ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דילמת החבר החילוני

ע"י: אריאל הורוביץ

"הדילמה שאני מבקש להציג עוסקת בעמידה שלי, כאדם דתי, מול חבריי מן העולם החילוני: עד כמה עולמי הדתי בא לידי ביטוי בעולמי החברתי, וכיצד יש להתנהל בעת התנגשות בין שני העולמות" אריאל הורוביץ במאמר הגותי מרתק.

א

במאמר זה אבקש לגעת בסוגיה סבוכה שמעסיקה אותי זמן רב. עיקר הליבון שלה לא בא לי מן הספרים ומן המאמרים, אלא מניסיון אנושי, מחוויות שחוויתי בצמתים שונים בחיי; היא התבררה לא בין כתלי בית המדרש, אלא בעולם שמחוצה לו, במפגשים ובשיחות עם חברים דתיים ושאינם דתיים; ניסוח השאלה והתשובה צמח מן החיים. רק לאחר מכן, כשחזרתי אל בית המדרש, הזדככו הדברים ובאו לכדי שלמות. הדילמה שאני מבקש להציג עוסקת בעמידה שלי, כאדם דתי, מול חבריי מן העולם החילוני: עד כמה עולמי הדתי בא לידי ביטוי בעולמי החברתי, וכיצד יש להתנהל בעת התנגשות בין שני העולמות.

לפני שאגש לתיאור הדילמה, אתאר בכמה משפטים את התפאורה שבה היא משחקת. בשנים האחרונות חוויתי שידוד מערכות ברשימת החברים האישית שלי. היציאה מן התיכון, הלימודים בישיבה או במכינה, וביתר שאת – השירות הצבאי, שרוב חבריי נמצאים בשיאו או אחריו, האיצו תהליכי התבגרות ששינו את אופיין של החברויות מימי התיכון. חברי עבר נעלמו, ואת מקומם תפסו חברים ממסגרות חדשות. הקשר עמם ועם החברים הוותיקים לבש צורה עמוקה יותר. נושאי השיחה כבר לא סובבים סביב בגרויות, רישיון נהיגה וסיפורי צבא, אלא סביב שאלות של זהות דתית, מחויבות וחירות, רומנטיקה וזוגיות ותוכניות העתיד. אך לא רק תחומי העניין השתנו. עזיבת החממה והחינוך הדתי הדוגמטי הביאה לתזוזה באורחות החיים והשקפות העולם: כמה מן החברים עזבו לגמרי את החיים הדתיים, היתר שטים בנחת באזורי הלייטיות; כולם – כולל אני – נחשפנו במהלך שירותנו הצבאי לחברה חילונית איכותית, ולראשונה בחיינו רקמנו קשרי אמת עם אנשים שאינם חולקים איתנו את אותן אמונות.

התמורות האלה העמידו אותי בפני דילמה חדשה. מה קורה כאשר החברות מתנגשת עם העולם הדתי? מה קורה כאשר תפקידי כחבר עומד בסתירה לאורח חיי הדתי? כיצד עליי לגשר בין שיחה, התייעצות אינטימית ושיתוף בלבטים, לבין ערכים העולים מתוך ההלכה? אדגים את השאלה באמצעות שני מקרים, לאחר מכן אציג שתי דרכים שונות להתמודד איתה ואציע דרך נוספת, שלישית, שבה אני דבק.

ב

את שירה הכרתי בצבא. בחורה ירושלמית, אינטליגנטית ומוכשרת מאוד, עליזה ומלאת חיים, סקרנית ללא גבולות. עם הזמן התהדקו הקשרים בינינו, יצרנו שפה משותפת ושוחחנו שעות רבות. שירה חלקה איתי לא מעט סודות: ההתמודדות שלה עם גירושי הוריה, יחסיה עם החבר שלה, פחדיה ולבטיה בקשר לעתיד. המשכנו לשמור על קשר גם כשחזרתי לישיבה, בעיקר בהתכתבויות. לא פעם מצאתי את עצמי מתכתב איתה באמצע סדר צהריים, כאשר הרב קוק והשל והרב סולובייצ'יק נמהלים בצ'יטוטים הארוכים שלנו, רוויי העגה. יום אחד, באמצע סדר בוקר, קיבלתי ממנה הודעה: היא נפרדה מחבר שלה, לאחר זוגיות של שנתיים וחצי – פרק זמן ארוך במונחים של העולם החילוני. הם רוצים לקחת פסק זמן, לדבריה; 'לבדוק אם זה באמת זה'. יותר משהיא מבקשת לשתף אותי, כך הבנתי, היא רוצה להתייעץ, לשמוע זווית אחרת, לקבל פרספקטיבה. היא ביקשה, למעשה, את עזרתי.

הבה נתבונן על הסיטואציה הזו מנקודת מבט תורנית: הורתו וקיומו של הקשר בין שירה והחבר שלה בחטא. זהו קשר אסור על פי ההלכה - ללא חופה וקידושין, ללא קדושה, ללא טהרה. אני, כאדם דתי, מקבל על עצמי את השפה הדתית, וממקם את הקשר הזוגי בתוך גבולות המערכת ההלכתית: יחסים רומנטיים כמו אלה של שירה רחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב. וכאן, היא מבקשת את עצתי, כחבר. מה טיב הייעוץ שעליי להעניק לה? כיצד עליי לשוחח איתה ולייעץ לה בעניין הסותר את אורח חיי ואת אמונותיי?

סיפור נוסף, מסובך יותר, הוא סיפורו של עופר, מחבריי הקרובים ביותר. את עופר, בן למשפחה חרד"לית ימנית, הכרתי לפני כשנתיים, כשהוא בשלהי התקופה הדתית שלו. כבר אז היה ברור לו שתוך זמן קצר הוא יעזוב את הדת, ואכן, בפעם השלישית שנפגשנו הוא כבר לא חבש כיפה. ליוויתי אותו בדרך הארוכה שעבר – הלבטים, הקשיים עם ההורים והחברים, הגישושים הראשונים בעולם החדש. ובה בעת, כמעט מדי יום נבטו בי שאלות על מקומי מולו כאדם דתי. השיא, אולי, היה לפני יום כיפור. עופר עשה אז את צעדיו הראשונים כחילוני, ויום כיפור היה עבורו נקודת מבחן: האם ידבק בדרך החדשה שבחר לו ויעצב יום כיפור אחר, או האם ישוב אל בית הכנסת הישן ולתפילות המאוסות עליו? הוא לא גילה שום עניין ביום הכיפורים המסורתי; להיפך: הוא רצה לברוח, למצוא בית קפה שקט ולכתוב. כמה ימים לפני הצום הוא התייעץ איתי: מה כדאי לעשות ביום כיפור? לאן ללכת? איפה אתה מציע לישון? אתה מכיר אולי מישהו בתל אביב? מה אתה אומר, בתי הקפה פתוחים?

יום הכיפורים, עבורי, הוא יום של עמידה מול האל. יום של חשבון נפש, של רצון להתקרב מחדש, לחזק את שהתרופף, לעצור ולהתבונן על חיי ועל מקומו של אלוהים בתוכם. עבור עופר, לעומת זאת, יום הכיפורים שלי הוא יום חונק, צפוף, קלסטרופובי. יום הכיפורים שלי – האהוב עליי, המציף אותי יראה וגעגוע, המלא בכיסופים ובתשוקה - הוא זה שממנו רצה עופר לברוח כל כך הרבה שנים. הוא אדם חופשי עכשיו, והוא רוצה לחוות את היום הזה בכל המלאות שלו. כיצד אייעץ לו?

ג

ניתן לשרטט שלוש גישות להתמודדות עם הדילמה הזו: הגישה המסורתית, הגישה הנייטרלית והגישה החברית. כל אחת מן הגישות מסתכלות אחרת על תפקידו של החבר, ומתוך כך גם מציעה תפיסה אחרת של אמונה והיחס בינה לבין המאמין וסביבתו.   

על פי הגישה המסורתית, לעולם ניגש האדם אל החברות מתוך אמונותיו ועולמו הדתי. הדתיות משחקת תפקיד בכל תחומי החיים, ובכלל זה גם הקשרים הבין-אישיים. עליי, אדם מאמין המקיים אינטראקציה עם אנשים שאינם מאמינים, מוטלת החובה לדבוק בעקרונותיי ולנסות להשפיע מהם על סביבתי. חובתי כחבר היא ללמד את שירה, ידידתי החילוניה, על תפיסת הזוגיות היהודית ועל יופיו וטוּבו של קשר רומנטי על פי ההלכה. ובאשר לעופר, חברי הדתל"ש: הוא אמנם בחר באורח חיים חילוני, אך המשימה שלי היא להראות לו את הדרך חזרה אל העולם הדתי. בהתקרב יום כיפור, עליי לייעץ לו לוותר על בית הקפה ולהצטרף לתפילת כל נדרי. הוא, ככל הנראה, לא יישמע לי, אך אין זה משנה את חובתי הבסיסית: להציג בפניו את האמונה שלי, האמיתית והנכונה. אורח החיים שלי איננו פרטי לי; אדרבה, הוא נחלת כולם, קרובים ורחוקים, וחובתי היא לחשוף אותם אל האור הגדול.

הגישה הזו בעייתית מכל מיני סיבות, אך לצורך הדיון אסתפק בסיבה הפרקטית. כבר אמר ר' אילעא בשם ר' אלעזר ברבי שמעון, "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". מבחינה מעשית, אין שום תועלת בניסיון לשכנע אדם לקבל על עצמו מערכת חוקים שכלל לא קשורה אליו. החבר הדתל"ש חצה את הקווים סופית, ואיננו מעוניין בתפילת כל נדרי; החברה החילוניה, שנולדה במשפחה שאינה שומרת מצוות, לא מתכוונת לאמץ את ההלכה בחייה, ודאי שלא בתחום הזוגיות. הניסיון לפנות אל שניהם במושגים מן השפה הדתית משול לשיחה ביפנית עם דובר ספרדית, במקרה הטוב, וכניסיון לכפייה דתית, במקרה הגרוע. הגישה הזו נדחית על הסף: היא איננה רלוונטית.

ד

הגישה השנייה, הנייטרלית, רכה יותר, ובוחרת למדר תחומים מסוימים מן הקשר החברתי. על פיה, הסכם לא-כתוב הוא שבמפגש בין שני אנשים מעולמות סותרים, יש דברים שלא מדברים עליהם. כך, למשל, הדוגלים בגישה זו יאמרו לחברם הדתל"ש: "מצטער, אחי, אני לא יכול לייעץ לך בנושא הזה", ולחברה החילונייה: "סליחה, הנושא הזה הוא לא בשבילי". נושאים מסוימים מוּצָאִים מחוץ למסגרת היחסים החברתיים. אני, כאדם מאמין, לא אייעץ לך לחלל את יום הכיפורים. אני יודע שתעשה את זה, אבל לא אעודד אותך לעשות את זה, ולא אוכל לייעץ לך בתחום הזה, להקשיב לחוויותיך, להתענג איתך יחד על הזיכרונות

התפיסה הדתית שיוצאת מן הפיתרון הזה היא מורכבת. וריאציה אחת שלה דומה לגישה המסורתית, הסוברת שהדת חייבת להיות נחלתו של כל יהודי. אולם בניגוד לגישה המסורתית, הגישה הנייטרלית מפוכחת יותר, ויודעת שאין טעם להטיף לאנשים חילונים על קיום מצוות. מה זה יעזור אם אנסה לשכנע את חברי הדתל"ש לבוא לתפילת יום כיפור? הוא ממילא לא יבוא. יום אחד הוא יתפכח, יבין שטעה, ויבוא לתפילה, אבל כרגע הוא לא במקום הזה, וזה לא יעזור לשכנע אותו. זאת בניגוד לגישה המסורתית, שדורשת להטיף לחבר גם אם הוא לא ישמע להטפה.

וריאציה אחרת של התפיסה הנייטרלית יכולה לסבור שהדתיות לא אמורה להיות נחלתו של כל יהודי, אך מטעמים שונים, היא מבקשת להימנע מייעוץ לחבר החילוני – בעיקר בגלל חוסר נוחות. האדם הנייטרלי מאמין אולי בכך שישנם כאלה שאורח חיים חילוני הוא המתאים להם ביותר, וכך אמור להיות, אך לא נוח לו לחזק את ידי חברו בעשיית עבירה. לפיכך, הוא יימנע מלייעץ לו, ויגיד לו משהו בסגנון של: "שמע, אני מכבד את איך שאתה חי, ואני מבין שזה העולם שטוב לך בו, אבל אני לא יכול לייעץ לך בנושאים האלה. לא נוח לי. כואב לי עם זה". חוסר הנוחות הזה מוצא ביטוי בציווי "לפני עיוור לא תתן מכשול", ובאיסור הכשלת אדם חילוני בעבירה. אכן, אולי יש לקבל את העובדה שבעתיד הקרוב עם ישראל לא יחזור בתשובה בהמוניו, ואולי אף יש להרחיק לכת ולקבל את החילון כמצב טבעי, אך לא אנחנו נהיה אלה שנרבה עבירות בישראל. 

שתי הגישות הללו, המסורתית והנייטרלית (לפי הווריאציה הראשונה), מציבות בקדמת הבמה את העולם הדתי. האדם ניגש אל מערכת היחסים עם חבריו מתוך המטען הדתי והרוחני שלו, ואיתו הוא מייעץ – או לא מייעץ – להם. שתי הגישות הללו, לדעתי, חוטאות למהותה של החברות. הן סבורות שהטוב המוחלט, הקולקטיבי, הוא הטוב הדתי, מתעלמות מן המקום של החבר שעומד מנגד ומן הדרך האחרת שבחר, ומסרבות להכיר בלגיטימיות של הכרעותיו. גם הווריאציה השנייה של הגישה הנייטרלית, המכבדת את בחירתו של החבר אך נמנעת מלייעץ לו מטעמי חוסר נוחות, בעייתית: חברות אמיתית היא כזו שכל העולמות מובאים אל תוכה. מערכת יחסים שבה צד אחד מנוע מלהקשיב לחבר ולהשיא לו עצה בתחום מסוים, איננה, להבנתי, חברות אמת. איזו חברות היא זו שבה שני הצדדים אינם יכולים לבטא את עולמם? איזו חברות היא זו שבה אחד הצדדים לא קשוב?

ה

ברצוני להציע גישה שלישית, שאותה אני משתדל לאמץ. במפגש עם האחר, גישה זו מציבה בראש סדר העדיפויות את החברות הכנה, האמיתית, ולצורך זאת יוצרת הפרדה בין הזהויות השונות של האדם. כשאני משוחח עם שירה או עם עופר, אינני משוחח איתם כאריאל הדתי, שומר המצוות, המאמין – אלא כאריאל החבר, זה שמפנה את עצמו כדי לשמוע, להקשיב ולהשיא עצה. בהתאם לכך, גישה זו רואה את המערכת הדתית כסובייקטיבית: מחויבות לאורח חיים מסוים שבחרתי לעצמי, תולדת החינוך שקיבלתי והסביבה שבה גדלתי. צמחתי לתוך המערכת הזו, למדתי להכיר את ערכה ואת יופייה, וכאדם בוגר בחרתי להתחייב לתכניה; אינני יודע, עם זאת, האם היא מתאימה לאדם אחר, או האם היא אמורה להתאים לו. בגשתי לחבר שאיננו שומר מצוות, הזהות הדתית שלי נשארת מחוץ לתמונה. אני מייעץ לחבר כחבר - מנסה להבין מה עובר עליו, לאן לבו נוטה וכיצד אני יכול לעזור לו. אין לי שום יומרות לשכנע אותו להצטרף אל העולם שלי, כפי שאומרת הגישה הראשונה, כיוון שאינני יכול להתחייב למידת ההתאמה של המערכת הדתית לחייו. הגישה השנייה, הנמנעת מלשוחח עם החבר בנושאים מסוימים, גם היא לא מקובלת עליי, משום שכאמור, יש בה מעילה בתפקיד החבר. חבר הוא מי שמקשיב, שמפרגן, שאוזנו קשבת, שנותן עצה טובה, לא חבר שאוטם את עצמו.

לפיכך, אנסה לשוחח עם שירה בכנות על יחסיה עם החבר שלה, מתוך הזדהות עם המצוקה שלה ומתוך רצון להגיע, יחד איתה, לפיתרון המתאים לה, ולא מתוך ניסיון להטות את החלטותיה לכיוון הדתי. לעופר אספר על המקומות המומלצים לבלות בהם את יום כיפור; אנסה לעזור לו למצוא חבר שגר בתל אביב ויוכל לארח אותו, ולא אנסה למשוך אותו בחזרה לבית הכנסת. מעשיו אמנם לא תואמים את אורח החיים שלי, אך אורח החיים שלי לא עומד כעת לדיון. דרכו שונה מן הדרך שלי, איני רוצה ללכת בה, אך הוא בחר את הדרך שלו ואני מכבד את הבחירה, מבלי לשאוף שהוא ינטוש אותה ויבחר ללכת בדרכי, שאינה בהכרח טובה עבורו.

על התפיסה הזו שהצגתי ניתן להערים כמה קשיים. הראשון שבהם הוא שהמידור הזה, בין העולם הדתי לעולם החברי, אינו אפשרי באמת. אדם נושא איתו לכל מקום את המטענים הערכיים, הרוחניים והאידיאולוגיים שלו. אני, כאדם דתי, לנצח אייעץ לחבר שלי מתוך עמדה דתית, והניסיון לדחוק הצידה את עולמי הדתי לטובת החברות האמיתית הוא אשליה.

התשובה לכך היא שאף על פי שהמידור איננו מבטא את האינסטינקט הראשוני שלנו כדתיים, הרי שהוא אפשרי. התחנכנו על ברכי "לפני עיוור לא תתן מכשול", אך נדרשת הבנה שבני אדם זכאים לבחור לעצמם אורח חיים, ועלינו לכבד את הבחירה שלהם – לא רק לסבול אותה, אלא לתת אמון בערך שהיא מעניקה לחייהם. יש להתפכח מן האשליה שכל חילוני הנקרה בדרכנו הוא מועמד טבעי לדתיות, אם רק נראה לו את הדרך. הדתיות היא הכרעה אישית של אדם לאמץ לעצמו אורח חיים מסוים - הכרעה אחת בין הכרעות ממשיות אחרות. הדתיות איננה 'אמת' עבור כל בני האדם באשר הם; היא אמת עבור מי שהכריע כך. אין היא מוצר מבטיח שיש לשווק אותו לחברים, לכל היותר היא מוצר מעולה ונפלא בשביל אדם מסוים, בעוד שעבור חברו היא מוצר רעיל ומקולקל. "ערכיי בשבילי הם מוחלטים", אמר פעם פרופ' אליעזר גולדמן, "מה שאני מתנגד לו הוא הרעיון של אוניברסליות של ערכים. אין ערך שהוא אוניברסלי, אבל יש בני אדם שערכיהם אבסולוטיים".

כיוון אחר שממנו אפשר להתקיף את העמדה שהצגתי הוא שהמידור הזה לא מתקיים בתחומים אחרים. אם חבר שלי יחליט להיות רוצח שכיר, והוא מתלבט איתי את מי כדאי לו לרצוח והיכן, בוודאי שאנסה להניא אותו ובעת הצורך אף אדווח עליו למשטרה. כך הדבר גם במקרה של חבר שמפסיד את כל כספו בהימורים או בחבר שלוקח סמים. מדוע במקרים הללו כן אתערב כדי לנסות ו'להציל' את החבר, שלא כמו במקרה של חבר שמחלל שבת או אוכל טריפות?

קושיה זו אכן ראויה לתשומת לב, ויש לה פתרון שונה בכל אחד מן המקרים. לחבר הרוצח, למשל, לא אייעץ ואף אסגיר למשטרה בשל הפגיעה בחיי אדם. אין לחברי רשות לפגוע באדם אחר, ולכן, כל עוד יש לי השפעה עליו, אנסה להניא אותו מן המעשה הזה. בדוגמה של חבר מהמר או חבר שלוקח סמים – לרוב, ההיגררות לסמים או להימורים היא קריאת מצוקה מצד החבר, שנקלע לסבך נפשי, מחפש את דרכו החוצה ומחכה לזה שיוציא אותו משם. לא כן ההכרעה של חבר לחזור בשאלה, בחירה מודעת לאמץ אורח חיים אחר. החילוניות, עבורו, איננה קריאת מצוקה אלא קריאת שחרור, שמגיעה בדרך כלל מתוך עמדה נפשית יציבה ואיתנה.

ו 

הדברים האלה, שנקראים בשטף, התגבשו אצלי במשך זמן רב, מתוך שיחות רבות ולנוכח מציאות חיים ההולכת ומשתנית. אמנם כאן הצטמצמה השאלה לעיסוק ביחסים בין חברים, אולם היא מתעוררת גם בעבודתם היומיומית של רופאים ופסיכולוגים דתיים. הגישה שהוצעה כאן – זו הממדרת את העולם הדתי ותוחמת אותו בגבולות עולמו של האינדיבידואל – מהווה, לדעתי, מענה מספק לדילמה הזו, שהיא אחת מן המסובכות ביותר בחייו של אדם מאמין הפועל בעולם המודרניחיים הרמוניים עם האחר, במקרה זה – האחר שאינו שומר מצוות – חיים שיש בהם כנות – יתאפשרו, כך אני מאמין, באמצעות מהלך של סובייקטיביזציה של הדתיות – מהלך המשמר ; משמר מחויבות דתית והלכתית, לצד קבלה אמיתית של השונה.   

 

 

בית המדרש