ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מאמר אורח - הכתובה, מחירה של הבתולה או שלא ימהר לגרשה?

ע"י: הרב ברוך גיגי

אתר הישיבה מארח את הרב גיגי מראשי ישיבת הר עציון. במאמר מעמיק מנתח את משמעות הכתובה והאם היא מייצגת את מחירה של האישה או שבכלל נועדה למנוע גירושין? מאמר לרציניים בלבד

פרק א' – מוהר הבתולות

אמרה תורה בפרשת המפתה:

'וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה

אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כמהר הבתולת'

מה היא משמעות הצו – 'מהר ימהרנה לו לאישה', מהו 'מוהר הבתולות', וכיצד יש לראות את תשלומי המפתה 'כמוהר הבתולות'.


  1. רש"י מפרש:

'מהר ימהרנה - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה, כמהר הבתולות - שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס שנאמר (דברים כב כט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף' .

מדברי רש"י נראה שהוא מבחין בין שני מצבים: המפתה הנושא את מפותתו לאישה, כותב לה כתובה שהיא המוהר הנהוג בין איש לאשתו, ונראה שסכום זה אינו קצוב, והוא אמור לפסוק לה סכום מסויים כמשפט. [לא ברור אם יש סכום מינימלי – ריצפתי[1]]. המצב האחר הוא כשאין נישואין, אזי עליו לשלם סכום קצוב כמוהר הבתולות, שהוא חמישים כסף, הכתוב בספר דברים בפרשת האונס [דברים כב כט]:

'ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו'.

עוד נשוב להלן לעסוק בשיטת רש"י ובטיב היחס שבין שני הגדרים של התשלומים.


  1. אבל יעויין ברשב"ם שסבור שאין שני גדרי מוהר כי אם אחד: 'מהר ימהרנה - כמוהר הבתולות. חמשים כסף. באונס את הבתולה ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, והוא הדין למפתה.'  

לדעתו גם מהור  ימהרנה לו לאישה הוא מוהר הבתולות- חמישים כסף[2], ואפשר לשיטתו שכל הכתובה אינה אלא דמי נישואי בתולה[3], ואין בכתובה שום ביטוי ליחס אישי כלשהו, מצד עצמה, אלא אם כותב לה תוספת.

מחלוקת זו שבין רש"י לרשב"ם אם כתובה רגילה קצובה היא או לא, היא מחלוקת התנאים במכילתא דרשב"י: 'כמהר הבתולות הרי כל הבתולות כזו מה זו בכסף אף כל הבתולות בכסף (או) מה זו בחמשים כסף אף כל הבתולות בחמשים כסף רבן שמע' בן גמליאל אומ' כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה'.


  1. אמנם הרמב"ן סבור שכתובה דרבנן, ואין לכתובה עיקר בפסוקי התורה[4]. לפיכך, הוא מפרש את הפסוקים באופן אחר: 'ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה, שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה,.. ואחרי כן אמר שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מתן והם לא יתנו לה מהר וראוי הוא שיפרענו המפתה'.

מוהר הבתולות לדרכו של רמב"ן הן המתנות ששולח האיש לארוסתו, והם הביטוי לקנס המושת עליו שכיוון שנבעלה לא ישלחו לה החתנים מוהר משמעותי כי פגמה בעיניהם, לפיכך, מן הראוי שהוא ישלם.


  1. אמנם מן המכילתא דר' ישמעאל נראה להדיא כגישתו של רש"י שיש תשלום מוהר שהוא הכתובה כמשפט איש לאשתו, ויש תשלום דמי הבתולים המקביל לתשלומי האונס. וז"ל: מהור ימהרנה לו לאשה. למה נאמר, לפי שנאמר ונתן האיש השוכב עמה, יכול כשם שבתפוסה נותן מיד, כך במפותה נותן מיד, תלמוד לומר מהור ימהרנה לו לאשה, מגיד שהוא עושה עליו מהר, ואין מהר אלא כתובה שנאמר הרבו עלי מאד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי הנערה לאשה'. ונראה מדברי המכילתא שהמוהר הוא הכתובה, ואם אינו נושאה אזי יש לו, לאיש השוכב עמה, לשלם 'דמי שכיבה'. [ויעויין כתובות מ: - 'הנאת שכיבה חמישים'.]

פרק ב' – כתובה דאורייתא או דרבנן 


  1. דברי רש"י בפירושו לתורה משתקפים בעמדת רשב"ג בסוגיה כתובות י. ושם נאמר: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה. ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי? והתניא: כסף ישקול כמוהר הבתולות - שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! איפוך. ומאי חזית דאפכת בתרייתא? איפוך קמייתא! הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר: כתובת אשה מדאורייתא..'

לפנינו, אם כן, מחלוקת תנאים אם חיוב הכתובה מן התורה או מדרבנן, ויש לברר היטב השיטות השונות.


  • ·         תחילה יש לברר הביטוי: 'מכאן סמכו חכמים לכתובת אישה מן התורה'. רש"י פירש מדקרי לה מוהר, דהיינו שיתוף השם, שהתורה נתנה לתשלום דמי האונס והמפתה, שם מוהר כדי לקשור זאת לכתובה[5] שהיא המוהר הנהוג. ואפשר שכאן קבעה התורה סכום מינימום למוהר הבתולות שיהיה חמישים כסף, אע"פ שהמוהר הנהוג יכול להיות גדול יותר כפי שפירשנו בדברי רש"י על התורה, אמנם בסוגיה זו נקבע הסכום הזה בתורה כרף התחתון של כתובה [ועיין הערה 1 אם יש להכריח מינימום בכתובה מן התורה, על פי סוגייתנו מסתבר שיש לקבוע רף תחתון, אך אין הכרח לכך, כי אפשר שהביטוי מוהר בא רק לומר שיש מוהר, ונכון הוא שמוהר הבתולות קצוב בחמישים, כי אינו עניין לחיבה, והוא רק דמי נישואי בתולה, עיין להלן, ובמקום שיש חיבה, יש לתת חרות גמורה בקביעת הסכום, אך, למעשה ברור שאין לפחות מן הסכום הקצוב הנ"ל.].

  • ·         אמנם לשיטת בעלי התוס', ובעיקר ר"ת, נראה שהתורה הגדירה בצורה ברורה והשוותה השוואה מוחלטת את הקנס של מפתה למוהר הבתולות, לכתובה וקרוב לדברי הרשב"ם המפורשים בתורה, וממילא המדובר באותם חמישים כסף של קנס, שהם גם הכתובה שהאדם חייב ליתן, ומפני זה סברו הם שמדאורייתא דינה בעידית כדין קנס המפתה אלא שחכמים תיקנו להגבותה מזיבורית שלא כדין תורה.

  • ·         והרשב"א נקט אופן נוסף [והוא בעקבות הרמב"ן להלן קי:] – 'דלא למדוה אלא משום דאפקיה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה וכל אחד כותב כרצונו אם מעט ואם הרבה וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים, ותדע לך דאפי' מאן דאמר דאורייתא מכאן סמכו קאמר והיינו דכ"ע גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית'. לשיטה זו גם הסוברים שכתובה מן התורה, אין לה קיצבה מן התורה, אלא כל אחד כותב כרצונו, והסכום של מאתיים הוא בודאי תקנת חכמים לכ"ע, וסמכוהו מן הקנס הנ"ל של אונס ומפתה[6]. שיטה זו נתמכת על ידי המכילתא דרשב"י בדעת רשב"ג הסבור שאף שכתובה מן התורה אין לה קיצבה מן התורה, והוא חולק שם על הדעה הראשית שם הסבורה שכתובת אישה קצובה בתורה בחמישים כסף כשיעור הקנס המשולם על ידי האונס והמפתה, ואף היא בכסף צורי, בשקל הקודש, כמבואר שם[7].

  • ·         משבאנו לכאן נפרט יותר את גדרי דין כתובה [למ"ד דאורייתא] לתפיסות השונות: תפיסת הרמב"ן והרשב"א שהכתובה היא סכום הניתן בין איש לאשתו  והוא מהווה דמי הנישואין, שמבטאים את ההערכה ואת טיב הקירבה והיחס ביניהם, אם מעט ואם הרבה. הסכום נקבע על ידי חז"ל כסכום נומינלי הכתוב בתורה, אך אינו שווה ערך לסכום הקנס, שזה בכסף צורי וזה בכסף מדינה שהוא שמינית מערכו, והם רק ביקשו לסמכו למספר המוזכר בכתוב. אף רש"י, לשיטתנו, סבור כן, אלא שלאור סוגייתנו נקבע רף מינימלי של הסכום הכתוב בתורה, ונראה שהוא סבור שבכל כתובה יש  שני דינים: יש דמי הבתולים – בלשון הכתוב: מוהר הבתולות, ויש  דין אחר של טיב הנישואין שביניהם שהם מעבר להנאת שכיבה, וסכום זה הוא הניתן לשיקולו של כל אחד. שיטת רשב"ם ור"ת היא שהכתובה אינה אלא מוהר הבתולות, ואין בכתובה שום ביטוי לאישות המיוחדת שביניהם ואינה אלא דמי בתולים או 'הנאת שכיבה'.



  1. שאלת כסף צורי או כסף מדינה כבר נידונה בירושלמי להדיא [כתובות א/ב]: חונה בשם שמואל בשקל הקודש רבי בא בר בינא אמר מטבע יוצא מתניתא מסייעה לרבי בא בר בינא וחמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה מאה של מוצי' שם רע כולן בשקל הקודש במנה צורי ולא תנא כתובת אשה עמהן אמר רבי אבין כלום למדו מכתובת אשה לא מאונס וממפתה מכיון דתנינן האונס והמפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדון בתולה אלמנה מאי אמר רבי חיננא דייה לאלמנה שתטול מחצית בתולה אמר רבי חייה בר אדא אפילו ניתני כתובת אשה עמהן לית כל אילין רבנין פליגין רבי חנניה ורבי יונתן תריהון אמרין מטבע יוצא רבי יהושע בן לוי אמר מטבע יוצא רבי יעקב בר אחא רבי אימי רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודן נשייא מטבע יוצא'.

לשיטת ר"ת יש לומר שמחלוקת האמוראים בירושלמי היא בשאלה כתובה דאורייתא או דרבנן, אבל יש מקום לומר דתרווייהו ס"ל כתובה דאורייתא, ונחלקו אי לגמרי ילפינן מאונס ומפתה [כר"ת], או רק את עצם דין הכתובה [כרמב"ן, וראה רמב"ן קי: שכתב לפרש בירושלמי שלבסוף חזר בו רב חונא והודה לדעת הסוברים שבמטבע היוצא ולא בשקל הקודש], עוד י"ל דכולהו ס"ל כתובה דרבנן, ומ"ד בשקל הקודש ס"ל דסמכוה רבנן לקראי, וקבעוהו בסלע צורי, וכן הוא בתוס' סז. – 'וכתובה נמי אפילו למאן דאמר כתובה דרבנן הוי מאתים זוז צוריים כמו למאן דאמר דאורייתא' וראה גם רא"ש א/יט: 'וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא פירוש משקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות משום הכי נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה ודברים של טעם הם'.


  1. אלא שעלינו להבין הסוגיה סוף כתובות שעוסקת במעות א"י או במעות קפוטקיא, וכך שנינו שם: 'נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא - נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל - נותן לה ממעות ארץ ישראל, רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא'.  והנה, אם נסבור במטבע היוצא אתי שפיר הדיון שם, אבל אם נאמר בסלע צורי, למאי נ"מ באיזה מעות הוא משלם, והלא צריך לתת לה בסופו של חשבון ערך של כסף צורי. וראה ריטב"א שכתב שהדיון בסוגיה אינו לעניין עיקר כתובה אלא לתוספת, והיא לכ"ע במטבע היוצא[8], ועוד ראיתי שפירשו שבירושלמי ס"ל שמעות ארץ ישראל הוא מטבע צורי, ורשב"ג דפליג שם הוא משום שלפי הירושלמי רשב"ג הוא שסובר כתובה דרבנן ולפיכך נותן לה ממעות קפוטקיא[9]. ובתוס' כתובות סז:, וב"ק לו. כתבו שהויכוח הוא מאיזה מעות לשלם, אבל הערך הוא בודאי ערך של צורי לשיטתם. ורש"י בכתובות י. כותב שהשאלה היא האם ישלם לה כפי שנשתעבד לה או שאזלינן בתר המטבע הקל, ורשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא סובר שיש לשלם כפי מה שנשתעבד, ומשמע מדבריו שאין דינו בסלע צורי, ויש לומר דס"ל שחיוב הכתובה הוא מן התורה אבל הסכום הוא כפי מה שמשתעבד, אלא שלכאורה מתחילת הסוגיה נראה שסכום הכתובה קצוב בחמישים של אונס ומפתה, ושמא יש לומר דלרש"י שתי שיטות הן - שיטת חכמים בסוגייתנו דילפו לה לגמרי מאונס ומפתה ולדידהו בעינן סלע צורי, ורשב"ג ס"ל דאין קיצבה מן התורה, ומשלם כפי מה שנשתעבד.[10]

  2. שאלת גביית הכתובה מעידית, בינונית או זיבורית – הכול מודים שאינה גובה מן העידית, אלא שלדעת ר"ת הוא רק תקנת חכמים, ומדאורייתא היה ראוי לה לגבות מן העידית, עיין היטב תוס'  י. ד"ה הואיל, ובגיטין מח: כדי שלא תקניט אותו, או כדי שלא יפרשו בני אדם מן הנשים מחשש זה. הראשונים שסבורים שהלימוד מאונס ומפתה אינו אלא לעצם העובדה שיש כתובה ולא לסכום, פשיטא שאין זה אלא כמו כל מלווה ובזה יש לדון אם מבינונית או מזיבורית, כשהשיקולים לכך מצויים בסוגיית גיטין מט:[11]. אמנם גם אם נלמד משם את הסכום של הכתובה, אפשר שאין ללמוד דין עידית מהתם. הדבר תלוי, לענ"ד, בשתי נקודות: האחת היא מהות תשלום הכתובה אם הוא תשלום דמי הבתולים – ה'נזק' – אזי יש יותר לדמותו לדיני נזיקין, אבל אם בנישואין רגילים אין כאן נזק אלא דמי נישואין של חיבה וכבוד, אפשר שאין לזה קשר לדין נזיקין המשתלם מן המיטב. והנקודה האחרת היא הבנת היחס בין דין מיטב לשיעור התשלום, אם הוא דין אחד שהחיוב הוא לשלם חמישים כסף של עידית, אזי גם בכתובה כן, אך אם החיוב הוא חמישים כסף, והדין של מיטב הוא דין נפרד, בזה יש לחלק בין כתובה לאונס ומפתה. [דיון יסודי בזה בסוגיות ב"ק ואכ"מ]. מה שכתוב בסוגיה י. הואיל ותקנת חכמים היא אינה גובה אלא מן הזיבורית, אינו אומר שאם מן התורה הייתה גובה מן העידית, משום שיש לומר שאם הייתה דאורייתא הייתה גובה מן הבינונית כדין כל בעל חוב.

  3. ולעניין כתובת אלמנה איתא בסוגיה נו: שר"מ אומר הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות, וקבעו בגמרא שר' מאיר סבור דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, וכתובה היא דאורייתא. ולכאורה נראה מכאן שלשיטה זו אף כתובת אלמנה דאורייתא. אך התוס' שם דחו שבודאי כתובת אלמנה אינה דאורייתא, ומ"מ כיוון שעיקר כתובה דאורייתא הוי ליה דבר שיש לו עיקר בתורה ולא מהני ביה תנאי ['אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא היא'], והרמב"ן כתב שם שלושה תירוצים: 'קסבר ר"מ כתובה דאורייתא, פי' ואפי' דאלמנה, פי' אחר דבתולה דאורייתא ולא פלוג בכתובות ובכולן תנאו בטל. פי' אחר נ"ל דבתולה דאורייתא ובטל, דאלמנה תנאו קיים וכי קתני הפוחת משום בתולה'. לדרך הראשונה אף כתובת אלמנה דאורייתא, וכיו"ב ברשב"א שם: ' קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. פי' בין דבתולה בין דאלמנה, מדקרי לה בקרא אלמנה ומאי אלמנה על שם מנה[12] א"נ דבתולה דוקא אלא דלא פלוג רבנן' [וכן בריטב"א], ואשר נראה בזה הוא שלשיטות שרואות בכתובת בתולה כתובה דאורייתא מצד כמוהר הבתולות, סביר שרק בתולה כתובתה דאורייתא, ובודאי אם נראה אותה כדמי בתולין [והיינו שיטת התוס' ורשב"ם], אבל אם נבין שמשם רק מקור לדין כתובה, כפי שסברו הרמב"ן ובית מדרשו, יש מקום להעלות על הדעת שתהיה כתובה גם לאלמנה מן התורה, שמהותה היא דמי הנישואין, דהיינו אותו סכום מובטח שמסמל את טיב הקירבה והיחסים שבין בני הזוג[13].

פרק ג' - שלא תהא קלה בעיניו להוציאה או חינא 

10. סוגיות רבות בבבלי מאזכרות שחיוב כתובה הוא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, האם סוגיות אלו משקפות רק את השיטות הסוברות שכתובה מדרבנן, ותיקנוה חכמים מן הטעם הנ"ל או שמא יש לומר, שטעם זה אינו סיבה לעצם הדין של חיוב הכתובה, ואינו אלא נימוק לדינו של ר"מ שאסור לאדם להשהות את אשתו ללא כתובה. ואם נאמר כן, אזי יש מקום לומר, שגם לסוברים כתובה דרבנן יסוד החיוב הוא מטעם אחר, והאיסור להשהות את אשתו ללא כתובה ושבעילתו היא בעילת זנות, היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ותלי"ת שכיוונתי לדברי הפנ"י כתובות לט: שכתב כן להדיא: יש ליישב ג"כ דלמ"ד כתובה דרבנן נמי עיקר תקנתא דכתובה לאו משום האי תקנתא דשלא תהא קלה בעיניו תקנו אלא משום חינא בין באלמנה בין בבתולה ולמ"ד כתובת בתולה דאורייתא באלמנה משום חינא אלא הא דמסקינן בכמה דוכתי טעמא מאי תקנו חכמים כתובה שלא תהא קלה להוציאה היינו לענין שאסור לשהות עמה בלא כתובה ושלא ליחד לה מטלטלים בכתובה ושלא תמחול, כן נראה לי ודו"ק'. ואם אמנם יש מקום למחשבה כזאת, כהבנת הפנ"י, יש לענ"ד מקומות שבהם פירוש זה בלתי אפשרי הוא, כגון ביבמות פט. באישה שאמרו מת בעלה ונישאה ואח"כ בא הבעל הראשון שאין לה כתובה מזה ומזה, שם אין לאישה כתובה כלל מפני טעם זה, שכיוון שלא תיקנו לה כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומשמע  שהשיקול הזה הוא סיבת החיוב, אלא אם נאמר שבאופן ההוא, כיוון שאינה בתולה ואין בה כתובה דאורייתא, והטעם האחר שיכול לחייב מדרבנן לא שייך שם, ומ"מ היה לנו לדרוש כתובה מטעמו של ר"מ כדי שלא תהא קלה בעיניו, ולכן קבעו שאף זה לא שייך שם, כי אין לנו בעיה שתהיה קלה בעיניו. ואפשר גם באופן אחר, שאכן סוגיות אלו המזכירות טעם זה הן למ"ד כתובה דרבנן או בבעולות לשיטות הסוברות כתובה דאורייתא, ומ"מ יש לומר שזוהי סיבת התקנה, אבל גדרה של התקנה יכול להיות בעל משמעות נוספת, כפי שנבאר. 

11. זאת ועוד,  יש לחקור למ"ד כתובה דרבנן, כדי שלא תהא קלה בעיניו, אפשר להבין בפשטות שזהו מעין קנס שנועד להרתיע אנשים מלגרש נשותיהם. אבל, האם באמת רק עניין זה קיים בתקנת כתובה, או שמא אפשר שהמשמעות של "שלא תהא קלה בעניו להוציאה" הוא בכדי לייצב את האישות עצמה. אפשר להרחיק גרושין על ידי שנקנוס מי שיגרש, אך אפשר לראות זאת בפנים חיוביות יותר – מונעים גרושין לא על ידי סנקציה בסוף התהליך, אלא על ידי שנותנים צביון יציב וחיובי יותר לזמן הנישואין. אולי אפשר לומר שהכתובה היא אמצעי לייצב את מעמד האישות. אם נאמר כך הכתובה אינה רק קנס של סור מרע, אלא שיש בה גם צד חיובי – עשה טוב. ניתן להציע טעם זה בתוך שלא תהא קלה בעיניו כפי שהסברנו עתה, וניתן להציע אותו כגדר החיוב, לאחר שיש סיבה לתקנה, וניתן להציע אותו כיסוד החיוב, כי זהו הטעם לתקנה, וקלה בעיניו אינו אלא טעם לאיסור לשהות בלא כתובה.

12. ואכן, מדברי השטמ"ק כתובות לט: עולה כיוון מעניין, שהרי כתב לפרש שם את דברי האומרים כתובה דרבנן שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, שאין כוונתם לעצם החיוב אלא על כך שאינו נותן לה דמי כתובתה באופן מיידי בשעת כניסתה לחופה, ונותן לה רק בשעת גירושין, ורק על זה אמרו הטעם הנ"ל, וז"ל: 'ויש לי לפרש עוד דלעולם כתובת בתולה מדאורייתא וכמו שפירש ר"ת ז"ל ורבנן תיקנו לאלמנה נמי כתובה דומיא דבתולה שלא תהיה אשה בלא כתובה וכעין דאורייתא תקון וכל אשה בלא כתובה בעילתה בעילת זנות. ומיהו מדאורייתא אי הוה בעי הוה מצי למיתב לה כתובתה על השלחן ולהיות כתובתה תחת ידה ותקינו רבנן שלא יתן לה כתובתה בידה אלא יכתוב עליו כתובה בחוב ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה וכדתנן לקמן בפרק האשה שנפלו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומיהו עיקר נתינת כתובה לאו מהאי טעמא הוא אלא כדכתיבנא ובהא פליגי ת"ק ורבי יוסי בר יהודה דבין למר ובין למר יצא כסף קנסה בכתובתה והוה ליה כאילו פרע כתובתה בשעת נשואיה וס"ל לת"ק דסגי בהכי אפי' מדרבנן דטעמא מאי תקינו רבנן כתובתה פי' שטר כתובה שיהא הכתובה עליו חוב ולא תהיה כתובתה על השלחן תחת ידה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי' שאם תהיה כתובתה תחת ידה ולא יצטרך לפרוע לה מידי הרי תהא קלה בעיניו להוציאה לכך תקנו שתהא הכתובה עליו חוב והכא אף על פי שפורע לה הכתובה קודם דהיינו כסף קנסה לא תהיה קלה בעיניו להוציאה דהא לא מצי מפיק לה ורבי יוסי בר יהודה סבר הא נמי מצי מצער לה וכו' הילכך מלבד כסף קנסה דבעי למיתב לאביה צריך לכתוב עליו כתובת מנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כנ"ל'. עיקרי שיטה זו מבוססים על יסוד הסוגיה בסוף האישה שנפלו [פב:] –'תניא נמי הכי: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה; ועדיין כשהוא כועס עליה, אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים; ועדיין כשכועס עליה, אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן, שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה'. ונראה לי שבעל שיטה זו פירשה כהבנת הרא"ש בתוספותיו שם [ד"ה היו מזקינין] : 'ונראה לפרש דה"ק בראשונה היו כותבין פי' מיחדין לה כתובה ולא היו כותבין אחריות על הנכסים אם אבדו אלו המעות והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים כי היו יריאות שיצניעו היורשין המעות שיחדו לה לכתובתה, התקינו שיהו מניחין אותן בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניעם כשכועס עליה היה אומר לכי אצל כתובתיך ובתחלה לא היה אומר כך שפעמים היה דחוק למעות והיה מפייסה ומלווה לו והוא משלם אבל עתה אינם ברשותו ואינו נהנה מהם כלום, התקינו שיהו מניחין אותם בבית חמיה .. ועתה נמי הבעל נהנה מהן קצת שכשיהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם, ועדיין כיון שאין לו אלא ריוח מועט כשהיה כועס הרבה היה אומר טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיכתוב כל נכסיו אחראין ולא היה מייחד לה כלום עתה קשה בעיניו להוציא מעות וליתן לה'. ונראה מדברים אלה שיסוד הכתובה קדום יותר והטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, נכנס בשלב מאוחר יותר כדי לקבוע את עיתוי הנתינה מצד הבעל. ממילא, כיוון זה מאפשר לנו לומר שיסוד הכתובה הוא עקרוני כסכום שניתן מן הבעל לאישה שמבטא את חיבת הנישואין, ואת עצמת החן שהיא נושאת בעיני בעלה[14], ומאוחר יותר, התקינו לאחר את הנתינה בפועל על ידי שיעבוד כל נכסיו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

13. יש לבסס רעיון זה מתוך דברי התוס' כתובות לט: ד"ה טעמא, וז"ל: תימה לר"י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד ואומר ר"י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא'. מדבריהם נראה שהסיבה הראשית לתקנה היא כדי שלא תהא קלה בעיניו, ואם כן די היה לתקן כתובה למקרים של גירושין, אבל למקרי אלמנות אין טעם לתקנה, ולכן כתבו שבמישור שני תיקנו גם לאלמנות משום חינא, ולדבריהם בגיטין מט: טעם חינא הוא כדי שהיא תמצא חן בעיני האנשים ויקפצו עליה לישאנה, וטעם זה בא לאפשר לה נישואין אחרים זריזים, מפני שיש לה רכוש, ואם כן אינו עניין לדיוננו. אבל, אם נפרש חינא במובן של מציאת חן בעיני הבעל הנוכחי, דהיינו שעל ידי תקנת הכתובה נוצרים קשרי רעות וחיבה ביניהם, אזי אנו מקבלים הרחבת הטעם שלא תהא קלה שאינו רק בחינה של סור מרע אלא יש בו בחינה נוספת של ביסוס הנישואין מתוך אהבה כדי שלא תהיה סיבה לגרשה.

14. ר"מ בכתובות נו: סובר שאין אדם רשאי לפחות מכתובתה של אשתו, ואם עשה כן אינו מועיל, ומ"מ הויא בעילתו בעילת זנות כי לא סמכא דעתה. אולם מדוע אם לא סמכה דעתה בעילתו בעילת זנות? את העובדה שבעילתו בעילת זנות אפשר להבין אם נסביר שבכתובה יש עקרון של מיסוד וביסוס הנישואין – עצם העובדה שהיא לא סומכת על הקידושין, גם אם טועה – מבחינת האשה זו בעילת זנות, כי היא מרגישה שנישואיה אינם נישואי חן. לכן, אף על פי שמבחינה משפטית תנאו בטל, יש פגם בקשר בינו לבינה, ולכן בעילתו בעילת זנות.

15. ניתן לראות זאת גם מתוכן הכתובה. בפרק רביעי (דף נ"א) – שם מוזכרים כל תנאי בית דין שבכתובה – לרפאות, לפדות משבי ושאר הדברים שבכתובה – מזונות ומדור וכו'. אם כל המגמה היא למנוע גרושין, מדוע הוכנסו כל החובות של הנישואין לתוך הכתובה? אלא שמושג הכתובה הוא מושג רחב יותר, והעיגון של חובה ממונית של הבעל לקיום הנישואין באה לייצב האישות. עצם העובדה שיש קנס אם האישות תפורק גורמת לייצוב האישות. החיובים האחרים המוזכרים בכתובה היו גם ללא הכתובה עצמה – חובת מזונות ופדיון אינם קשורים לכתובה. אולם, אם רואים זאת כחלק ממערכת אחת – יש כאן הבנה מעבר לקנס. אבל יש מקום להבנה מרחיבה יותר שקיום הנישואין הוא לא ברתיעה מן הקנס שיוצר ייצוב הנישואין כברירת מחדל בבחינת אין לנו ברירה אלא להסתדר, ונראה לי שיש בזה מנוף לשידרוג היחסים אם הדבר יתקבל במובן חיובי, הבעל מנצל את חיוב הכתובה לביטוי של 'כי מצאת חן בעיני', וממילא זה עצמו מייצב את הנישואין.

16. ייתכן שזוהי שאלת הסוגיה כתובות יא. "מאי קנסא?" – המתח בין קנס לבין תקנה הוא האם מדובר בעונש על הגרושין, או על תקנות לייצוב חיי הנישואין. אם הבעל יודע שלא הולך להוציא – יש בנין של חיים משותפים. אמנם, לדברינו יש לשאול מה המשמעות של השוני בסכום בין אלמנה לבתולה? מי שמגרש אשתו ראשונה מזבח מזיל עליו דמעות [עיין סוף גיטין], ומפני זה ייתכן ש"שלא תהיה קלה בעניו להוציא" חשוב יותר בעיני חז"ל בנישואין ראשונים.

17. וייתכן לבנות יסוד זה שאנו מציעים כאן גם מן הסוגיה יא: שם נאמר: 'בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה, מן הנישואין - כתובתן מנה', ובגמרא שם הובאה ברייתא שמחדדת את דין המשנה: 'ת"ר: כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה - אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון'. כאן, יש לפנינו עדים שלא נבעלה, ובכל זאת אין טענת בתולים, וכתובתה מנה, אך מדוע? רש"י שם כתב: שהרי כנסה ראשון - ועליו לדעת שנבעלה'. וצ"ע כיצד יידע שנבעלה אם עדים אומרים לו שלא נבעלה, ועיין מאירי שכתב: 'וכן לדעת קצת שמאחר שהעדים לא הוזמנו לכך לא דקדקו בעדותם כל כך', והוא דוחק. ובתוס' שם יב. כתבו: 'שאני הכא שהרי כנסה ראשון - ואדעתא דבעולה נישאת ואע"ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך על זה מאחר שהיו נישואין וסבר דלשבחה אומרים כן'. אבל הרמב"ן כתב: 'ומשמע לי דה"ק בודאי שבחזקת בתולה נשאה כמו שאמרו העדים אבל אין זה מקח טעות שהרי ידע שכנסה הראשון לשם נשואין ושוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה אע"פ שאינה בעולה לפיכך אין זה מקח טעות, דבשלמא הנושא אשה בחזקת בתולה שלא נשאת וכתב לה מאתים הרי לשום בתולה לקחה ובשביל בתוליה כתב לה מאתים נמצא כל מקחו מקח טעות, אבל נשא בתולה מן הנשואין לא כתב לה אלא כבעולה מפני שכבר בטל חינה ואין אדם רוצה ללוקחה אלא בדמי בעולה לפיכך אין זה מקח טעות שאילו היה יודע גם כן שהיא בעולה היה נושאה וכותב לה דמים הללו'. ניתן לסייע לרמב"ן מדברי הירושלמי שאמר כן בפירוש: 'מיתבין לר' מאיר בתולין אין כאן ותימר כתובה מאתים אמר לון וכי בבתולין הדבר תלוי הרי בוגרת אין לה בתולים וכתובתה מאתים הרי בתולה מן הנישואין יש לה בתוליהן וכתובתה מנה מאי כדון בוגרת לא בטל חינה בתולה מן הנישואין בטל חינה מה פליגין במוכ' עץ דר"מ אמ' לא בטל חונה ורבנין אמרין בטל חינה'. ואם כן אנו רואים שכתובה קשורה ביסוד החן של האישה על בעלה. והשווה לשון רמב"ם אישות יא/א. ויש לומר שמדאורייתא קיים חן כזה רק בזיווג ראשון, ולא בזיווג שני כלל[15], ויש מקום לאפשר גם חן מוגבל יותר בזיווג שני, לפחות לדעות שהתורה לא קצבה להדיא והכול לפי רצון האדם. ואף לשיטות שהכול מדרבנן, רבנן קבעו מדרגים אלה מפני יסוד זה[16].

פרק ד' - נישואי מפתה ואונס 

18. ומעתה, אני מבקש לשוב ולראות את מעמד המפתה והאונס הנושאים את נשותיהם ואת טיבה של הכתובה המשולמת או לא משולמת בנסיבות אלו, וכפי שנבאר. כבר הבאנו את דברי רש"י בפירושו לחומש, ושמענו מדבריו שיש שני גדרים. נראה שכך יש לראות את היחס בין שני הגדרים:

ישנו מוהר שהוא דמי בתולים. וישנו מוהר שהוא כמשפט איש לאשתו. במבט ראשון יש מקום לומר שהמוהר שהוא משפט איש לאשתו, הבא לידי ביטוי בפסוק מהור ימהרנה לו לאישה, וכפירושו של רש"י שם, הוא תשלום הכתובה שעיקרו בהתחייבות ממונית של האיש לאשתו שהיא פרי הסכמת הנישואין שביניהם, וביטוי לברית הנכרתת ביניהם. אבל מוהר הבתולות המשולם על ידי המפתה שאינו נושא את המפותה או על ידי האונס, שהוא הסכום הקצוב של חמישים כסף, הוא תשלום דמי בתולים. גדר תשלום זה במפתה הוא שכיוון שנטל את בתוליה עליו לשלם לה דמי בתולים[17], אם אינו נושאה, אך האונס שנטל את בתוליה שלא מדעתה ושלא מרצונה, משלם תשלום זה כתשלום מיידי, ללא קשר לנישואין, ונוסף על כך, עליו גם לשאת אותה. יסוד החילוק בין המפתה לבין האונס, נראה לומר שהמפתה הנושא את המפותה אינו צריך לשלם דמי בתולים, כי יש בידו לכרות ברית נישואין תקינה בינו לבינה, ואירוע הפיתוי אינו מעיב על טיב קשריהם, ובאופן זה הוא יתחייב לה חיובי הברית – משפט איש לאשתו. אבל האונס, אינו יכול לכרות ברית נישואין רגילה, זוהי ברית כפויה שאינו יכול לפרקה, 'ולו תהיה לאישה לא יוכל לשלחה כל ימיו', על הברית הזו מעיב אירוע האונס, והוא מחייב את תשלום דמי הבתולים.

19. אמנם, כיוון שהתורה השתמשה בביטוי זהה לתשלום הכתובה בנישואין הרגילים, ולתשלום דמי הבתולים, ובשניהם יש שימוש בביטויי 'מוהר' – יש מקום לדון במעמדו של תשלום זה המשולם על ידי האונס, כשהוא נושא אותה, האם יש לראותו כתשלום דמי הבתולים גרידא, ואם כן יש לתהות אם יש מקום להצריך חיוב כתובה בנוסף ובנפרד. או שמא יש לראות את חיוב הכתובה כבלוע בתוך תשלום זה. ידוייק היטב בדברי רש"י כתובות י. בדברי רשב"ג שם שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו לכתובת אישה מן התורה, שלרש"י ההשוואה היא תשלומי אונס ומפתה, והביטוי מוהר[18] הכתוב בהם מצביע על כך שהתורה מחייבת תשלום כתובה, ומכאן יש לומר שלדעת רש"י יש מצבים שבהם ניתן לראות תשלום זה של האונס כתשלום מוהר- כתובה.  ואם כן, יש לומר שיש שני סוגי כתובה ושתי רמות של ברית, יש ברית רצונית, ברית של רעים האהובים, שבה כותב אדם לאשתו הסכום הנראה בעיניו כביטוי לאהבה ולחיבה השוררת ביניהם, ויש ברית כפויה שיסודות קיומה אינם נעוצים ברצון הצדדים אלא במצב הכפוי שהושת עליהם [אף שביחס לאישה הדבר תלוי ברצון, ברור שהרצון הזה אינו הרצון החפשי ואינו אלא ברירת המחדל העומדת בפניה לאחר שנטמאה על ידי האנס], ובברית זאת התשלום אינו ביטוי לקשר אישי ייחודי והוא סכום קצוב – דמי הבתולים המשולמים כקנס, מקבלים עתה, עם הנישואין, גם מעמד של דמי הנישואין.

20. אך קיימת כאמור אפשרות אחרת, שמהות הכתובה היא הברית הרצונית הנקשרת והנרקמת בין הצדדים מתוך בחירה וחיבה, ובאונס אין מקום כלל למבט כזה מפני יסוד הכפייה שבדבר, ולפי זה תשלום הקנס אינו אלא דמי בתולים. ואעפ"כ יש מקום לדון אם יש לחייב כתובה באונס הנושא את אנוסתו מצד אחר, כפי שיבואר להלן.

בכתובות לט: נאמר: 'תניא אידך: אע"פ שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? אימא: כשתצא היא אין לה עליו כלום; מת - יצא כסף קנסה בכתובתה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה. במאי קמיפלגי? רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה; ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: הא נמי מצער לה, עד דאמרה היא לא בעינא לך'. התנאים חלוקים אם יש לאנוסה הנישאת לאונס כתובה או לא. ויש להבין היטב את שתי השיטות.

דעת חכמים: אף שלשון הברייתא מורה לכאורה על פער בין אנוסה המתגרשת לזו שמת בעלה, שבמתגרשת נאמר - 'אין לה עליו כלום', ובנתאלמנה נאמר - 'יצא כסף קנסה בכתובתה' – אמנם, השורה התחתונה זהה, שאינה מקבלת מאומה, לחכמים, אבל השאלה היא האם אינה מקבלת מפני שאין לה כתובה, או מפני שהקנס שכבר קיבלה עולה לה בכתובתה, ואפשרות זאת העולה מלשון הברייתא ניתנת להתפרש כך: אם נישואין אלה נגמרים ברצון האישה לפרק את הבית, בצורה לא טבעית [גירושין] – משמעות הדבר היא שאין בנישואין אלו חיבה כלשהי ואין הקנס ששולם אלא קנס דמי בתולים בעלמא, אבל בנתאלמנה, שמת הבעל והנישואין באו אל קיצם הטבעי, כאן יש מקום לראות בנישואין אלה יסוד של חיבה, וממילא יש מקום לכתובה, אלא שהכתובה כאן היא הסכום הקצוב[19] ויצא כסף קנסה בכתובתה, כפי שביארנו למעלה. אבל רש"י לא פירש כן, והוא איחד את שתי הסיטואציות: 'כשיוציאנה אין לה עליו כלום - ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה'. לדבריו, גם הגרושה וגם האלמנה יש להן כתובה הכלולה בכסף הקנס, ובשני האופנים יש חובת תשלום שיסודה בדמי נישואין, אם נושאה, לפי שהתורה לא מאפשרת נישואין[20] ללא כריתת ברית.

אכן, התוס' שם ד"ה טעמא עמדו על הפער בלשון חכמים שבין מת לנתגרשה: 'וא"ת ואמאי תני הכא יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין לה עליו כלום דהא לא תקינו רבנן לאלמנה אלא משום גרושה והכא מכח גרושה אין לתקן לזאת דהא לא מצי לגרשה ואור"י דה"נ כיון דשייך בה חינא[21] כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות להכי איצטריך טעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו במה דאין לה כתובה'.

פירוש דבריהם: כיוון שחכמים סבורים שבנתגרשה לא תיקנו לה הכא כתובה מפני שאינו יכול לגרשה, אם כן גם באלמנה, היה לו לשנות אין לה עליו כלום. ונראה שבתירוצם מבקשים הם לומר שיש חילוק בין אלמנה לגרושה, שכיוון שאינו יכול לגרשה לא תיקנו לה כתובה, אבל אלמנה שכבר תיקנו לה כתובה משום חינא, כדי שתוכל להינשא מחדש ויקפצו עליה, לא חילקו בין אלמנה זו לכל האלמנות, שתיקנו להן כתובה, ואף בזו היה להם לתקן לה כתובה למקרה שתתאלמן[22], ולפיכך, הוצרכנו לומר יצא כסף קנסה בכתובתה.

ובתוס' הרא"ש על אתר כתב שהדבר ברור לכ"ע שאנוסה יש לה הכתובה הבסיסית, שהרי יצא כסף קנסה בכתובתה, והוא מן התורה, וכל הדיון בסוגיה שם אם יש צורך לתקן 'כתובה נוספת' כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ובזה הוא שנחלקו התנאים אם תיקנו כתובת מנה נוספת על כסף קנסה, וחכמים סבורים שאין לה כתובה נוספת בגרושה הואיל ואינו יכול לגרשה, ובאלמנה לא תיקנו לה מפני שאם כל העניין בחינא, הרי יצא כסף קנסה בכתובתה. [דוק היטב בלשון התוס' רא"ש בזה].

ההבדל המהותי שבין התוס' לתוס' הרא"ש הוא שלדעת התוס' אנוסה הנישאת מקבלת כסף קנסה, ואין לה כתובה כלל, ורק בנתאלמנה אמרינן שלא תיקנו לה משום חינא מפני שיש אפשרות לראות את קנסה ככסף כתובתה, אבל הרא"ש סבור שיש להן תמיד כתובה בדמות כסף הקנס, והדיון בסוגיה הוא האם יש להוסיף כתובה אחרת כדי שלא תהא קלה בעיניו.חכמים הסבורים שאין לתקן כתובה נוספת, יש לפרש שהוא מפני שאינם חוששים שיצערה עד שתאמר שהיא רוצה בגירושין, או שחכמים לא מתקנים כתובה רק מפני שלא תהא קלה אלא כשיש בזה גם צורך חיובי של ייצוב הנישואין, והכא כיוון שיש כבר ייצוב ברמה דאורייתא מצד כסף קנסה בכתובתה, אין מקום לתקן רק מפני שלא תהא קלה בעיניו.

21. גם דינו של המפתה אינו ברור לגמרי, וכבר ביארנו למעלה בשיטת רש"י שעומדות בפניו שתי דרכים: אם נושאה לאישה, יש 'להכשיר' ביאה זאת למפרע כביאה של נישואין, ולכן כותב לה מוהר רגיל כמשפט איש לאשתו [דהיינו, כתובה של בתולה], ואם אינו נושאה או שאביה מעכב, חייב הוא בתשלום דמי הבתולים, כמשפט האונס.  באונס, לא ניתן 'להכשיר' את הביאה למפרע, מפני שאי אפשר לראות ביאה זו כביאת איש ואשתו, שהרי באונס הייתה. יודגש, התשלום הוא תשלום דמי בתולים שאינו מותנה בנישואין, וגם אינו מותנה באונס, וכמו במפתה שאינו נושא שמשלם תשלום זה, החיוב הנובע מן האונס הוא חיוב הנישואין 'תחת אשר עינה', וחיוב זה אינו במפתה, לפי שבעלה לרצונה.

22. עמדה זו של רש"י במפותה  נפסקה על ידי הרמב"ם בהל' נערה בתולה א/ג: 'המפותה שלא רצת להנשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס, הרי זה נותן קנסה והולך ואין כופין אותו לכנוס, ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות.' אבל הראב"ד [הובא ברשב"א] בסוגיית כתובות לט:, הבין שאם המפתה נושא את מפותתו נפטר הוא מן הקנס, ומתחייב לה כתובה כבעולה: 'אבל הראב"ד ז"ל פירשה בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה, ומדבריו אנו למדין דמפותה אין לה כתובה אלא מנה, ותמיהא לי דא"כ הרי זה חוטא נשכר, ועוד שיבא להערים ויכנוס ואח"כ יגרש כדי להעמידה על מנה'. לשיטת הראב"ד עולה שהנישואין אינם מכשירים למפרע את הביאה, אלא נושאה מכאן ולהבא ויש לה כתובה כדין בעולה, אלא שהם פוטרים אותו מתשלום הקנס.[23]

23. במכילתא דרשב"י עולה הבנה אחרת בנישואי המפתה, וז"ל: 'ואם מאן ימאן אביה מלמד שהרשות ביד אביה למאן אין לי אלא ביד אביה בידה מנין ת"ל אם מאן ימאן אבל הוא אין יכול למאן שנא' ולו תהיה לאשה וגומ' (דב' כב כט) .. לתתה לו לפי שמצינו באונס שנותן קנסה מיד יכול אף זה כן ת"ל לתתה לו מגיד שאינו חייב עד שעה שיוציא יכול אף בשתה ופגמה כן ת"ל כמוהר הבתולות לדבר זה יצא ולא יצא לדבר אחר'. לשיטת המכילתא המפתה אינו יכול לסרב לשאת את מפותתו, ורק היא ואביה יכולים לעכב, והוא בניגוד לסוגיית הגמרא כתובות לט:- מ. יעויי"ש. מדברי המכילתא נראה גם שהתשלום של מפתה אינו שונה מהותית מתשלום האונס, דהיינו תשלום קנס, וההבדל ביניהם הוא רק במועד התשלומים, האונס מיד והמפתה לכשיוציא, אבל מדברי המכילתא דר' ישמעאל נראה שיש הבדל מהותי שבמפתה הם דמי כתובה, ובאונס הוא קנס.

24. נראה לי ששורש הדין בשתי הנקודות הנ"ל אחד הוא - לדברי המכילתא דר' ישמעאל, במפתה יש מקום לאפשר נישואין רגילים, וממילא גם התשלום במקרה של נישואין הוא הכתובה, אך למכילתא דרשב"י, אין מקום לנישואין רגילים [והנישואין כפויים גם עליו כמו באונס, וההבדל הוא רק אם יכול לגרשה מאוחר יותר או לא], ולפיכך התשלום הוא תשלום של קנס כשההבדל הוא בעיתוי התשלום.

פרק ה' – מבט על שיטת הרמב"ם[24]

במקום אחד פוסק הרמב"ם כתובה דרבנן (פ"י ה"ז), אולם מאידך, בפתיחה להלכות אישות פותח בהלכה של "לישא אשה בכתובה וקידושין", משמע – כתובה דאוריתא[25]. אלא שיש להסביר שהרמב"ם סובר כתובה דרבנן. אולם, עיקר דבריו בהלכות אישות מתייחס לדבר אחד – קודם מתן תורה אדם פוגש אישה בשוק ובא עליה. לאחר מתן תורה – כל בעילה צריכה להיות ממוסדת, במסגרת של נישואין. כל כוונת הרמב"ם היא רק לומר שלאחר מתן תורה יש איסור לבעול בלא מצב של אישות תקינה, שעברה תהליך פורמאלי, וכיוון שהמצב של האישות התקינה בבנות ישראל היא כאשר יש קידושין וכתובה – יש צורך בכתובה, אין כוונתו שהכתובה עצמה דאורייתא.

ועל יסוד זה צריך להוסיף - ניתן להבין שהשאלה "כתובה דאורייתא או דרבנן" מתייחסת לעצם המושג - האם התורה מכירה בהתחייבויות של הבעל לאשתו כאשר הם נישאים. מאידך, אפשר להבין שמושג הכתובה אכן קיים מהתורה, והשאלה מתייחסת לפרטי הכתובה - האם הם מהתורה או מתקנת חכמים. ייתכן שהרמב"ם סבור שמושג הכתובה קיים מן התורה, והכתובה היא חלק מהותי ממוסד הנישואין, שהרי בלא כתובה - הנישואין הם נטולי מחויבות, והקשר שנוצר אינו קשר נישואין אלא קשר של פילגשות. כדי ליצור מערכת אישות של נישואין, קבעה התורה מחוייבות של הבעל לאשתו, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בדמי הכתובה. מסיבה זו, מצווה לשאת אישה בכתובה, ואסור לגרשה בלא כתובה. אולם סכום הכתובה - בניגוד לעצם קיומה - אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, וכן גם הדין שהאישה אסורה לבעלה כאשר בעלה לא כתב לה כתובה - אף הוא אינו מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד.

עוד יש להוסיף בדעת הרמב"ם, ייתכן שהדרישה שלו לכתובה מדאורייתא בפתיחה להלכות אישות אינה מתייחסת לעיקר הכתובה אלא להתחייבויות אחרות המסדירות את החיים המשותפים, תנאי הכתובה כגון מזונות וכסות וכו', והם לדעתו מן התורה, אך עיקר הכתובה, דהיינו מנה מאתיים, אפשר  שמדרבנן הוא, ואפשר שחיוב כלשהו קיים כבר מן התורה, וחכמים קבעו את הסכום של מנה מאתיים. עיין בביאור הגר"א לאבן העזר סי' כו אות ז' שכתב כיו"ב: 'והרמב"ן השיג על רש"י דהא כתובה דרבנן ואין תפיסה בזה די"ל כדעת תוספת דפ' כרשב"ג שהיא דאורייתא ואף לת"ק ל"ד כתובה אלא כל תנאי כתובה כגון שארה וכו' '. ודוק. רעיון זה של הכתובה ככוללת את כל המכלול של החיובים שבין הבעל לאישה כשהסכום הוא רק אחד מהם, וכן שאפשר שהרמב"ם אומר כתובה דאורייתא, לתנאי הכתובה, מתחבר היטב עם הדברים שאמרנו למעלה בדבר המוקד של החן שבכתובה שעיקר הכתובה אינו רק כדי שלא תהא קלה להוציאה אלא המוקד שלה הוא בביסוס הנישואין, ולכן עיקרה בהסדרת חיי הנישואין כולם.

אם נבוא לסכם את עמדת הרמב"ם, נוכל לומר שהיא מבוססת ביסודה על הכרה בכך שיש נוהג מקובל שבעל נותן לאשתו סכום מסויים כמוהר הבתולות, דמי נישואין של אותה זיקה אינטימית שבינו לבינה, והתורה מכירה בו, בהקשרים של אונס ומפתה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ם במורה, אך התורה לא קבעה מסמרות בזה בנישואי חיבה רגילים ונורמליים. אולם חכמים תיקנוה לכתובה כמוסד מחייב, וכתקנה מסודרת  עם סכום קצוב וברור, לבתולה ולאלמנה. עיקרון זה משתקף בכך שנישואין כוללים בתוכם מרכיב משמעותי של מחויבויות כלכליות הדדיות, שהם שאר כסות ועונה, ושאר תנאי הכתובה, הכלולים כולם בתוך מערך הכתובה הכולל, לצד עיקר הכתובה, שקיבל ממד מחייב בתקנת חכמים.

 

 





[1] לכאורה, נראה שאין לפחות מחמישים כסף, שהרי בכל נישואין יש מעבר לתשלום דמי הבתולים, אותה זיקה אישית שתבואר להלן, אך יש לדחות, שבנישואין של רצון אין כלל צורך בתשלום דמי בתולים, אלא בתשלום מוהר הנישואין שגדריו שונים, ובהם אין שום קיצבה. וראה עוד להלן.


[2] גם הרמב"ם במורה נבוכים ג/מט כתב שכתובת אישה קצובה בתורה והיא מוהר הבתולות חמישים כסף, אלא שיש מקום לדון שמא אינו אומר שם אלא שזהו מוהר הבתולות המינימלי –ראה לעיל הערה 1, ועיין להלן. ויעויין רמב"ם הלכות נערה א/ג: המפותה שלא רצת להנשא למפתה, או שלא רצה אביה ליתנה לו, או שלא רצה הוא לכנוס, הרי זה נותן קנסה והולך ואין כופין אותו לכנוס, ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. יושם לב שהרמב"ם כאן לא כותב להדיא את סכום כתובתה אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות, ומשמע שהסכום לא קצוב, ותלוי בעצמת חיבתו, וממילא יצדקו דברינו שהחמישים המוזכרים במורה אינם אלא הסכום המינימלי הנדרש. [בהנחת התאמה בין ספר המורה ליד החזקה]


[3] יעויין במורה הנ"ל [הערה הקודמת] שהשווה תשלומי כתובה לאישה לתשלומי האתנן המשולם לקדשה קודם מתן תורה [עי' רמב"ם ריש הלכות אישות], ומשמע מדבריו שהכתובה היא דמי חיי האישות, והוא אף מדמה אותה שם לשכר שכיר, וצ"ע.


[4] דוק בדברינו, כיוון שהוא סבור שאף למ"ד כתובה דאורייתא אינה מן הפסוקים אלא מהלכה למשה מסיני, ומלבד זאת הכרעתו היא כמ"ד כתובה דרבנן, וראה עוד להלן.


[5] תימוכין לעמדה שכתובה היא דאורייתא יש להביא מן הסוגיה בסנהדרין כא. המבחינה בין נשים לפילגשים: נשים בכתובה וקידושין ופילגשים בלא כתובה ובלא קידושין, ויש לדחות, עיין להלן מה שנדון בשיטת הרמב"ם. [השווה רש"י לתורה בראשית כה,ו שציין רק את הכתובה כמבדילה בין נשים לפילגשים, וברור למה הושמטו הקידושין שם כי המדובר בבני נוח קודם מתן תורה, ואין בהם קידושין. אבל הרמב"ן שם העיר: 'ורש"י כתב נשים בכתובה, פילגשים שלא בכתובה כדאמר בנשים ופילגשים דדוד בסנהדרין (כא א). ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קדושין [הרמב"ן הבין שרש"י מגדיר פילגש בקידושין ובלא כתובה, ויש שגרסו כן בסוגיית סנהדרין,  והוא שולל זאת כי לדעתו לא ייתכן שהתורה תבחין בין נשים לפילגשים בכתובה שהיא אינה דבר תורה, ולרש"י ברור שהכתובה היא המבדיל, ואפשר שאף קידושין] כי הכתובה מדברי סופרים, והגירסא בסנהדרין פילגש בלא כתובה וקדושין. אבל אפשר שגם בני נח כאשר ישאו להם נשים כמשפטן בבעילה היו נוהגים לכתוב להן מהר ומתן, ואשר רצונה שתהיה להם פילגש וישלח אותה כאשר ירצה ולא יהיו בניה בנוחלים את שלו, לא היה כותב לה כלום'. הרמב"ן טוען שאפשר שהפסוק משקף נוהג של מוהר ומתן שאינן בהכרח מקבילות לכתובה, וצ"ע. ובהלכות מלכים[ד,ד] כתב רמב"ם כרש"י, וכן נראה מדבריו ריש הל' אישות, שהדגיש שהמצווה היא לישא אישה בכתובה ובקידושין, וצ"ע מדבריו בפרק י' שכתב שכתובה תקנת חכמים היא.


[6] מבחינה זו קרובים דברים אלה לדברי רש"י בפירושו לתורה כפי שפירשנוהו למעלה, אלא שיש בזה שני הבדלים: האחד הוא שלשיטה זו אין מינימום לכתובה בתורה –עיין הערה 1- ואין זה תואם שיטת רש"י בפירושו לסוגייתנו שהמינימום לכתובה מן התורה הוא חמישים כסף האמורים באונס ומפתה. והבדל שני הוא שרש"י מבין שמ"ד כתובה דאורייתא הפסוק אכן מחייב את הכתובה באופן ישיר, אך הרמב"ן שהוא אבי שיטה זו נוטה יותר לומר שמ"ד זה סבור שכתובה חיובה הוא בתוקף דאורייתא אך אינו מפורש בפסוק אלא בהלכה למשה מסיני, וז"ל רמב"ן להלן קי:  - 'ומשמע דאפי' לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואע"ג דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני כמו שאר תורה שבע"פ קאמר'. אלא שאין זו עמדה נחרצת אצלו כי מתלבט הוא  אם בכל זאת כוונתו לדין תורה גמור אלא שלא קצבה התורה סכום, והוא חידוש חכמים: 'אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להן מוהר ולאו כסף מוהר הבתולות קאמר, תדע שהרי כתובת אשה בזיבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית... דאלו מהלכה או מדבר תורה כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר ואתו רבנן ותקנו להם סך מאתים דינרין שלהם כלומר מנה מדינה כנגד מאתים שקבעה תורה בשלה גבי אונסין, ואנן קי"ל כרבנן ובכוליה תלמודא אמרינן כתובה מ"ט תקינו רבנן'. [וראה תוס' סוטה כז. ד"ה איש שכתבו שמכאן סמכו אינו אלא אסמכתא ולכ"ע כתובה דרבנן.]


[7] ז"ל המכילתא דרשב"י בקטע הרלוונטי לדיוננו: ' כסף יכול דינר ת"ל ישקל יכול שקלי נחושת ת"ל כסף יכול בבליות עלמיות וקפוטקיות נאמ' כן ישקל ונא' להלן שקלים מה שקלים האמ' להלן בשקל הקדש אף שקלים האמ' כאן בשקל הקדש אבל אי אתה יודע כמה הוא כסף הרי אני דן נאמ' כאן כסף ונאמ' באונס כסף (שם) מה כסף האמ' באונס חמשים כסף אף כסף האמ' כן חמשים כסף או לך לך לדרך זו נאמ' כאן כסף ונאמ' במוציא שם רע כסף (שם יט) מה כסף האמ' במוציא שם רע מאה כסף אף כסף האמ' כאן מאה כסף נראה למי דומה דנין דבר שנידון בנפשו ממי שנידון בנפשו ואל יוכיח מוציא שם רע שאין נידון בנפשו או לך לך לדרך זו דנין בתולה מבתולה ואין דנין בתולה מבעולה ת"ל כמהר הבתולות ולא כקונס הבתולות כמהר הבתולות הרי כל הבתולות כזו מה זו בכסף אף כל הבתולות בכסף (או) מה זו בחמשים כסף אף כל הבתולות בחמשים כסף רבן שמע' בן גמליאל אומ' כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה.'


[8] עיין ריטב"א שם קי:


[9] וכן הוא בתוספתא [סוף כתובות] שמעות ארץ ישראל הם כסף צורי, ושם שרשב"ג ס"ל שבכתובה הולכים אחר מקום השיעבוד דווקא, ולחכמים הולכים בתר מעות ארץ ישראל.


[10] וצ"ע שבגמרא אמרו איפוך ומשמע שמזהים שתי השיטות ישירות עם רשב"ג, ואולי שתי דעות הן ברשב"ג בעניין היקף דין כתובה דאורייתא, וצ"ע. ושמא יש לשוב לדברינו דלעיל בשיטת רש"י שהלימוד מאונס הוא רק דין אחד של כתובה- הדין המינימלי, והדין האחר של האישות והקשר האישי לא נידון לעיל, ובעניין זה העולה על הסכום המינימלי הנ"ל סבור רשב"ג שיש לשלם על פי מה שנשתעבד, וקרוב הדבר לתירוץ הריטב"א שהובא לעיל לעניין התוספת, ולתפיסת רש"י יש לומר שהתוספת היא חלק איטגראלי של הכתובה, אך אינה בשקל הקודש לפי שהיא משפט איש לאשתו כפי מה שנתחייב לה. [ וראה עוד שטמ"ק י. בשם תלמידי רבינו יונה]


[11] עיין שם השיקולים השונים אם מבינונית ואם מזיבורית, וראה מחלוקת רש"י ותוס' בעניין 'חינא'.


[12] והוא חידוש, מפני שלכאורה המדרש על שם מנה הוא מדרש תנייני ולא מקורי, וצ"ע


[13] יש לתת את הדעת שהגישה הפשוטה גם בראשוני ספרד היא שכתובת אלמנה מדרבנן, ואם כן צריך לומר שהתורה לא חייבה קירבה ייחודית אלא באשת נעורים ובזיווג ראשון. אמנם מדרבנן, אפשר שחכמים רצו מסגרת דומה גם בזיווג שני, עיין להלן.


[14] השווה לשעת גירושין 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו'.


[15] ז"ל הגמרא סוף גיטין: דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם, ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך.


[16] מדברי הר"י מגאש כתובות נו. [הובא בשטמ"ק] עולה יסוד חדש. לדבריו, כל כתובה מורכבת משני יסודות: מנה שהוא דמי בתולים, והוא אינו דבר שבממון, אלא כביכול סכום המתיר את הבעילה שבלעדיה היא בעילת זנות, וסכום נוסף של מנה שהוא, ביסודו, חיוב ממוני, ובו מהני תנאי לרבי יהודה שבדבר שבממון תנאו קיים. ז"ל שם: 'אבל גבי כתובה דשייכא בבעילה שהרי דמי הבתולים היא אם תכתוב לו שובר שכבר התקבלתי ממך הכל ואין לי עליך כלום והיא לא נתקבלה נמצאת בעילתו בלא כתובה כלל והויא לה בעילתו בעילת זנות הואיל והכתובה דמי הבתולים היא הילכך לא אפשר שלא ישאר לה עליו מנה שהיא דמי הבתולים כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ואם התנית שלא ישאר לה עליו כלום תנאו בטל הוא ואפילו כתבה לו, דבמנה האחר הוא שיש לה לכתוב לו התקבלתי ותמחול לו עליו הואיל ודבר שבממון הוא'. ונראה ביסוד הדברים שיש בכתובה דמי בעילת בתולים, וחיוב ממון נוסף, שהוא כדי שלא תהא קלה בעיניו, או מפני חן הנישואין וכפי שביארנו. חיוב המנה של דמי הבתולים, הוא לדעתו, כחיוב העונה שאינו דבר שבממון ולא מהניב יה תנאה. וצ"ע מנ"ל סכום זה, ואפשר שלמד זאת מעצם החלוקה של חז"ל מנה מאתיים.


[17] גדר תשלום זה הוא קנס כמבואר בש"ס, והוא מפני שאין האישה עומדת לפעולה זו, כך שאין לראותו כתשלום ישיר על חסרון הממון של האישה אלא קנס שקנסה תורה, אבל שתוכנו קשור בכך שהתורה מחייבתו בתשלום דמי בתולים שהיא קצבה אותם בחמישים כסף. [ושמא יש להשוות לדברי הרמב"ם בעניין תשלום דמי חבלה באדם שהם סוג של קנס לדעתו מפני שהאדם אינו ערך ממוני]


[18] קצ"ע אמאי נזקק רשב"ג למוהר הבתולות, והלא הפסוק מהור ימהרנה, שעוסק ישירות בכתובת האישה [לפירוש רש"י], ושמא יש לומר, שהפסוק הזה עצמו סתמי ואינו מפורש אלא על ידי הפסוק הסמוך לו כמוהר הבתולות.


[19] שהרי ברור שאין כאן ברית רצונית, ואין זו אלא ברית כפויה, ובזה דמי הבתולים הקצובים הם דמי הנישואין.


[20] היינו דווקא בנישואין ראשונים ולעניננו, בשיטת רש"י צ"ל שהוא סבור שאף אנוסה ומפותה, שנישאות כשהן בעולות, מ"מ כיוון שהנישואין הן תוצאה של הבעילה שהפכתן לבעולות, יש חובה של כריתת הברית, וזוהי מהות החובה של הנישואין שלהם.


[21] גדר חינא לתוס' כפי שעולה ממקומות שונים הוא כדי לאפשר לאלמנה להינשא מחדש בקלות, כי יקפצו עליה יותר מפני הממון שיש לה, אבל לדברינו יש מקום לומר שגדר חינא הוא שמדרבנן תיקנו נישואי חן וברית אף בגרושה ובאלמנה, הראייה לכך היא שאם רק שלא תהא קלה בעיניו היו צריכים לתקן רק בגרושה, הרחבת התקנה לאלמנה מוכיחה שיש יסוד של חן וברית גם באלו מתקנת חכמים.


[22] ואף שבתחילת דבריהם בתוס' שם כתבו שלא תיקנו כתובה לאלמנה אלא אגב גררא מגרושה שלא תהא קלה בעיניו, והכא לא שייך הך טעמא, אולם משעה שכבר תיקנו לאלמנה אף בזו היה להם לתקן, ועדיין צ"ע. ועיין להלן.


[23] גישה זו של הראב"ד קשה מאוד, והיא בניגוד לכתוב במכילתא דר"י המובאת בראש דברינו, שאין פטור מן הקנס אלא שיש לו חיוב כתובה כחיוב אלטרנטיבי, ושמא הוא סבור שהברייתא היא למ"ד כתובה דאורייתא ואיהו ס"ל דכתובה דרבנן, או שמא י"ל דס"ל שאף אם כתובה דאורייתא, אף כתובת בעולה מן התורה היא [עיין לעיל כתובת אלמנה], ולדעתו זהו משפט התורה במפתה : אם נושאה נפטר מקנסה ונותן כתובתה [מהור ימהרנה], ואם אינו נושאה נותן קנסה [כסף ישקול], וצ"ע.


[24] בפרק זה נתייחס רק לשיטת הרמב"ם  ביחס לכתובה. לא נתייחס לנישואי האונס והמפתה. 


[25] וראה עוד מורה נבוכים ג/מט שם הרמב"ם מסביר שמוציא שם רע משלם מאה כסף, מפני שרצה להוציאה בלא כתובה, ורצה לגוזלה חמישים, ונענש בכפל לשלם מאה כסף, וגם מזה רואים שהוא סבור שכתובה מן התורה, ולדרכנו בתירוצנו, נראה להוסיף שבודאי יש מודעות לכך שהיה נוהג לתת מוהר הבתולות חמישים כסף, אלא שהתורה לא כתבה בשום מקום שדבר זה מחוייב הוא, וחכמים הם שתיקנו אותו כסכום מחייב ביחסים בין איש לאשתו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.


 

 

 

בית המדרש