ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מרוב ענפים לא רואים את העץ

ע"י: אריה גרין

צפייה בסרט ´מר אף-אחד´. אריה גרין סוקר את הסרט ונוגע במספר נקודות פילוסופיות.

סבוך, מתסכל, הזוי, אמנותי ומרגש, אך גם קליל ומשעשע. כל אלו מתארים סרט אחד, המשתרע על פני שעתיים וחצי. הבמאי והתסריטאי הבלגי ג'קו ואן דורמל ניסה, כדבריו, ליצור "סרט ניסויי עתיר תקציב" (53 מילון דולר בערך) העוסק בסוגיות פילוסופיות כבדות משקל. התוצאה הייתה הכלאה אנטי-הוליוודית (גם במהות וגם בהכנסות, שהסתכמו בשני מיליון דולר) בין הסרטים 'אפקט הפרפר', 'סיפורו המופלא של בנג'מן באטן' ו'התחלה'. אני מאמין בלב שלם ש'מר אף-אחד' הוא סרט שאין כמותו בז'אנר סרטי הפנטזיה, משום שהוא לקח את הרעיון צעד אחד קדימה, לטוב ולרע... והמסקנה שלי? אני נקרע. מצד אחד, נהניתי מאוד מהסרט, וכשאני חושב על הפרטים שבו, על הצורה המופלאה והמושקעת שבה הוא נעשה ועל הנושאים שבהם הוא עוסק, אני מתמוגג. אך מצד שני, כשאני חושב על היצירה בשלמותה, אני לא רואה בה את הסרט המונומנטלי שהיא מתיימרת להיות.

זהירות, ספוילר. עד כאן אני מקווה ששכנעתי חלקכם לראות את הסרט; מכאן והלאה אנתח את העלילה בצורה יותר ספציפית. אלו מכם שמעוניינים לגשת אל הסרט חפים מדעות קדומות, אני מציע לצפות בו לפני המשך הקריאה.

נימו, הפסיכיאטר וההיפנוזה

הסרט מתרחש בשנת 2092, שבה, בעקבות פיתוחים מדעיים מרחיקי לכת, בני אדם כבר לא מתים. נימו אף-אחד (Nemo Nobody)[1]  הוא האדם האחרון שנשאר בתצורת המין האנושי הישנה: הוא עדיין מסוגל למות. כחלק מתוכנית ריאליטי מתבקשים הצופים, בני העולם העתידי והמשעשע הזה, להצביע בעד או נגד המשך חייו של נימו באופן מלאכותי. במהלך התוכנית משוחח נימו עם פסיכיאטר מפוקפק שעוזר לו, באמצעות היפנוזה, להעלות שברי זיכרונות מעברו. שיחות אלו, יחד עם שיחות שנימו מעניק לעיתונאי צעיר המצליח לגנוב ראיון איתו, מאפשרות לנו תצפית על עברו העשיר של נימו מנקודת מבטו. עולם הזיכרון שלו הוא עולם הזוי המהתל בצופה מתחילה ועד סוף. הסיפור נע בקיצוניות בין האישי והספציפי לבין הכללי ובין הקיים לתיאורטי.

 

נימו זוכר את החיים בשמיים לפני הולדתו. עוד בשמיים, כך הוא מספר, בחן נימו זוגות צעירים כדי להחליט למי מהם כדאי לו להיוולד. לפני החיים, כך על פי נימו, כאשר התינוקות מחכים לרדת לעולם, הם יודעים הכל. לפני הלידה מגיעים המלאכים ונוגעים בכל אחד מהתינוקות בשפתו העליונה, וכך משכיחים את ידיעותיו האינסופיות של התינוק ומשאירים סימן.

הקשר היהודי

מרתק לראות את האגדה התלמודית שעליה הסיפור הזה – אחד מנדבכיו המרכזיים של הסרט – מבוסס:

דרש רבי שמלאי: למה הוַלד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר  "בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך". ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר  "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני", ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים - הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר "בסוד אלוה עלי אהלי". מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר - ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר "לפתח חטאת רובץ". ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון".

בבלי נידה, ל ע"ב

 

מעניין לראות שהתסריטאי[2] מציג את העולם שקודם לחיים באופן דומה מאוד למדרש. השאלה המתבקשת היא: אם, כמו כל התינוקות, נשתכחה מן האמוראים האמת אודות התורה ו'סוף העולם ועד סופו', ובכלל זה גם החיים שלפני החיים, כיצד הם עצמם יודעים עליו משהו? כיצד יכולים האמוראים ליצור מדרש על עולם שהם עצמם לא זוכרים? הרעיון שקיים עולם מקביל לשלנו, שנפרד ממנו אך מקיים איתו יחסי גומלין, קיים כמעט בכל תרבות. השאלה ששאלנו על המדרש מתעוררת, באותה מידה, גם לגבי משל המערה של אפלטון.[3] בסרט שלפנינו, המלאכים פספסו את נימו, והידע האינסופי שלו על ההיסטוריה נותר גם לאחר ירידתו לעולם; הבעיה היא, שלא בדיוק ברור איך זה קורה. אחת מנקודות החולשה העיקריות במשל המערה היא שלא מפורט כיצד משתחרר האסיר מכבליו. גם בסרט שלפנינו לא מצוין כיצד פספסו המלאכים את נימו, ולדעתי זוהי נקודת התורפה העיקרית של התסריט. לאחר מכן, בעקבות טעותם של המלאכים, נימו מסוגל לחזות רסיסים מהמציאות העתידית במין גילוי בלתי רצוני.

דרמת נעורים מטופשת?

מרכז הכובד של הסרט הוא בהגיעו של נימו לגיל 9. בעקבות בגידה של אמו, הוריו של נימו נפרדים. האם נוסעת לקנדה, האב נשאר באנגליה. על נימו מוטלת הבחירה עם מי ללכת. וכך, בלבו של הסרט, עומד נימו בתחנת הרכבת וצריך להחליט אם לעלות עליה עם אמו או להישאר עם אביו.

משם ממשיך הסרט ומספר את סיפורו של נימו בווריאציות שונות, באינספור שברי מציאויות ואפשרויות הוויה. כל אחת מאפשרויות הקיום של נימו מתפתחת לכדי מציאות מלאה ומרגשת, שסוחפת את הצופה במלא עוזה. סיפוריו של נימו מתחלקים בגדול לשלושה, אף שמתפצלים מהם כמה סיפורי משנה. הסיפורים אינם דיכוטומיים לחלוטין, אלא מקיימים יחסי גומלין אחד עם השני, ותודעתו של נימו מתפצלת ביניהם לעתים.

בסיפור הראשון שנימו מספר, הוא נוסע עם אמו לקנדה ומתאהב באנה, בתו של הגבר איתו בגדה אמו. לאחר שגם מערכת היחסים הזו לא צלחה עבור אמו, נימו נאלץ לעזוב את בחירת לבו, המצטרפת לאביה. הקשר של נימו ואנה מבטא בצורה נפלאה אהבת נעורים רוויית הורמונים. בתחילת אהבתם של נימו ואנה, התלבטתי כצופה מה יחסי אל ה'אהבה האסורה' שבין אח ואחות (חורגים). בעקבות התנהגותם הילדותית והמזלזלת של נימו ואנה כלפי הוריהם נוצרת 'הווא אמינא' שכל הסיפור הוא רק דרמת נעורים מטופשת ותו לא. דווקא בגלל הטלת הספק, כשהם מצליחים ליצור רגש אותנטי של צער כשהם נפרדים בעל כורחם, הבנתי שבעצם הייתי בעדם. הם פוגשים אחד את השני שוב כמבוגרים, ובפגישה זו ניכר כי האהבה ביניהם לא הייתה רק משובת נעורים, אלא אהבה שבה אחזו, ולה קיוו כל חייהם. מעניין לראות שבגוון הזה של חייו, שם נימו את הדגש על תקופת הנעורים, בניגוד לשתי הווריאציות האחרות.

בסיפור השני אליו גולש נימו בסיפוריו, הוא נשאר עם אביו ופוגש באליס, בה הוא מתאהב באופן מיידי. נימו מצליח לשכנע את אליס להיעתר לחיזוריו, על אף אהבתה לסטפן (הדרמה ה'אפלה' של חיי הנעורים שלהם קצת מיותרת לטעמי). כבוגרים, אליס ונימו הם זוג נורמאלי עם משפחה רגילה כלפי חוץ. למרות המלנכוליה והדיכאון הפסיכוטי שתוקף את אליס, באופן שלא מאפשר שום קשר אנושי איתה, נימו מאוהב בה באופן מעט מבהיל ומקריב את חייו כדי להפוך אותה למאושרת. המשחק המשכנע של פוליי מבטא רגש עמוק של דיכאון וייאוש. אני חושב שהסיבה שהסצנות הללו כל כך ריגשו אותי היא שהרגש הזה, אם כי ברמה פחותה בהרבה, קיים בשלב כזה או אחר אצל כל אחד מאיתנו, אך אף אחד לא מעז להחצין אותו (בדרך כלל גם לא במידה מועטה, ובטח שלא במלוא עוזו). המטרה בטיפול פסיכולוגי היא לגרום למטופל לספר את אשר הוא מרגיש ולהוציא אל אוויר העולם את מעמקי נפשו. מספיק לצפות בהתנהגותה של אליס – התנהגות דיכאונית מוקצנת – כדי להבין מדוע אנו בוחרים לא להחצין את רגשות הייאוש והסבל. החצנה שכזו תוביל לתסבוכת נפשית כמו זו של אליס.

באופציה השלישית והכי פחות מפותחת נשאר נימו עם אביו, אך אליס אינה נעתרת לחיזוריו ובוחרת ללכת אחר אהובה הבוגר מעט, סטפן. מתוך כעס, ובאופן שרירותי לחלוטין, מחליט נימו בצעירותו שכשיהיה גדול הוא יהיה עשיר, תהיה לו אישה, יהיו לו שני ילדים, בית גדול עם מדשאה, ובריכה. הוא לא מפסיק עד שהוא משיג את מטרתו. אלא שכשהוא מגשים אותה, הוא אינו מרוצה מחייו ומבחירותיו השרירותיות והשטחיות, וישנו רמז לניסיון התאבדות.

המציאות במוחו של ילד בן 9

מדי פעם בפעם אנו חוזרים למה שנראה כ'עכשיו' של הסרט, ובהפוגות בין סיפוריו המפורטים של נימו הזקן, תוהה המראיין הנבוך - כיצד ייתכן שנימו חי את כל החיים הללו? "הסיפורים שלך סותרים! איזה מהם הוא הסיפור האמיתי? איזה הוא הסיפור הנכון?", הוא שואל את נימו. נימו עונה בנימה של כעס שהופך בשנייה לרוגע - "כל אחד מהסיפורים הוא הסיפור הנכון! כל דרך היא הדרך הנכונה. כל דבר יכול היה באותה מידה להיות דבר אחר, והיינו מייחסים לו את אותה החשיבות". כששמעתי את המשפט הזה, חשבתי לעצמי - כמובן, איך סרט שעוסק בהכל לא ייגע בשאלת הפוסטמודרניזם? ובכן, דורמל יצא ידי חובה. הוא נגע בנקודה, ובצורה די משכנעת, יש לציין.

כאן בוחר נימו לספר לנו שמה שנראה כעוגן העיקרי של הסרט - התקופה שבה הוא זקן ומספר את סיפורו - כלל אינה קיימת. "הכל קיים אך ורק בדמיונו של ילד בן 9", זהו נימו הקטן. כאשר היה צריך לבחור בין אמו לאביו, ראה בדמיונו את חייו בשלל הגלגולים האפשריים. אך לאחר שראה את שלל האופציות, עדיין לא היה מסוגל לבחור. לכן, במקום ללכת עם אביו או אמו, בחר נימו לחיות חיים אחרים, ולכן ברח משני הוריו גם יחד. "בשח מט", הוא אומר, "קוראים לזה, 'זוג זוואנג', כאשר הבחירה הסבירה היחידה היא לא לבחור." כאן, לדעתי, מתבררת האמירה המשמעותית ביותר של הסרט: כוחו האדיר של הדמיון. נימו מדמיין במוחו חיים שלמים רבי עוצמה, מלאים ברגש ובמשמעות. התגובה הטבעית לכך שהכל "מזויף" צריכה להיות תסכול, זלזול או כל תגובה צינית אחרת; יכול להיות שאחרים אכן יגיבו כך. אני חושב שמי יתייחס לנקודה הזו כך יפספס את האמירה המשמעותית ביותר בסרט. הדמיון של נימו מתואר בצורה כה חזקה ומלאת אמוציות עד שלא יכולתי שלא להגיב במעין של "אז מה?! למה שיהיה אכפת לי שהכל בדמיון של ילד בן 9? אני הרגשתי את זה, זה אמיתי!". בהקשר אחר, כותב הגל[4] משהו שממחיש בצורה נפלאה את כוחו של הדמיון: "הפילוסופיה הייתה ידע מוחלט בצורת הרעיון, המושג האינטלקטואלי; הדת, לעומת זאת, הייתה ידע מוחלט בצורת הדמיון."[5]

יצור כלאיים יפה תואר

בתחילת סיפורו, כשנימו חולק את מחשבותיו האונטולוגיות כילד קטן, הסיטואציה נתונה בסכנה גדולה של קיטש, אך ניצלת בזכות הנימה האומנותית. בהמשך, כשסיפורו של נימו מתפצל, השילוב של המשחק הנפלא[6] יחד עם בחירת השירים[7] והתסריט המעולה יוצר תתי-סיפורים אמיתיים ונוכחים, קיימים ועוצמתיים. כל אחת מן המציאויות היא בעלת גוון ייחודי ומעוותת להחריד. סיפורי האהבה והטרגדיה השונים יחד עם כל ה'כמעטים' שמושחלים בין השורות, בכל אחד מסיפורי המשנה, הם שמעניקים לסרט את עמוד השדרה שלו. הנושאים הפילוסופיים השונים[8] בהם עוסק הסרט מפוזרים בו באמצעות סדרה דוקומנטרית בהנחייתו של נימו. אני אהבתי מאוד את הצורה שבה משתמש ואן דורמל בכלים לוגיים כדי לחנך את הצופה אודות הנושאים אותם הוא מבקש להעביר בסרט. הסרט שופע אינספור פנינים קולנועיות שאפשר לשלות בפינצטה ולהכתיר כיצירת אמנות קטנה בפני עצמה. ולדעתי, רק בשבילם שווה לשבת מול המסך שעתיים וחצי.

אך למרות כל זה, אם הייתי צריך לתאר את הסרט במשפט אחד, היה זה: 'תפסת מרובה לא תפסת'. הניסיון לעסוק בכל כך הרבה נושאים פילוסופיים כבדי משקל בסרט אחד, גדול ככל שיהיה, סופו להיכשל.





[1] יש כאן משחק של ואן דורמל על השם 'נימו', שהיה גם שמו של הגיבור בספר 20 אלף מיל מתחת למים של ז'ול וורן. נימו לא יודע לשחות, וטביעה מהווה מוטיב חשוב בסרט. בנוסף, משמעות השם 'נימו' בלטינית היא 'אף אחד', זאת אומרת היעדר קיום, וגם זהו מוטיב חוזר ונשנה בסרט.

 


[2] כנראה שוואן דורמל עצמו הסתמך על הספר "Empire of Angels" של הסופר הצרפתי ברנרד וורבר, אך גם אם וורבר הסתמך על המדרש או הכיר אותו (מה שנראה לי סביר), זה מספיק לענייננו.


[3] המשל בקצרה: ישנה קבוצה של אסירים שנכלאו מאז ומתמיד במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד של המערה. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפים אנשים המטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. חייהם של האסירים סובבים סביב הצללים וקולותיהם, והם מפתחים תרבות ושלל תיאוריות לגביהם, ובונים את כל עולמם על פי הדמויות על הקיר.

אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. כאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים - כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות את העולם כפי שהוא באמת.


[4] צוטט בתוך הרב אליעזר ברקוביץ, אלוהים אדם והיסטוריה, עמ' 5: Max Scheler, on the Eternal in Man, trans. Bernard Noble (New York: Harper, 1960).


[5] אפשר להסכים עם דבריו ואפשר שלא, אך חשוב לדעתי להבין את האמירה כאן: אין הכוונה להמעיט ממשמעותה של הדת אלא להדגיש את משמעותו של הדמיון.


[6] בעיקר של ג'רד לטו, הזכור לטוב מן הסרט רקוויאם לחלום, ומשחק את נימו בגיל 34 בכל הוואריאציות ואת נימו בגיל 117 (בעזרת המון איפור).


[7] לדוגמא השיר המצוין Dreidel  (סביבון) של Don Mclean העוסק באופן התפתחותם של החיים ובכוח ההשפעה שיש לנו עליהם. דוגמא נוספת היא MR. Sandman של ה-Chordetts, המתאר את 'אדון חול' שלפי האגדה זורה חול בעיניהם של ילדים קטנים השוכבים לישון ומרדים אותם.


[8] בין הנושאים השונים: אפקט הפרפר, תורת המיתרים, צורת הרבייה האנושית (אהבה), תורת המשחקים, פחד אינסטינקטיבי ועקרון האנטרופיה (מהלך ההתרחבות של הקיום).


 

 

בית המדרש