ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אי אפשר להכניס את אלוהים למגירה

ע"י: הארת מערכת

בפתח הגליון הרביעי: "כתב העת הזה מבקש לשבור את החומה הזו, מבקש את כל החיים, דווקא על פי ההצעה של אלוהים. הצעה שלא חונקת, שלא מצומצמת לארבע אמות של בית מדרש, תורה, והלכה, אלא כוללת בתוכה עולמות רבים נוספים."

הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים.
הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים
הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים
רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים

יונה וולך

 במשך כל חיי, מאז שלמדתי לקרוא בסידור, אמרתי בסוף תפילת שמונה עשרה את המילים "תורת חיים ואהבת חסד". דווקא המשפטים האלה, החותמים את החלק המרכזי של התפילה, מועדים להתפספס, להיאמר בשטף וללא תשומת לב, ודווקא בהם השתדלתי להשקיע. יום אחד פגשתי את המשפטים הללו בנוסח אחר, נוסח עדות המזרח: "תורה וחיים, אהבה וחסד". ההפרדה הזו בין התורה ובין החיים שכנעה אותי; המידור הזה – התורה בצד אחד, והחיים בצד שני - הרגיש לי טבעי יותר, אמיתי יותר. עזבתי את נוסח ילדותי ואימצתי לי את הנוסח החדש שמצאתי, מתוך שאיפה לכוונן את מילות התפילה שלי אל תחושותיי הפנימיות, אל הרגשות העמוקים ביותר שלי. כן, כך זה הסתדר, כך הכל במקומו: תורה, וחיים.

 היה זה רק כמה שנים לאחר מכן כשנתקלתי בשירה הנפלא של יונה וולך (1944-1984), משוררת ישראלית מכושפת שנפטרה בטרם עת, אך לא בטרם סערה. וולך ידעה, במילים ספורות ומדודות, לטלטל את קוראיה, לפגוע עמוק בבטנם הרכה. בשיר שלפנינו מספרת וולך על מעין מסע קניות פלאי בעקבות החיים. המסע הזה מזכיר את המדרש הידוע, המספר על הקב"ה שסבב בין כל האומות והציע להן את התורה, עד שלבסוף הגיע לעם ישראל. אצל וולך, המסע הוא הפוך: כאן האדם הוא זה שתר, מחפש מי ייתן לו יותר חיים. האדם הוא הלקוח; אלוהים הוא המוכר.

 

אלוהים מציע לה את כל החיים. אך אז, בשורה החותמת, כותבת וולך: "רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים". גם אלוהים הציע לה את כל החיים. מדוע, אם כן, היא רוצה יותר? מהו ה'יותר' שוולך רוצה? מה יש בו שאלוהים לא הציע? הרי גם הוא הציע לה את "כל החיים"! התשובה, לדעתי, היא שוולך אכן רוצה את כל החיים – אך היא לא רוצה שאלוהים יהיה זה שיציע לה אותם. אלוהים מציע לה את כל החיים, אך היא רוצה יותר – את כל החיים, בלעדיו. שתי ההצעות אולי נראות זהות, אך יש ביניהן הבדל קריטי: ההצעה הראשונה מגיעה מאלוהים. הוא זה שמציע לה את כל החיים, חיים שהם תחת חסותו, בבעלותו. וולך רוצה יותר: את כל החיים, אך שהם יבואו ממנה, ולא ממנו. היא רוצה חיים חופשיים מאלוהים.

 האם ניתק להעתיק את העולם שוולך יוצרת אל עולמו של אדם דתי? האם אדם שומר מצוות יכול להיות 'חופשי מאלוהים'? יש הטוענים שכן. ישנם הבוחרים במידור: מניחים את הדת במסגרת של שלוש תפילות ביום, ציצית, שבת וכשרות, וחיים את חייהם, בשובה ונחת, ליד הדת. הפער בין דתיים אלה לבין חבריהם החילונים יהיה קטן יחסית, ועיקרו הוא הטקסים ההלכתיים-ריטואליים  שקיימים בעולמו של הדתי ונעדרים מעולמו של החילוני. בעומק, דתיים אלו הם אנשי 'תורה וחיים', כאלה שחיים את כל החיים, ומקצים בהם מגירה לאלוהים – מגירה גדולה, מבריקה, נוצצת, חשובה – אך בסופו של דבר, מגירה.

 אני מבקש לשרטט בעדינות תנועת חיים אחרת. קודם כל משום שההפרדה הזו בין הדתיות לבין שאר החיים, ברוב המקרים, איננה אפשרית. הרב שרלו אמר פעם כי "הדת איננה גיבנת שאנחנו סוחבים על גבנו, משא כבד שצריך להיפטר ממנו". אי אפשר להכניס את אלוהים למגירה, להקצות לו פינה בשלוש התפילות, קצת יותר וקצת פחות. אדם שאלוהים נוכח בחייו באופן יומיומי צופה אחרת בסרטים, קורא ספרים בצורה אחרת ושומע מוזיקה באופן שונה. בכל זמן ובכל עת הוא יודע – בלשון המשנה – "מה למעלה ממך". אדם כזה איננו יכול, ברוב המקרים, להתהלך בעולם מבלי לקיים קשר כלשהו עם אלוהיו: בסמטאות הקטנות והחשוכות, בתור לקופת חולים, במסיבת סידור של הבן. התודעה הזו לא באה בקלות; היא פרי של חינוך מילדות, והיא מתוחזקת באמצעות הלכות. לא תמיד הקשר הוא הדדי. הוא גם עליות ומורדות. אפשר אמנם להקפיא אותו לזמן מסוים, אפשר לנטרל אותו בזמנים מיוחדים, אך ברוב המקרים, את הקשר הזה אי אפשר לפרק.

 שאל אותי פעם חבר שלי: מדוע רבנים המדברים על צדק חברתי מציבים את עשיית הצדק והמוסר כחלק מן המערכת הדתית? מדוע רב מסוים מגדיר את הדאגה לזכויות עובדי הקבלן כמעשה דתי? מדוע הרבנים הללו אינם יוצרים מידור – המצוות והריטואלים הם חלק ממערכת דתית, והצדק והמוסר הם חלק ממערכת מוסרית-אנושית? התשובה היא שאדם שחי לפי תודעה כזו, תודעה אלוהית, אינו מסוגל למדר, ליצור את ההפרדה הזו. אנו ניגשים אל העולם עם המטען הדתי שבתוכנו, וניגשים אל המטען הדתי עם כל העולמות שלנו.

 דברים מופלאים בהקשר הזה כתב הראי"ה קוק, במה שנדמה כתגובה ישירה לשיר של יונה וולך. "מה שאין אלוהים מושג כי אם מתוך הדת", כותב הרב קוק, "זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלוהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המידות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלוהים. אלוהים איננו מתגלה בתוך הדת כי אם באותה המידה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת".

 הדברים הללו דרים בכפיפה אחת עם הגיליון שלפניכם. אחת המטרות של המפתח היא להביא עולמות נוספים אל תוך בית המדרש. יש משהו מאוד מלאכותי בהימצאות שלנו, בחורים ציונים-דתיים, אנשי העולם הזה, בתוך בית מדרש. אנו מקפיאים את העולמות האחרים שלנו, את כל התחביבים ותחומי העניין – קולנוע, מוזיקה, שירה, צילום, ספרות, ספורט, פילוסופיה – ומתרכזים בתחום אחד. ההתמקדות בתורה יכולה להחליש – ואף מחלישה בפועל – את זיקתנו אל העולמות שבחוץ. אוהבי ספרות ושירה הפסיקו, עם כניסתם לישיבה, להקדיש זמן לרומאנים ולשירים; נגנים וחובבי מוסיקה שלומדים בישיבות הסדר משאירים, בדרך כלל, את כלי הנגינה שלהם בבית, להעלות אבק; אוהבי הקולנוע 'גונבים' סרט במוצאי שבת אחת, ותו לא. כל העולמות העשירים הללו הולכים וקמלים, במקום להתברך ממה שעולם בית המדרש יכול היה להעניק להם. האישיות שלנו הולכת ומתעצבת בין ארבע הקירות הללו, שהעולמות האחרים אינם כלולים בהם. כתב העת הזה מבקש לשבור את החומה הזו, מבקש את כל החיים, דווקא על פי ההצעה של אלוהים. הצעה שלא חונקת, שלא מצומצמת לארבע אמות של בית מדרש, תורה, והלכה, אלא כוללת בתוכה עולמות רבים נוספים. את חלקם ביקשנו להביא בגיליון שלפניכם.

 אריאל הורוביץ  

 

 

בית המדרש