ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"שמחה" למה מי אמר?!

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

מה ההבדל בין שמחת חודש אדר לשמחת חג פורים עצמו? מה עיקר מצוות השמחה? ובכלל, מה זאת שמחה? הרב יונגסטר לא מערבב שמחה בשמחה


א.     


המשנה המפורסמת בתענית אומרת:

"משנכנס אב ממעטין בשמחה.

שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת, וכו'" (כו, ב).

 

המשנה אומרת דרשני: אם אבלות חודש מתחילה רק בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, מדוע אומרת המשנה כי כבר משנכנס אב ממעטין?

 

הגמ' על המשנה הנ"ל כותבת כדלקמן:[1]

 

"משנכנס אב ממעטין בשמחה כו'.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר [- ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח] – מרבין בשמחה.

אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי [בערכאות שלהן] – לישתמיט מיניה באב, דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר, דבריא מזליה."

נוסיף שאלות אחדות המתעוררות לאור הסוגיא:

א.      מדוע אין משנה מקבילה במסכת מגילה, האומרת כי משנכנס אדר מרבין בשמחה?

ב.      מהו המקור לדברי רב?

ג.       מה פשר הקישור בין מיעוט השמחה משנכנס אב לבין ריבוי השמחה משנכנס אדר, כפי שעולה מן המלה 'כשם'?

ד.       רב פפא קושר דבריו לדברי רב כשהוא אומר 'הלכך', מילה המלמדת כי דבריו נובעים מדברי קודמו. אך מהו הקשר בין הדברים? גם אם יש דין למעט בשמחה באב, מדוע דין זה מלמד שריע מזליה? הרי הפירוש הפשוט הוא שיש לנהוג מנהג אבלות על החורבן! כמו כן, גם אם יש דין ריבוי שמחה באדר, מניין אנו יודעים שבריא מזליה? הרי הפירוש הפשוט הוא שזו שמחה של הודאה על הנסים! יתר על כן: רב פפא אומר כי באדר ראוי לו להמציא עצמו ('לימצי נפשיה') לפני הגוי, היינו באופן פעיל, ולא רק להפסיק להשתמט כמו באב, ומשמע שמובטח לו שיזכה בדין, ולא מובן מניין לו זאת!

ה.      אם ימי אדר הם ימי שמחה, מדוע לעניין תחנון אין הבדל בין ימים אלה לבין שאר ימות השנה, והימים מותרים בהספד ותענית, ודווקא ימי ניסן הם האסורים בהספד ותענית (תענית כט, ב) ואין אומרים תחנון ואסורים!

ו.        הרמב"ם (תעניות ה, ו) והשו"ע (אורח חיים תקנא, א) פסקו להלכה כי ממעטין בשמחה משנכנס אב, אך לא פסקו כי מרבים בשמחה משנכנס אדר. מדוע? הרי רב תולה זה בזה!

 

ב.     

שנינו בירושלמי על אתר:

"משנכנס אב ממעטין בשמחה.

אמר ריב"ל: הדא דאת אמר – בבניין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה – סותרו ובונהו.

אמר שמואל: בכותלא דגניי" (תענית פ"ד ה"ו).

וקשה: בניין – מאן דכר שמיה לאיסור, דאתי ריב"ל להתיר בכותל גוהה?

דברי ריב"ל מובאים גם על המשנה האחרונה בפרק הראשון של תענית. במשנה שם נאמר, כי אם נתענו כל סדר תעניות גשמים ולא נענו – "ממעטין במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום".

ובגמ' ירושלמי שם:

 

"א"ר יהושע בן לוי: הדא דתאמר – בבנין של שמחה. אבל אם היה כותלו גוהה – סותרו ובוניהו.

שמואל אמר: כותלא דגנא ביה" (פ"א ה"ח).

 

וצ"ל, כי הירושלמי מבין שדין מיעוט של שמחה באב הוא כדין מנהג נזופין דתעניות גשמים, ולפיכך יש להביא את דברי ריב"ל אף על המשנה של אבלות חודש אב.

 

והנה, בבבלי מצינו כדברי ריב"ל לעניין תעניות גשמים, וכך שנינו:

 

"עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה.

תנא: 'בבנין' [דקתני מתניתין, לא בנין הצריך לו, אלא] – בנין של [=הצריך ל]שמחה [דבדבר שמחה ממעטינן], 'נטיעה' – נטיעה של שמחה.

אי זהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו [לעשות חופתו].

אי זו היא נטיעה של שמחה? זה הנוטע אבוורנקי של מלכים [שכך היו נוהגין: כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן לשמו, ויום שממליכין אותו עושין לו כסא ממנו. לישנא אחרינא: אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו, ודומה לו בעירובין (כה, ב): ההוא אבוורנקא דהוה ליה לריש גלותא בבוסתניה. דרך מלכים נוטעין אותו לצל, הוא נוטעו כמו כן לצל, היא והיא נטיעה של שמחה]" (תענית יד ע"ב).

 

אך לא מצינו כדברי ריב"ל על המשנה של חודש אב. כמו כן, בירושלמי לא הובאו דברי רב בעניין ריבוי השמחה באדר. ונראה, כי נחלקו התלמודים בעניין. הירושלמי הבין, כי דין מיעוט השמחה באב הוא דין של קום עשה, לנהוג מנהג נזופים. ואף שמנהג הנזופים בא לידי ביטוי בהימנעות מבניין ונטיעה, ולכאורה זהו שב ואל תעשה, העיקר הוא מה שאומרת המשנה בסוף הפרק הראשון – 'כבני אדם הנזופין למקום', והרי זה כמצות עשה של שבתון בשבת ויו"ט. ממילא, כיוון שהיפוכו של קום עשה הוא שב ואל תעשה, ההיפוך הוא שאין צורך לנהוג מנהג נזופים ואפשר לנהוג כרגיל, ונמצא, כי היפוכו של מנהג חודש אב הוא מנהג שאר ימות השנה, ואין מקום לומר כדברי רב, שריבוי שמחה באדר הוא ההיפוך של אב.

עתה מתחדד הקושי בדברי רב בבבלי, "כשם שמשנכנס" וכו'. מלשון רב נראה, שימי אדר הם ההיפוך של ימי אב, והדבר אינו מובן: אם מיעוט השמחה של אב הוא בקום עשה, מניין יודע רב שההיפוך הוא ריבוי שמחה בקום עשה? שמא ההיפוך הוא שב ואל תעשה?

אלא ודאי, רב הבין שדין מיעוט השמחה באב אין בו קום עשה אלא רק שב ואל תעשה, כך שהיפוכו הוא דין קום עשה. מה שיש להימנע ממנו באב, יש לעשותו באדר. אכן, הדברים האסורים באב מנויים בבבלי בברייתא אחרת, המובאת במסכת יבמות:

 

...דתנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לספר ולכבס...

ותניא: קודם הזמן הזה העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין (יבמות מג, א).

יש לשים לב, כי כאן, בניגוד למשנה בתענית בעניין תעניות גשמים, אין איסור שאילת שלום, ולא נזכר כלל כי מנהג זה הוא 'כבני אדם הנזופין למקום'. לפי דרכנו הדברים מובנים: בניגוד לתעניות גשמים, שם זהו דין קום עשה של מנהג נזופין, בכניסת אב זהו דין של שב ואל תעשה גרידא.

 

מעתה, כיוון שההיפוך של שב ואל תעשה זהו קום עשה, כוונת רב לומר, כי באדר יש לנהוג בקום עשה מה שיש להימנע ממנו באב: אם באב יש להימנע מבניין של שמחה, באדר יש לבנות בניין של שמחה. הבעיה היא, שזהו ציווי בלתי אפשרי: מה יעשה אדם שכלל לא צריך לבנות בית חתנות לבנו?

כדי לבאר זאת נדייק דיוק נוסף: בעניין תעניות גשמים מבואר כי האיסור הוא לבנות בניין של שמחה ולטעת נטיעה של שמחה. כפי שראינו, הירושלמי הבין שכך הדין גם באב. אולם הבבלי לא הבין כך, ואף לא ביאר, שהברייתא ביבמות עוסקת דוקא בבניין של שמחה, והותיר אותה כמשמעה: 'ממעטין...מלבנות ולנטוע'. משמע: לא רק בית חתנות או אבוורנקי של מלכים, שהם מעשים יתירים על מה שאדם זקוק לו לחייו, אלא בכל בניה ונטיעה חדשה.[2]

 

פשר הדבר: בימי תעניות הגשמים, שם מדובר בדין של קום עשה כמנהג נזופין, הנזוף – אינו עוסק בענייני שמחה, אך חי את חיי היומיום, ובהם עסוקים גם בבנייה חדשה לפי הצורך. לא כן הימים שמראש חודש אב ועד השבוע שחל בו תשעה באב. בימים אלה עדיין לא חלים דיני האבלות, אולם הם ימים שאין בהם סימן ברכה, ובימים כאלה לא מתחילים התחלות חדשות שאפשר לעשותן בזמן אחר. השמחה שבה יש למעט משנכנס אב היא שמחה המלווה את האדם כל ימות השנה, שמחת העשייה וההתחדשות, שסימן ברכה יפה לה, ולאו דוקא שמחה מסוימת כשמחת חתונה. וכך יש להבין את דברי רב: כשם שיש לדחות מחודש אב, שאין בו סימן ברכה, כל התחלה של בנין ונטיעה, באותה מידה בדיוק ('כשם') יש לכוון לחודש אדר, שיש בו סימן ברכה, כל דבר של התחלה חדשה.

רב מלמד אותנו, כי מבחינת הברכה השורה על מעשיו של אדם יש שלושה סוגים של זמן: רוב ימות השנה הם ימים של שמחה "רגילה", לא מועטת ולא מרובה, שאינם ימים שהיה בהם חורבן, ואינם ימים שהיו בהם נסים יוצאי דופן כפורים ופסח.[3] בימים אלה נוהג אדם כדרכו, ואם באה לפניו הזדמנות וצורך של בניין – בונה. ימי אב הם ימים של מיעוט שמחה, ימים שאין בהם סימן ברכה, ולכן ראוי לו שידחה כל דבר הזקוק לסימן ברכה למועד אחר. ימי אדר הם ימים של ריבוי שמחה, ימים שיש בהם סימן ברכה, ולכן אם יכול אדם לכוון אליהם בנייה חדשה – כך ראוי שיעשה.

ביחס לחודש אב, כיוון שהעדר הברכה מתבטא בשב ואל תעשה, אפשר להפוך את הדבר לציווי מוגדר – להימנע מבניין ונטיעה. אולם ביחס לחודש אדר, אי אפשר לצוות ציווי מוגדר להוסיף בניין באדר, הן משום שאי אפשר לחייב אדם לבנות, והן משום שגם שאר ימות השנה הם ימים ראויים לבנייה. כך נוכל להסביר את העובדה, שהמשנה מזכירה רק את החובה למעט בשמחה באב, אך לא מזכירה כלל את ריבוי השמחה באדר, ואפשר כי משום כך לא מצינו שהפוסקים הביאו להלכה את דברי רב, העוסק באדר, אף שהביאו להלכה את המשנה, העוסקת באב.

 

עתה, משנתברר כי ריבוי השמחה ומיעוטה אינו הלכה של אבלות אלא הדרכה להתנהגות לאור סגולות הזמן, ברורה מסקנתו של רב פפא. בכל ימות השנה, שאין בהם לא סימן ברכה ולא ההפך מכך, לא יתחמק אדם מדין עם הגוי וגם לא ימציא עצמו לדון עמו. אולם באב, שבו אין סימן ברכה – יתחמק, ובאדר, בו יש סימן ברכה – ימציא עצמו.

 

נסכם את התשובות לכל השאלות שהעלנו בראש הדברים:

א.      מדוע המשנה אומרת כי משנכנס אב ממעטין בשמחה, אם האבלות מתחלת רק בשבוע שחל בו תשעה באב? משום שמיעוט השמחה אינו משום אבלות אלא משום העדר סימן ברכה. האבלות עצמה אכן מתחלת (מן הדין) רק מן השבוע שחל בו.

ב.      מדוע אין משנה מקבילה במגילה? משום שאין אפשרות להפוך את ההמלצה לנצל את סימן הברכה של אדר, להוראה מעשית.

ג.       מהו המקור לדברי רב? מן הברייתא ביבמות עולה, כי המנהג כולל כל בנין, ולאו דוקא של שמחה, ומכאן שאין מדובר במנהג אבלות אלא בהעדר סימן ברכה, ואם חורבנות מעידים על העדר ברכה, ריבוי נסים מלמד על ריבוי ברכה, ולכן – משנכנס אדר מרבין בשמחה.

ד.       מהי משמעות המלה 'כשם' בדברי רב? משמעות פשוטה: כוונתו של רב לגבי אדר היא, שראוי לעשות בו מה שיש להימנע ממנו באב.

ה.      מהו הקשר בין דברי רב פפא על התדיינות עם גוי לבין דברי רב? הקשר פשוט: רב הדגיש שההוראה הנוגעת לאב ואדר נובעת מסגולת הזמן, ומכאן באה המלצתו של רב פפא.

ו.        מדוע אומרים תחנון באדר? משום שאין מדובר בימים של שמחה האוסרת אבלות, אלא רק בימים שיש בהם סגולה מיוחדת להצלחה.

ז.        מדוע הפוסקים לא הביאו את דברי רב להלכה? משום שדבריו לא יכולים להיות מנוסחים כהוראה מוגדרת.

 

נזכיר, כי בירושלמי כלל לא מצינו עניין של ריבוי שמחה משנכנס אדר, ולפי דברינו, גם בדבריו המפורסמים של רב, שהפכו לשיר היוצר התנייה של צחוק וקלות ראש, אין משום הוראה מעשית. לא מדובר בהוראה על מעשים של שמחה פורצת גבולות, אלא על המלצה טובה הנוגעת לסגולת הזמן – שמחה "מרובעת". הוא אשר אמרנו בכותרת הדברים: 'משנכנס אדר "מרובעין" בשמחה'. השמחה שפורצת את ה"ריבוע" מקומה ביום הפורים עצמו, ובו בלבד.

 

יהי רצון שסגולת הימים האלה (לפי רש"י – אדר וגם ניסן) תתנוצץ לכולנו לטוב, בס"ד.




[1] המוסגר – לשון רש"י.


[2] אמנם, בטור (סי' תקנא) הביא שתי דעות באשר לשאלה אם בניין של שמחה הוא דוקא בית חתנות או כל בניין, ובשו"ע פסק לקולא, לאסור רק בית חתנות.


[3] ראה רש"י על דברי רב, כמצוטט לעיל.


 

 

בית המדרש