ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ברקלי, רבי נחמן ופוקו יוצאים לטייל

ע"י: אביאל רוזנברג

מה בין שיגעון לדתיות? במאמר שנע בין שירו המערער של ברקלי ובין תורותיו של רבי נחמן מנסה אביאל רוזנברג לשרטט קוים לדתיות היונקת מתוך השיגעון אך ממשיכה להיות נורמאלית


הקדמה

כנער צעיר, חוויית הטיסה לחו"ל הייתה מרשימה – לפגוש את העולם הגדול כעוד אלמוני המסתובב חסר פנים בעולם. זכורה לי במיוחד הסיטואציה בה אני מניח תפילין באיזו פינה בנמל התעופה JFK בארה"ב, את מבטיהם התמהים של העוברים והשבים, המנסים להבין את פשר המחזה המוזר של נער סתמי המניח קופסאות שחורות ומתנדנד לו על יד הקיר. יכול להיות שכל התיאור הזה קיים אך ורק בראשי ובדמיוני הקודח, אולם התובנה הזו כי בעיני העולם אני תימהוני, ומעשים אשר בשבילי הם הנורמאליות בהתגלמותה, לאחרים הם סטייה – הכתה בי. וכך קיפלתי את תפילותיי בחיפזון וחזרתי לזרם האנשים הסתמיים העושים את דרכם לטיסותיהם.

במאמר זה אבקש לגעת בנקודות העדינות שבשיגעון, וזאת במספר שלבים: בתחילה נעורר מעט את השיגעון הטמון בכל אחד מאיתנו ונסדוק מעט את מחסומי הנורמאליות המצרים עלינו. בהמשך, ננסה להעמיק בעצם התנועה השיגעונית, מתוך בקשה להשתחרר מעט מן הקונספציה הפסיכולוגית הרואה את הדברים כמחלה ולהעניק תוכן אמיתי וממשי לחיי השיגעון. לקראת הסוף, נציג ניסיון מפויס של שיגעון דווקא לאור משנתו הקיצונית של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו.

למאמר ישנו עמוד שדרה כפול, דרכו אבקש לעסוק בנקודות העמוקות הללו. האחד הוא השיר 'CRAZY' שבוצע על ידי שני חברי להקת Gnarls Barkley, שיר שנוסח בחדות ומביע עולמות שונים.[1] השני הוא משנת רבי נחמן מברסלב, העוסק רבות בשיגעון כעבודת ה' הן בסיפורי מעשיותיו והן בתורותיו השונות. באמצעות שני הצירים הללו אבקש ליצור מתווה המבקש להמשיך את עולם השיגעון והכאוס אל תוך עולמנו האנושי והפשוט. משימה זו כלל אינה פשוטה, וזאת מכיוון שאנו עוסקים בתופעת קצה, אשר קשה מאוד שלא לדחותה מחד גיסא, ומאידך, קשה לקבלה מבלי לאבד בפועל את שפיותנו ואת אחיזתנו הפשוטה.

אני משוגע?



I remember when, I remember
I remember when I lost my mind
There was something so pleasant about that place
Even your emotions have an echo in so much space
And when you're out there without care
Yeah, I was out of touch
But it wasn't because I didn't know enough
I just knew too much

Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Possibly
 


במילים אלה מתאר המשורר את איבוד הדעת כחוויה חיובית ונעימה הפותחת את עולם הרגשות. נדמה כי חוויית הנורמאליות בהקשר זה מוצגת כרציונאליות אטומה החונקת את העולם הפנימי ויוצרת מעין כבדות. מעניין לראות כי המשורר טורח לציין כי השיגעון לא נובע מבורות וטיפשות, אלא להיפך: הוא מגיע דווקא כתוצאה מידיעת יתר. כלומר, בניגוד לתפיסתנו הפשוטה בה אנו החכמים ואילו המשוגע הוא הטיפש, מן השיר עולה כי דווקא הטיפשות מאפשרת לנו להסתפק בעולם הרציונאלי החסום, בעוד מי שנחשף לידע רב יותר מסתכן בשיגעון. מובן שתובנה זו שולחת אותנו ישירות לביוגרפיה של רבי נחמן מברסלב, אשר שוטט במחוזות השיגעון דווקא מתוך חכמות וחקירות יתר.

השורה התחתונה בחלק זה של השיר היא סימן השאלה: האם אני משוגע? לכאורה, התשובה לכך פשוטה, שהרי המשורר מכריז כי הוא איבד את דעתו, אולם הוא בכל זאת מעלה את השאלה. מובן אפוא כי שאלה זו מאתגרת את הקהל הרחב, ושואלת אותנו: האם מי שמאבד את דעתו ונפתח לעולם שונה ממנו הופך בכך למשוגע? האם לנו כחברה יש סמכות להגדיר את השונה מאיתנו כמשוגע? מעניין לראות שרבי נחמן עצמו נגע בנקודות הללו במספר תורות וסיפורים:

כי באמת צריכין דיקא לסלק את המח כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות בלי שום חכמות לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם אלא אפילו חכמות גמרות אפילו מי שיש לו מח גדול באמת כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות. וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה' בבחינת באהבתה תשגה תמיד שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות דברים הנראין כשיגעון כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך כי צריכים להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ית' ומצוותיו.

 ליקוטי מוהר"ן תנינא ה, טו

חשוב להבין כי תיאורו של רבי נחמן איננו אזוטרי, כפי שאולי נראה מהדרישה 'להתגלגל בכל מיני רפש וטיט', אלא זה תיאור נוגע של כל עובד ה' העושה דברים לא מקובלים. בעולמנו המודרני והרציונאלי הנורמה היא לחיות חיים גשמיים ומובנים, בעוד חיים של תורה ומצוות מוגדרים כשיגעון. המתח הזה קיים ביתר שאת דווקא בחברה הציונית-דתית השואפת לחבר בין החילוניות ובין הדתיות. לאמור, כל עוד ישנה חברה נבדלת ושונה, אזי כל מה שצריך לעשות הוא להתעלם מתפיסות שונות ולהאמין שכולם משוגעים חוץ ממך. אולם מרגע שאנו מקבלים את קווי המחשבה החילוניים והרציונליסטיים ועם זאת ממשיכים לשמור את התורה ומצוותיה כאורתודוקסים, אנו חושפים את עצמנו לחוסר יציבות. העולם בחוץ מערער על אשיות הדת וגורם למאמין לחוש משוגע ושונה. רבי נחמן לא מדבר על אנשים הזויים המתבודדים ביערות כל יום, אלא עלינו, שמשום מה שמים חתיכת בד על הראש ומאמינים בישות שאיננה נוכחת ומוכחת.

רבי נחמן שם סימן קריאה בסוף הדברים וקורא לעצמו משוגע. חשוב לדייק שהקריאה היא לעשות דברים ש'נראין כמשוגע', כלומר, בעיני החברה עובד ה' נראה כמשוגע, אולם באמת אין הוא משוגע כלל ועיקר. אם נחבר את הדברים לטענת המשורר, נראה כי אין כאן סימן שאלה השואל מה האמת, אני או החברה, אלא סימן קריאה הדורש מהאדם להיראות בעיני כולם כמשוגע, משום שזו האמת.

אתם משוגעים!



And I hope that you are
Having the time of your life
But think twice
That's my only advice
Come on now, who do you
Who do you, who do you, who do you think you are?
Ha ha ha, bless your soul
You really think you're in control?
Well, I think you're crazy
I think you're crazy
I think you're crazy
Just like me


אם עד כה הנחנו כי המשורר ורבי נחמן רואים את עצמם כמשוגעים העומדים מול החברה השונה מהם, כאן המשורר מבקש לערער על בטחון החברה כולה. אנו מסכימים לקבל את התובנה שיש אנשים משוגעים בעולם ואולי אף להיות סובלנים כלפיהם, אך כל זאת בהנחה שאנו השפויים. דמויות קצה המבקשות לחרוג מגבולות הנורמאליות מעוררות בנו נוגדנים, מכיוון שהן מערערות את היסוד עליו אנו בונים את חיינו.

דילמה זו מתעוררת פעמים רבות במשפחה, כאשר נוצר מתח בין הורים לילדיהם. ההורים שנתונים עמוק במרוץ החיים כבר כבולים למשכנתא ולעול העבודה וחוסכים על מנת להיטיב גם לצאצאיהם. הילדים, לעומת זאת, מסרבים, במיוחד בתחילת תקופת הבגרות, לקבל את המסלול הזה, הידוע מראש, ומבקשים לפרוץ את התוכנית עליה עמלו ההורים. המתח הזה יכול לבוא לידי ביטוי בטיול במזרח הרחוק, בסירוב לבחור בקריירה שההורים מייעדים ואף בחוסר נכונותו של הבן לפעול ברציונאליות כפי שהנורמה החברתית דורשת. אולם בעומק, אין זה מתח בין דמויות שונות, אלא תכונות הטבועות בנו עמוק כאשר התנועה החברתית יוצרת נורמות שדוחקות בנו להשתיק את הקול ההרפתקני והשונה.

בקריאתו מבקש המשורר לערער על ביטחוננו ולקעקע את הכוח החברתי הדורש מאיתנו לפעול. הקריאה 'מי אתה חושב שאתה' מבקשת לסדוק את המבנה החברתי המעניק לנו את הביטחון של 'כוחי ועוצם ידי'. לפעמים המציאות טופחת על פנינו ומציבה את חולשתנו – אם זה בלוויה בבית הקברות, בתאונה פתאומית המשנה את כל התוכניות ואף באסון טבע שמהפך את כל סדרי האנושות. המשורר מבקש לערער את הדברים לא רק במובן של ביטחון עצמי אלא גם בנאיביות של ה'נורמה' החברתית והמסגרת הנכונה. המשורר תוקף את החברה וטוען שבעצם כולם סביבו משוגעים, בדיוק כפי שהוא משוגע. גם אצל רבי נחמן אנו מוצאים תנועה דומה, בה הוא מאשים את כולם בשיגעון ואף רואה את עצמו כמשוגע:


שפעם אחת, אמר המלך לאהובו השני למלך: באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה, יהיה נעשה משוגע, אם-כן, יטכס עצה. וענה לו: שעל-כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם-כן, כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להיפך שאנחנו נהיה משוגעים [ולהכין בשביל כולם אי-אפשר]. על-כן, בוודאי נצטרך גם-כן לאכול מהתבואה, שפעם אחת, אמר המלך לאהובו השני למלך: באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה, יהיה נעשה משוגע, אם-כן, יטכס עצה. וענה לו: שעל-כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. אבל, רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על-כל-פנים, שאנחנו משוגעים שאם אהיה מסתכל על מצחך, וכן כשתסתכל על מצחי, נדע מהסימן שאנחנו משוגע.


המרתק בגרסה זו של הסיפור הוא פתרון הסימן על המצח, אשר גורם למלך ואהובו להיות מודעים לשיגעונם. אפריורית ניתן להציע שני פתרונות קיצוניים: התמסרות מוחלטת לשיגעון או מאבק טוטאלי בו. אם נעמיד את הנמשל כמתח בין האמונה כשיגעון ובין הכפירה כנורמה, נראה כי אכן רוב בני אדם נוקטים בגישות הקצה. מחד, עומדים להם האנשים שמתמסרים לחלוטין לשיגעון, דהיינו: התאוות והחטאים. בתפיסת החסידות הקלאסית העולם הזה איננו אלא פיקציה והסתר של הקב"ה, שהוא הדבר האבסולוטי והיחיד. האמת היא שצריך להאמין בקב"ה ולשם כך צריך להשקיע מאמצים רבים; מי שאין בכוחו לשבר את תאוותיו ולהאמין בכל כוחו, כופר ומתמסר לגמרי לשיגעון.

מאידך, עומדים אנשי המאבק הטוטאלי ולא מקבלים את ההנחות של העולם הכפרני-רציונאלי-אינטלקטואלי. הם מאמינים בכל כוחם ומנתקים כל קשר עם העולם החיצוני וכלי המחשבה שלו. בתוך העולם הקוטבי הזה אחד הצדדים רואה את השני כמשוגע - כל אחד בהסתגרותו שלו. המלך במשל של רבי נחמן מבקש להימנע מהדיכוטומיה הזו ויוצר מעין סינתזה בה הוא מקבל את הנחות השיגעון וחי את הפיקציה הנקראת 'העולם הזה' כאמיתית, אך מטביע על מצחו סימן שמעניק לו מודעות. השאלה הגדולה היא אפוא: מה מקומה של המודעות בעולם של שיגעון?

 בכדי לחדד את השאלה נצטרך להבין האם אדם שמתנהג כמשוגע אף שאיננו כזה, נחשב למשוגע. התשובה האינסטינקטיבית תהיה שלא, מכיוון שאותו אדם, בעיקרון,ןקטיבית תהיה שליל הוא שפוי בדעתו, אלא שהוא החליט מסיבה זו או אחרת להתנהג כמשוגע. במילים אחרות, מרגע שהמשוגע מודע להיותו משוגע, הוא ייחשב כשפוי בדעתו. יוצא אפוא כי הגדרת השיגעון איננה בהתנהגות אלא דווקא במודעות וממילא הפיתרון של המלך מובן. בכדי לאחוז בשני הקצוות כאחד, הוא מקבל את השיגעון ההתנהגותי אך נאבק בכל כוחו במישור התודעתי.[2]

שיגעון התנהגותי או מהותי?

מי שאינו שומע ומצית לדברי חכמים אמיתיים הוא יכול להשתגע. כי עקר שיגעון של כל המשוגעים הוא רק מחמת שהוא אינו מציית ושומע לדברי הבעלי שכל. כי המשוגע היה שומע ומציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משוגע כלל. כי אף על פי שלפי רוח שטות ושיגעון שלו נדמה לו בברור גמור שהוא צריך לילך קרוע ולהתגלגל באשפה וכיוצא בזה מדרכי השטות ושיגעון, אף על פי כן מאחר שהגדול ממנו אומר לו שאינו צריך לעשות כן אם היה מבטל דעתו נגד דעת הגדול ממנו בחכמה בודאי היה מתבטל כל השיגעון שלו.

שיחות הר"ן סז

אם במשל התבואה המשוגעת היה ברור למלך שהוא שפוי אלא שהוא נהג כמשוגע, בפסקה זו התנועה הפוכה. כאן רבי נחמן דורש מאיתנו להתנהג כשפויים, על אף שבעומק אנו משוגעים. מעניין לראות את המסר הזה מובע גם דרך סיפור ההינדיק:

שפעם אחת נפל בן מלך לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק [תרנגול הודו], וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזר לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו. והפשיט ג"כ את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות... עד שנעשו רגילים זה לזה. אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם-הינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת, יכולים להיות לבושים כתונת ואעפ"כ להיות הינדיק... ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים... והשליכו להם מאכלי אדם  מהשולחן... אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק... וכן התנהג עימו עד שריפא אותו (לגמרי)[3]. והנמשל מובן למבינים.

השאלה הגדולה בניתוח הסיפור היא למה התכוון רבי נחמן באומרו 'עד שריפא אותו'. בפשטות, ניתן לומר שעל פי מדיניות הריפוי של החכם משמע שהבן חושב לאורך כל הדרך שהוא עדיין הינדיק אלא שהוא מתנהג כבן אדם נורמטיבי. יוצא אפוא כי על פי רבי נחמן השיגעון הוא התנהגותי, ואין זה משנה כלל ועיקר שהוא בטוח שהוא הינדיק מכיוון שהוא מציית לחכם המרפא ומתנהג כיאות. פסקה זו מתאימה באופן מופתי לאמור בשבחי הר"ן, שם דורש רבי נחמן לציית לצדיקים גם אם אין אנו מבינים מה הם רוצים מאיתנו.

הרב שג"ר קרא למצב זה "עצמיות חסרת עצמיות". המעשים והדרכים בהם אנו מביאים את עצמנו לידי ביטוי הם עצמיותנו ממש. הינדיק שמתנהג כמו בן אדם, מריח כמו בן אדם ומגיב כמו בן אדם - הוא בן אדם. אין שום משמעות להיותו הינדיק אם כל חייו הוא פועל כאדם. פעמים רבות בני אדם נתלים בתירוצים כגון 'באמת אני רגיש אלא שאני לא מחצין את זה' או 'בדרך כלל אני שמח רק שבתקופה האחרונה קצת לחוץ לי' וכדומה. תירוצים אלה מהווים, לשיטת רבי נחמן, עורבא פרח, מכיוון שאם אתה מתנהג כמו עצוב, משדר עצבות וחווה עצבות, אתה באמת עצוב. לחלופין, אדם שכל הזמן משדר רגישות, רגיש לזולת וחווה דברים ברגישות, יהיה אדם רגיש גם אם הוא לא כך באמת. בקיצור, האופן בו אנו בוחרים להתנהג, הרצון הבסיסי שמושך אותנו לעשות דברים בצורה מסוימת, הוא זה שמגדיר מי אנחנו. אם אנו רוצים להיות משהו מסוים ואנו מתנהגים בהתאם לרצון הזה, זה מי שאנחנו. אדם שמתנהג באופן מכובד ורוצה להיות מכובד הוא איש מכובד. לפיכך, רבי נחמן לא מכיר בדואליות בין ה'עצמי' ובין האופן בו אני נראה כלפי חוץ – לדידו העצמיות אחודה לגמרי עם הלבושים.

אנו רואים, אם כן, התנגשות חזיתית בין שני הסיפורים. בסיפור התבואה מבקש המלך לשמור על מודעות שפויה בעוד התנהגותו משוגעת. לעומת זאת, בסיפור ההינדיק בן המלך שומר על מודעותו המשוגעת ומתקן את התנהגותו שתיראה כשפויה. האמירה בסיפור התבואה היא שאף על פי שאתה חי את העולם הזה כנפרד וכמלא תאוות, עליך לשמור על תודעה של עובד ה'. לעומת זאת, האמירה בסיפור ההינדיק היא שאף על פי שבתודעתך אתה כנוע וחושב שאכן העולם הוא נפרד ומלא חטאים, אם תציית לצדיק ותעשה את מצוותיו אזי אינך משוגע. היכן עובר הגבול בין האמירות ההפוכות הללו? האם באמת אני מוגדר על ידי המעשים שלי, כאשר אין שום דבר מעבר, או שמא דווקא המודעות הפנימית שלי היא המגדירה ואילו המעשים הם חסרי משמעות?

עולם של כאוס



My heroes had the heart
To lose their lives out on a limb
And all I remember
Is thinking, I want to be like them

Ever since I was little
Ever since I was little
It looked like fun
And it's no coincidence I've come
And I can die when I'm done
But maybe I'm crazy
Maybe you're crazy
Maybe we're crazy
Probably

המשורר חותם את השיר עם הקביעה שכנראה כולנו משוגעים. אם נקביל את האמירה הזו לסיפור התבואה נוכל לומר שהוא בחר, בדומה לרבי נחמן, לאכול את התבואה. עם זאת, השאלה הגדולה היא האם השיגעון הוא טוטאלי והאם נשאר לנו גרעין אובייקטיבי לאחוז בו. נדמה כי המשורר השאיר את השאלה הזו פתוחה, כאשר לא ברור האם השורה התחתונה בשיר מסיימת במעין ייאוש: כולנו משוגעים, ולכן לא נותר לנו אלא לחכות ליום מותנו. למצער, ניתן להבין כי לדמויות המופת שלו היה דווקא את העוז והגבורה למסור את נפשם עבור משהו. אם נלך על פי תובנה זו נראה כי באופן פרדוקסאלי דווקא השיגעון ואובדן הגרעין האובייקטיבי הוא המעניק לאדם את היכולת למסור את נפשו באופן טוטאלי.

הרציונאליות כובלת אותנו לפעמים לאינספור התלבטויות וגבולות אשר קשה מאוד לפרוץ. גם במערכת הדתית בה אנו חיים אנו מגלים מורכבות בין רעיונות, תחומים ורצונות אלוהיים אשר מונעים מאיתנו להגיע למוחלטות. השיגעון שמשחרר אותנו מחישוב ההשלכות והזוויות השונות של המציאות מאפשר לנו לפעול באופן קיצוני, קנאי ומלא בדרך למימוש הרצון הקיים. תנועה זו מתאימה מאוד לרבי נחמן, במיוחד לפי הגרסה הנוספת בסיפור התבואה האומרת כי המלך סירב לאכול מהתבואה ונותר משוגע לבדו. לאמור, עובד ה' המשוגע מסוגל לפעול באופן טוטאלי תוך איבוד היחס לחברה הנורמטיבית ומוכנות לשלם מחיר כבד.

המילים 'כולנו משוגעים' מבטאות בקשה לאינדיבידואליות מוחלטת. אין עוד משוגע ושפוי, אין עוד פסיכולוגים ופסיכיאטרים שיכלאו את השונים מהם בבתי חולים. בעולם משוגע, שבו כל אדם עושה את מה שהוא רואה לנכון, אנו מסוגלים לגלות מי אנחנו. בריטואל הדתי ניתן לחוש תנועה כזו בחג הפורים, שבו היהדות מאפשרת לנו 'להשתגע' ליום אחד, לפרוץ את המוסכמות, להתחפש ולהשיל את הנימוסים והאמיתות עד דלא ידע בן ארור המן לברוך מרדכי. תנועה כאוטית זו מבקשת למצוא את ה'אני' שאבד בשטף הריטואל והחברה הרצינית מדי.

"הפסיכולוגיה לא תוכל לעולם לגלות את האמת בדבר השיגעון, כי השיגעון הוא אשר מחזיק באמת הפסיכולוגית", כתב הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה".[4] פוקו, מאבות הפוסטמודרניזם, איבחן את מציאות החיים שלנו כנורמות נחרצות השואפות לשלוט על האדם הקטן והשונה. הוא אף טוען כי מעמדם של המשוגעים בעבר היה שונה – במקרה הטוב, התייחסו אליהם כנביאים או כבעלי אמירה ייחודית; במקרה הרע הם נחשבו לסתם אנשי שוליים. דווקא בעידן המודרני ביקשו להגדיר את ה'שונה' כמשוגע, לכלוא אותו ולנסות 'ליישר' אותו בהתאם לקו הנורמטיבי שיצרו אנשי התבונה המודרנית.

דבריו של פוקו מהווים שיקוף נפלא לתנועה שהוצעה בשיר ובדברי רבי נחמן, אך עם זאת נדמה כי מסקנתו שונה בתכלית. בעוד פוקו חתר לאנרכיה אינסופית, ואף הוביל מאבק כנגד הממסד ככלל, ובפרט זה הפסיכיאטרי, רבי נחמן לא ביקש לפרק את יסודות הדת. גם בשיר, נדמה כי יש לגיבורו ישנם ערכים מסוימים עליהם הוא ימסור את נפשו. ההשוואה בין פוקו לרבי נחמן מדגישה את התנועה ההפוכה אותה רבי נחמן מנסה להוביל: רבי נחמן אמנם טוען כי אין עצמיות כלל וכי העולם כולו מורכב ממלבושים ותו לא, ובכך נראה  כי הוא הולך יד ביד עם פוקו, אולם רבי נחמן גם דורש מן האדם לשמור על מודעות תמידית, על סימן על המצח, ולהיאבק בקרב הרואי ואולי אף טרגי בשיגעון המשתלט עלינו. נדמה כי בין הקטבים הללו זורם לו בעדינות נחל של חיים המבקש לאחוז בהוויות העולם מזה ובאמונה בלתי מתפשרת באלוהות מזה.

סיכום ומסקנה

לאן אנו יכולים להמשיך את התנועות הללו בחיינו שלנו? מקובל לפרש את השיר על השיגעון כשיר העוסק בסמים, דבר שבהחלט מתאים לפריצת המסגרות המתוארות במילים. בין אם דברים אלו נכונים ובין אם לאו, נדמה לי כי הם עולים בקנה אחד – השיגעון כפריצת מסגרות. כדמות קצה ביקש רבי נחמן למצוא משמעות במקומות הללו, והפך את הכאוס והאובדן למציאה נפלאה. הוא מוצא את העצמיות במקום של חוסר העצמיות ואת האמונה בשורש הכפירה. האתגר העומד בפנינו, אנשים הרואים את עצמם כנורמטיביים, הוא לנסות לראות היכן אנו פוגשים את תנועת השיגעון הזו במקום לדחות אותה באמת הבניין. ברצוני להציע אפוא שתי מסקנות, אשר אם נאמץ אותן, והיה זה שכרנו.

האחת: גיבוש 'עצמיות רכה'. אנו רגילים לנוע בין שתי תפיסות קיצוניות. האחת גורסת שיש עצמיות קשיחה אותה עלינו לחשוף, והשנייה, קיצונית כרבי נחמן, כופרת בעצמיות וטוענת שיש רק מלבושים ומעשים. השאיפה שלי היא ליצור עצמיות רכה, בה ישנם גבולות מסוימים מחד ומאידך ישנה הכרה עמוקה בחשיבות המלבושים. ברור לי כי לא אהפוך לרקדן סמבה בזמן הקרוב, מכיוון שיש לי היכרות עם קווי המחשבה שלי, התכונות והרגשות שלי. עם זאת, רבי נחמן מבקש לפתוח אותנו למרחבים נוספים ולא להתקבע להווה הקיים והממשי. אם נאמין ונשאף להגיע למקום מסוים אזי גם אם כרגע איננו שם, אני מאמין כי יש ביכולת הרצון והמעשים שלנו ליצור ולפתח את העצמיות למקומות אמיתיים וחדשים.

המסקנה השנייה היא אימוץ ענווה ביחס לאחר. גם בתחום זה יש שתי תפיסות קיצונית. האחת, תפיסת הפסיכולוגיה הקלאסית, קובעת מהי הנורמה, ואת השאר יש להכות ולכלוא באופן אגרסיבי עד שיאמץ האדם דפוסי התנהגות המתאימים לו. השנייה יוצרת אנרכיה מוחלטת: אין לנו רשות לומר דבר לאחר, מכיוון שכל אחד הוא אינדיבידואל ללא כל נגיעה אובייקטיבית כללית. בהקשר זה אני נוטה להאמין כי יש בשורה גדולה מאוד דווקא בכיוון האחרון. לאמור, כאשר אנו ניגשים אל האחר לא יהיה זה נכון להשליך עליו את עולמנו האישי ולדרוש ממנו להתיישר לאורו. אמנם אינני גורס כי אין לנו כלל שפה משותפת או אמירה לאחר, אלא עלינו לפנות באופן רך, פתוח, מקשיב ומקבל. בעולם תזזיתי כשלנו ישנה בשורה עצומה ביכולת הפשוטה להקשיב ולהיפתח ל'עצמי' של אנשים אחרים ולקבל אותם ואת מעשיהם לפי מה שנכון להם.

מי שחווה תחושה טוטאלית ומוחלטת כשמחה גדולה מאוד, השתטות בפורים ואפילו חוויה של סמים, כפי שאולי מתאר המשורר, יכול לנסות לשחזר לעצמו את התחושה העצומה שמתנקזת לאותם רגעים ספורים. רבי נחמן מבקש ליצוק את אותם רגעים לתוך עולם של אמונה דתית ולהזרים את כל האנרגיה הזו לתוך העולם הדתי המנוכר. אסיים אפוא בתפילה לדתיות בלתי שגרתית, חיה ומתחדשת שמאפשרת לנו בקריצה קטנה להיות גם משוגעים המתמסרים לאשליותיהם.




[1] במהלך המאמר אתייחס לכותבי השיר כ'המשורר'. אולם יש לציין כי היו ארבעה כותבים לשיר.
יש שפירשו את המילים כשיר סתמי המתייחס לחוויית נטילת הסמים. בין אם זה אמת ובין אם לאו, יש כאן השוואה עמוקה לתורתו של רבי נחמן היונקת פעמים רבות את חיותה דווקא מתוך המקומות החשוכים והמיואשים.


[2] נקודה אשר יש לתת את הדעת היא שבסיפור הסימון נמצא דווקא על המצח, כך שכל אחד חייב להיעזר בחברו, בניגוד לתפיסה הפשוטה לפיה היה עליהם לסמן את עצמם על היד וכדומה. במאמר זה לא הרחבנו על כך, אולם בהחלט ניתן לראות תובנות עמוקות המקבילות למשנת ה'פנים של האחר' של עמנואל לוינס, בה דווקא המפגש עם האחר תופס חלק מהותי מן השפיות. החברה כידוע משמשת פרמטר חשוב ביותר בהגדרת השפיות והשיגעון, ולכן חייבים תמיד לעשות סימן יחסי וחיצוני. מבט פנימי בו אני בוחן את עצמי על פי סימן סובייקטיבי יכול בהחלט להוציא אותי לידי שיגעון כאשר אני בטוח שאני שפוי בזכות הסימן שלי. רק כאשר אני נאחז בנקודה חיצונית אלי, אני יכול להיות בטוח שאני אכן שפוי.


[3] יש נוסחים בהם מילה זו מושמטת.


[4] בתרגומו של אהרן אמיר, עריכה מדעית וסוף דבר: עדי אופיר, ירושלים תשמ"ו.


 

 

בית המדרש