ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על סוף ואינסוף

ע"י: הראל אגמון

פרשת ויקהל פקודי מהווה באופן מסורתי השבת החותמת את זמן חורף ומסמנת את הסוף. הראל אגמון מבקש לעמוד על מושג הסופיות והאינסופיות דרך חכמת הפילוסופיה, הקבלה והחסידות

השבת אנו קוראים את פרשיות "ויקהל-פקודי" שחותמות את ספר שמות, וזוהי אף השבת האחרונה של זמן חורף, לפני היציאה לבין הזמנים.  ההגדרה המילונית של מילון אבן שושן למילה 'סוף' היא: "קצה, הנקודה האחרונה של דבר-מה, הגבול האחרון". מהו היחס בין מושג הסוף, כפי שאנו מכירים אותו במציאות, לבין הכרתנו בכך שהא-לוהים הוא אינסופי, ללא גבולות?

מושגי הסוף והאינסוף העסיקו את גדולי הפילוסופים כבר ביוון העתיקה.  זנון, פילוסוף יווני, תיאר פרדוקסים של התנועה והזמן (שהמפורסם שבהם הוא פרדוקס אכילס והצב) כאשר מחלקים גודל סופי נתון לחלקים רבים ללא גבול. אריסטו מסביר כי תמיד אפשר לחשוב על מספר גדול יותר, משום שתמיד אפשר לחלק גודל נתון פעם נוספת. לפיכך "האינסוף הוא פוטנציאלי ולעולם לא אקטואלי".  עקב קשיים שונים בהשגת המושג "אינסוף" טען אריסטו, כי הוא קיים בכוח בלבד, אך אין "אינסוף" בפועל. "קיומו דומה לקיום הזמן והתהליכים המתחוללים בזמן; מתממש תמיד מספר סופי, אבל הטור נמשך עד לאין-סוף".  האינסוף המוחלט צריך להתפשט בכל. נראה כי ההגדרה הנכונה למושג "אינסוף" היא שאי אפשר לחלקו ולא שהחלק שווה לכל. כשאתה מחלק משהו אתה זקוק לשטח נוסף, יהא זה שטח קטן ביותר, אולם כשמדובר באינסוף, הרי לא נשאר מאומה מחוצה לו. כלל אין מקום למושג "חוץ". ואכן כך הבין ריה"ל את המושג אינסוף: "ומה שאין לו תכלית אין לא חצי ולא כפל ולא ערך מספר1", כי שלימות כזו לא ניתנת לחלוקה. נוסף לכך, אין לייחס לאפשרות הגדלת מספרים את המושג אינסוף, משום שאפשר לחדול מהוספה ולסכם את המספר הכללי. כל מספר הוא תוספת. המושג אינסוף יכול להיות מהות אחת בלבד. כל היתר לא זו בלבד שאינו ראוי למושג זה, אלא שאין לו זכות קיום כשמציעים את החומר, החלל או הזמן במהויות אינסופיות, אף אחד מהם אינו סופי כי יש מקום גם למהות אחרת. ואכן, לא בכדי השתמשו חכמי הקבלה במושג אינסוף ככינוי לא-לוהות. ה' האחד והנצחי באופן מוחלט ראוי לכינוי זה, שזולתו אין מקום למציאות כלשהי וכל הנמצאים "לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"2, וביחס אליו אין למציאות המוכרת כל קיום ממשי והכל תלוי ברצונו הנובע ממושג הצמצום.

בספרות הקבלה ניתן לראות את דברי האר"י3 שמסביר כי יכולת הקליטה שלנו את עוצמות הבורא נעשית רק כתוצאה מהתרשמות הנברא מהאור המתפשט מעצמותו של הבורא. בטרם נבראו העולמות והנבראים, היה קיים אור עליון פשוט והוא הנקרא אור אין סוף.

בליקוטי מוהר"ן4 מבאר ר' נחמן מברסלב ביתר הרחבה את מושג האינסוף: "וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו, מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, וע"י הצמצום הזה נעשה החלל הפנוי". ר' נחמן מתאר את הפרדוקס: מצד אחד, אנו מאמינים שא-לוהים שורה בעולם ומצד שני קיימת ההכרה שהעולם והא-לוהות מוציאים זה את זה, והיכן שיש עולם אין א-לוהים. כלומר האור האינסופי של הקב"ה צומצם אל "החלל הפנוי", איפה שנתהוו "כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם". ר' נחמן מדגיש בהמשך כי "אין שם אלוקות כביכול.. ואי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא".

החסידות מסבירה את "סוד הצמצום" במשל: כשאב מסביר עניין עמוק לבנו הקטן, הוא מצמצם את שכלו הוא, העולה לאין ערוך על זה של בנו, כדי להתאימו למידת השגתו וכושר הקליטה של הבן הפעוט. רמת שכלו של האב אינה יורדת, אלא שצמצמו וירד, כביכול, ממדרגתו למדרגת בנו.

כשם שהבן משיג את מחשבת אביו לפי קוצר השגתו בלבד, כך תופסים הברואים את לבושי הדברים של העולם החיצוני וכסבורים הם שהנגלה למראה עיניהם הוא הכל או עיקר המציאות. אך לאמיתו של דבר "אין מקום פנוי ממנו". כי ביחס לעולם הנבדל "אין לחומר מציאות כלל". החומר אינו אלא דמיון ה"יש" בהשגתנו ובתפיסתנו. החסידות לא הוציאה את עניין הצמצום מידי פשוטו, אלא הסבירה את מושג "אין"-הצמצום, יחד עם מושג ה"יש". ה"אין" הוא היסוד הראשון של הבריאה, היינו מקום להכיל את העולמות, אך יחד עם זה "מלא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה". במובן מסויים הקב"ה צמצם, כביכול, את אורו כדי ליצור מקום למציאות המוכרת שאינה מציאות מוחלטת. כי ביחס לקב"ה אין כל מציאות אחרת, כדברי הנביא "אין עוד מלבדו".

הרב קוק5 מרחיב את מושג האינסוף: "וכל המתראה בזמן, גבול ושינוי, הוא אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח, אין סוף ושיווי, שהוא אספקלריא המאירה": המציאות שאנו רואים לנגד עינינו היא מעין השתקפות לא מושלמת של הנצח האינסופי מלמעלה. המוגבלות האנושית כופה עלינו לראות למעשה רק "חלק מהתמונה" אך למרות זאת אנו מחוייבים להאמין באינסופיות הבורא.

נראה מן העולה לעיל כי אתגר דתי מצוי בפנינו: מחד, המציאות הא-לוהית היא מציאות אינסופית שהרי "מלוא כל הארץ כבודו" -ומאידך, אנו מכירים במושג סוף. בניגוד לחשיבתו של אריסטו, נראה לי כי האינסוף הוא מושג מחוייב המציאות (ולא רק פוטנציאלי) ואקטואלי. לדעתי, הפתרון הטוב ביותר (במסגרת האפשר), הוא להכיר במוגבלות השכל וביכולת הראייה האנושית ולהכיר במציאותו האינסופית של הבורא בבריאה (ברבדים שונים(, ובד בבד, לא לרדד את משמעות המושג "לית אתר פנוי מיניה" ולהגיע איתו למחוזות שהם לא חלק ממשמעותו (על בסיס "אם הכל קדוש" אז אין קדושה כלל).

"לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה עתיד ליבטל ממנה". זמן של סוף הוא זמן של חשבון נפש, של חשיבה מחודשת. כולנו התחלנו את הזמן עם תקוות ללימוד והשתפרות עצמית,חלקן התגשמו וחלקן לא (לפחות לעת עתה). אני מקווה שכולנו ננצל את חודש ניסן ללימוד ולהסקת מסקנות מזמן חורף, כי אמנם הזמן הסתיים, אך העבודה המוטלת עלינו היא אינסופית.

 

 

בית המדרש