ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מי הוא הצום ואיזה הוא?

ע"י: דניאל גורדון

בימי מרדכי ואסתר צמו מספר פעמים ולא ברור זכר לאיזה מן הצומות אנו צמים היום. דניאל מציב מודל חדש לצום ומסביר מדוע דווקא הוא זה שיכין את היהודי לפורים חג ההצלה.

 

נהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר "דברי הצומות וזעקתם".[1]

 

לא ברור על איזה צום וזעקה מדובר. בימי מרדכי ואסתר צמו מספר פעמים. במגילה מוזכרים שני צומות, כאשר הראשון הוא ספונטני: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".[2] השני הוא הצום שעליו ציוותה אסתר: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים".[3]

מדברי השולחן ערוך נראה שהצום אינו לזכר הצום שקבעה אסתר, שכן בסעיף הבא הוא כותב: "יש מתענים ג' ימים, זכר לתענית אסתר",[4] ומסבירים שם המגן אברהם והמשנה ברורה כי הכוונה לצום בה"ב לאחר פורים. מכאן שבצום לפני פורים יש עניין אחר.

 

הסבר שלישי לצום מבוסס על הבנת הפסוק "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם" שנאמר על י"ג באדר, יום המלחמה. בגמרא ההתקהלות היא העניין המבטא את היום: "שלוש עשרה זמן קהילה לכל הוא",[5] והמשנה ברורה כותב:

"בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ד' להנקם מאויביהם ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין".[6] כלומר, ב"תענית אסתר" לא מציינים את תענית אסתר, אלא את תעניתם של היהודים שנלחמו על נפשם.

 

אך עדיין לא ברור למה אנחנו נדרשים לציין את זכר הצומות של ימי מרדכי ואסתר? המשנה ברורה מסביר:

לכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג באדר ונקרא תענית אסתר כדי לזכור שהש"י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם.

זאת סיבה מעט מוזרה, הרי איפה מצאנו שאנחנו מתפללים שוב את התפילות המוצלחות? האם אנחנו מציינים בערב שביעי של פסח, לפני קריעת ים סוף את "ויצעקו בנ"י אל ה'"? למה אנחנו מציינים דווקא את הצום הזה?!

 

חז"ל, על מנת לקבוע אמירת הלל בפורים, דרשו קל וחומר: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?!"[7], אך ההבנה הזאת נדחתה, כיוון ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן". התפיסה הזאת, כי השמחה אינה שלמה, כי סוף סוף אנחנו עוד בעבדות, נותנת הסתכלות אחרת על פורים. החג הזה מתבטא בשמחה עצומה - הקל וחומר לא נדחה, אכן הצלת החיים גדולה עוד יותר מהשחרור מיציאת מצרים, אך זה לא אומר שהמצב מושלם. גם כשאנו חוגגים את השמחה העצומה שבחיים, אנחנו נזכרים ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

איך אפשר להגיע לכזאת תפיסה? כשאנחנו נזכרים בצום של מי שנלחם אז. אנחנו נזכרים שהנס לא היה נטול סכנה לעמ"י, היה צורך בעבודה קשה ובתעניות כדי להגיע לפורים.[8]

בתענית אסתר, ראוי להסתכל מסביב ולהיזכר בכל הצרות שאופפות אותנו ולהתפלל ולצום עליהן. אין שום תאריך ציון בלוח השנה שלנו שנועד להסתכלות על העולם ותפילה על "המצב". האם אין לנו על מה להתפלל?!

מתוך תפיסה כזאת של צום ותפילה על כך שהגזרות להשמיד אותנו עדיין לא הופסקו, אלא רק נדחו "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב", ראוי להיכנס לחג הפורים ולחגוג את השמחה הגדולה על ההצלה ממוות לחיים. אז והיום. 





[1] רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ה.


[2] ד, ג.


[3] ד, ט"ז.


[4] או"ח תרפו,ג


[5] מגילה ב.


[6] שם, סק"ב.


[7] מגילה, יד.


[8] למעשה, המעבר הזה דומה מאוד למעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות, שנקבע בתחילת שנות המדינה על מנת לעצב את התודעה של "במותם ציוו לנו חיים". 

 


 

 

 

בית המדרש