ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הגיעו מים עד נפש - ואין מים אלא תורה

ע"י: אביאל רוזנברג

במאמר אמיץ שם אביאל על השולחן את האתגרים הגדולים המונחים לפתחה של תוכנית ההסדר. לאחר ניתוח מעמיק של התופעות השונות נבחנות הצעות שונות להתמודדות ולהתרוממות.

סדר צהרים. מבט חטוף בשעון המחוגים מלמד כי נותרה עוד שעה וחצי עד סוף הסדר. סוגר את הספר שזה עתה פתחתי ובוהה במדף הספרים שלי העמוס לעייפה. עייני מדלגות מספר לספר מנסות לאתר את הלימוד שיגאל את סדר הצהריים מהסתמיות המאיימת עליו. המסקנה הבלתי נמנעת מחייבת סריקה נוספת אולי בכל זאת פסקה של הרב קוק היא זו שתאיר את היום. הערב שמקדים לרדת בזמן החורף מפיל חשיכה על נפשי העייפה ומתיק את עייני מהמילים המודפסות בפונט מוסד הרב קוק. מאמץ נואש לריכוז מביא אותי לקרוא את אותו משפט שוב ושוב מבלי לגלות את מבנה המשפט ואת מושאיו. מאין מנוס מלתת לעיני מעט מנוח אני שומט את ראשי הכבד על הגיונותיו של הרב קוק מאפשר לספרו לחקוק במצחי עוד עיגול אדום של סדר צהריים.

א.

התחושה הבסיסית איתה מגיע בחור צעיר לישיבה היא הצמא, הסקרנות והנכונות לשקוע בים של תורה. בניגוד לכך, בשיעור ד' מופיעה תחושה הפוכה אשר ניתן להגדיר אותה כתופעת 'העיניים הכבויות'. התחושה באה לידי ביטוי בקיצוניות שונות אצל אנשים שונים אולם ככלל ישנה מלאות וכבדות בתקופה זו. יש שחשים צורך עמוק לנדוד לישיבה אחרת על מנת למצוא את עצמם, יש שסבורים שמציאת חברה היא שתביא מזור לנפשם, יש שרוצים קרבה לבית ועוברים ללון בביתם כל ערב, יש שמבחינה חברתית מרגישים שהחבר'ה המוכרים להם חונקים אותם ויש שפשוט מחכים שההתחייבות לצבא תסתיים והם יוכלו לצאת לעבוד ולהתחיל את החיים.

 הלימוד כמסגרת מתערער מכל מיני כיוונים, החל מדחייה מהותית מהעיון הקלאסי בגמרא ומחוסר התחברות לשפת הלימוד בישיבה, המשך בחוסר יכולת להתחייב לחברותא ובכמיהה לחופשיות וכלה בעייפות מבוגרת הרואה את הדברים באור ציני ששולל כל משמעות מהדברים העולים מתוך הלימוד. תחושת הבגרות מתחדדת אל מול שיעור א הצעירים אשר מזכירים לנו את עצמנו בדיוק לפני מספר שנים מה שמעלה מיד את תחושת הגלגל האינסופי של 'אין חדש תחת השמש'. תופעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי גם באופן מינורי יותר בו כבר אין כח כל כך להשקיע בשירה או בריקודים בישיבה שנתפסים כפעילות של הצעירים. גם בפעילות כללית של הישיבה אם זו התנדבות ואם זו סתם השתתפות בסידור בית המדרש בני השיעורים הגבוהים מורים לעצמם היתרים. ככלל ישנה רגרסיה: אם בשיעור ב המהלך היה הזדהות והשתתפות, בשיעור ה המהלך הוא היפרדות ופרישות.

הזמן של שיעורים ד-ה לכאורה הוא הזמן הכי בשל, בוגר ומושכל אשר ניתן להגיע בו להישגים העמוקים ביותר בלימוד תורה. ברצוני אפוא לנסות לבחון לעומק את התחנה של שיעורים אלו ולהבין מדוע למרות האמור, הרבה חבר'ה הולכים, לומדים ומסתובבים עם עיניים כבויות. בסוף המאמר ננסה להציע רעיונות ותיקונים בכדי לנסות לשפר את המצב.

ב.

בתחילה הרגשתי כי מדובר במשבר מקומי אצלי באופן אישי. בשלב השני הרמתי את עיני וראיתי כי חברי מראים סימפטומים דומים. חשבתי כי אולי מקור הבעיה הוא סביבתי, דהיינו, הישיבה כמסגרת לא מציעה מספיק אתגרים אם זה בסגל הרבנים או בסוג החומר הנלמד. אשר על כן סברתי כי אילו אעבור לישיבה אחרת אולי אקבל חיים מחודשים עם רבנים שונים וכדומה. אולם בעקבות דיבור שהיה לי עם חבר מישיבת הר עציון שתיאר לי בדיוק את התופעה הזאת גם בישיבה שלו הבנתי שזו תופעה כללית אשר לא תלויה בישיבה כזו או אחרת. נדמה לי כי התופעה בה אנו עוסקים נושאת אופי כללי אשר מחייב ניתוח עמוק יותר.

ראשית עלינו לשאול את עצמנו האם אנו צריכים לייחס לתופעה זו תווית שלילית ולהילחם בה כאל מול מגפה או שמא ניתן להצדיק אותה בהסברים טבעיים ופסיכולוגיים אשר בעצם יאשררו אותה ויעניקו לה לגיטימציה? בכדי לענות על השאלה הזאת נצטרך לבצע ניתוח ולהבין מאיזה מקום מגיעה אותה תחושה אשר אוכלת את השיעורים הבוגרים מבפנים. ברצוני אפוא להציע מספר אפשרויות כאשר ייתכן שחלקן לא נכונות, חלקן מתאימות לבני אדם שונים וחלקן באות זו על גבי זו. לא נרחיב בנקודה זו אלא נציע את הדברים כרשימת מכולת. בסופו של דבר נשאל את עצמנו מהן הדרכים להתמודד עם התופעה והאם בכלל יש צורך בהתמודדות?

ג.

ראשית, לא ניתן להתעלם מהשפעת הצבא על השיעורים הגבוהים בהסדר. ההיגיון הצבאי העקום, המעבר לעולם של שחור לבן, שכרון הכוח השולט בצבא, הראש הקטן שהחיילים רגילים אליו גורמים בגדול להשבתת היצירתיות והמרחב החופשי שהם לחם חוקם של לומד התורה. כמו כן, הבידול העצום שיש בצבא בין המחזורים וחשיבות הת"ש ככלל ובפרט לחיילים וותיקים גורמת לחברה החוזרים לישיבה תחושה של 'מפל"ג'. פעמים רבות החבר'ה פשוט לא מצליחים לנחות כמו שצריך חזרה בישיבה. יש תופעה חברתית של היבדלות מהשיעורים הצעירים בפנימיה. מעבר לכך, מבחינה לימודית, המעשיות של הצבא מאירה את התורה באור שלילי ומנותק. זאת משום שלימוד העיון נראה כלא רלוונטי, אולם מעבר לכך הלימוד דורש תנועה כללית של צמצום מה שלא מתחבר עם התנועה הנפשית של המשתחרר מהצבא הדורש היפתחות ורחבות נפש.

שנית בשלב מסוים השגרה הופכת לחונקת כבכל מקום ומסגרת. לאמור, הישיבה כמהלך חיים מונוטוני בו כל בוקר רואים את אותם חברים, פותחים את אותם ספרים, לומדים מאותם רבנים פשוט נמאסת בדרך הטבע. האדם תמיד כמה לעולם שמציץ מעבר למסגרת החונקת. תופעה זו מתגברת דווקא בשיעור ה אז לראשונה הילד ניצב חזיתית מול החיים ועליו לקבל החלטות הרות גורל. היציאה לעולם הגדול שמחכה מעבר לפינה פעמים רבות פשוט מסיחה את דעתו באופן אשר באמת לא מאפשר לו להשקיע את עצמו בעולם בו הוא נמצא כעת.

מעבר לכך, החומר הנלמד מתחיל לשעמם. כלומר, כל עוד הבייניש הצעיר נחשף לראשונה לתורות חדשות, להוגים מקוריים ולרבנים יצירתיים אזי הסקרנות מושכת אותו ונותנת לו מוטיבציה ללמוד. עצם החשיפה לעולם הישיבה מרתקת אותנו בשלב ראשון, לאחר מכן המפגש עם הביינישים הקיימים מאתגר את התיכוניסט לשעבר. בהמשך הוא פוגש תורות מגוונות אשר מאתגרות את יכולותיו השכליות והנפשיות. כל זאת קיים גם בשיעור ה רק בלי האפקט של הבתוליות. הבייניש המתקדם יודע בדיוק מה מצפה לו בעולם הראשונים והאחרונים. עוד סוגיה לא תוסיף ולא תוריד. הוא שבע מפסקאות של הרב קוק וכבר למד איך להתמודד בציניות עם התורות החסידיות. אפילו הוגים מודרניים כבר נתפסים אצלו כמנפחי רעיונות מוכרים במילים בומבסטיות. גם ביחס לרבנים הוא כבר יודע שהם לא בדיוק מלאכי עליון שליחי אלוקים אלא בשר ודם כמוהו אשר פעמים אומרים דברים מעניינים ופעמים חוזרים על עצמם לעייפה.

רביעית, כחלק משלב ההתבגרות שעובר עלינו יש שמבינים כי לא יהיה מנוח לכף רגליהם עד אשר הם ימצאו את האחת והיחידה. לאמור, חל מהפך בו אין כבר עניין בעוד חבר כזה או אחר אלא צורך עמוק בחברות אמיתית ונצחית. הצורך הקמאי של בן האנוש באהבה נותן את אותותיו בבן השיעורים הגבוהים אשר חש חלל בקשריו עם חבריו. תופעה זו לא באה לידי ביטוי רק במישור הטכני בו הוא משקיע מזמנו ומסדריו בפגישות ובהיכרויות כאלו ואחרות. המחיר הכבד יותר הוא החלל הנפשי הנפער בין אכזבה ובין תקווה המגמד את כל עולם הלימוד והישיבה לקטן שבהתייחסויותיו. גם הישיבה כחלק מהעולם הציוני דתי נותנת מקום משמעותי לבניין הבית היהודי ולכן היא מעניקה לגיטימציה מלאה לתופעות הנלוות להיכרויות ולהפרעות בלימוד.

תופעה אחרונה שיש לתת עליה את הדעה היא ההימנעות מהתמסרות אמיתית לחומר הנלמד. בשיעורים אלו אין נכונות להיפגש באופן אמיתי עם רעיונות שונים ומסעירים. הכנות המאפשרת למילים לחדור לנפש ולהשפיע עמוק פנימה הינה מיצרך נדיר בשלב זה של הלימוד. מעטה כבד של ציניות עומד חוצץ אל מול כל אידיאה. שירת הרב קוק העמוסה טל חיים ורגש טהור נתקלת במבט מזוגג ובנפש לאה. הקב"ה בא לדייט עם לומד התורה אבל זה האחרון מזכה אותו בברז צונן וקריר. ייתכן כי בשיעור ב טרם גובשה אצלנו אישיות ולכן היה מקום למפגש עם עולמות שונים, זאת בניגוד לשיעור ה החש בוגר ועצמאי ולכן רואה כל לימוד כמפגש עם משהו 'אחר'.

ד.

מהם אפוא הדרכים להתמודד עם התופעה? האפשרות הראשונה שניתן להציע היא הענקת לגיטימציה מלאה לתחושות ולתופעות שהועלו. לאמור, ראינו כי תופעות אלו בדרך כלל אינן מגיעות ממקום רקוב ומושחת אלא מתוך תחושות אמיתיות ועמוקות ולכן אין מקום לשלול אותם. זאת ועוד, כנראה שהצורך להוריד את הרגל מדוושת הגז מגיע ממקום עמוק ולכן מאבק בו עלול לפגוע באדם עצמו. כאמור, ייתכן שמקור הבעיה איננו בתלמיד הישיבה אלא דווקא במוסד ובמערכת בהם הוא שרוי. יש שהמעבר מהצבא אל הישיבה והפוך פוגע בהם, ויש שהמעבר לחיים. מכל מקום הטחת האחריות על הבייניש הפשוט איננה נכונה.

מבחינה מערכתית, לאור מסקנה זו, עולם הישיבות ככלל וישיבות ההסדר בפרט חייב לעשות חשבון נפש. ייתכן וצריך פשוט להגביר את הסינון באופן שידחה כל מי שאיננו מסוגל ללמוד בצורה רצינית במשך שנים רבות, דהיינו להפוך את הישיבות למסגרת אליטיסטית ליחידי סגולה. אך גם אם לא נגיע למסקנה מרחיקת לכת זו, ניתן להעלות כמה רעיונות בטווח מיידי יותר, אשר יכולים להוות מענה מבחינה מוסדית לתופעות בהן אנו עוסקים.

ראשית, יש לעבור ללימוד שמשלב בין תורה לחיים בניחוח ספרדי ארץ ישראל על כוס תה נענע. אופי הלימוד פחות מסגרתי בהגדרה ומאפשר יותר בחירה, חופש ויצירה. ככלל על מוסד הישיבה ללמוד איך להנחיל תורה לא רק כהעברת חומר ורכישת ידע, אלא גם כיצד ללמוד מתוך בחירה אינדיבידואלית. יצירה של עונג ושמחה אמיתית בלימוד יישאר גם לחיים שאחרי פרק הזמן המוגבל בישיבה. בוגר הישיבה יגיע למצב של זיהוי הלימוד והתורה כחלק אימננטי מנפשו ולא כאפיזודה חולפת או עוד פרק בחוויות העבר. פשוט שחשוב שלא תהיה ציניות שמדכאת את עולם היצירה כלל במקום כזה, דבר הכרחי ליצירת מפגש אמיתי וכנה עם התורה.

לאור התובנה כי מדובר על בעיה שהיא קיימת בהגדרה, הישיבה כמוסד תצטרך לפתח מענה לצרכים הנפשיים של השיעורים הבוגרים. יחס אישי הנותן מענה לצרכים השונים. הרב יפסיק לתפוס את עצמו כמלמד גמרא ומעביר חומר ויותר כמחנך המעניק לתלמיד כלים ליצור קשר אינדיבידואלי ואותנטי עם הלימוד.

ככלל לאור הדברים חשוב שישיבה שדומה לתיבת נוח תהיה פחות תיבה ויותר צהר. אם זה בהענקת עבודה ברוח הישיבה או במסגרתה. אחראויות שונות נושאות מלגה הן קושרות את התלמיד לישיבה והן מעניקות הקשר מסוים של חיים ופעילות ללמוד. גם עבודות בחוץ הנושאות משכורת בצדה כגון הוראה, רבני גן, חונכות, סיוע בלימוד וכדומה הן משאירות את החיים ב'רוח הישיבה' והן מעניקות שוב משמעות של 'חיים' ללימוד. הידיעה כי הבייניש לא רק לומד אלא גם עושה ומקיים בעולם נותנת לו חיות מסוימת בעולם הלימוד.

ה.

כיוון אחר לקיצוניות ההפוכה לא מעניק לגיטימציה לטיעונים שעלו עד כה. תחת הכותרת של 'בן אדם לעמל יולד' עולה התובנה כי יש לנו חיים קצרים התובעים ממנו לפעול וליצור בעולם. האדם יכול וצריך להספיק המון דברים ככלל ובפרט הבייניש שנמצא בישיבה. מדובר בתקופה יחסית קצרה בחיים בה אנו אוכלים מַן ומתפרנסים מן הציבור. אין עלינו אף מטלה ואף עול וכל כולנו מוקדשים לצורך לימוד תורה. לא ייתכן שהבייניש ינצל תנאים אלו בכדי לנוח או לחיות בקצב שמתאים לו. בחיים האמיתיים אנשים קמים מאוד מוקדם, עמלים רבות למען משפחתם ובשובם הביתה פעמים רבות הם אינם נחים על זרי דפנה אלא ממשיכים ומשקיעים את מרצם למען ילדיהם. אין סיבה שללומד התורה יהיה מגיע יותר נחת או רוגע מכל אדם אחר בעולם. כל העייפות המתוארת במאמר אינה אלא תוצאה של חולשה וויתור עצמי.

כל מי ששירת שירות משמעותי בצבא גילה שיכולותיו רבות ממה שהיה נדמה לו. לתלמיד בשיעור א התורה נדמת כהר אינסופי שאין סיכוי להקיף אותו. אך בהקבלה לצבא שמגלה לחייל שניתן לפרוץ את המגבלות הפיזיות שנדמה לו שמגבילות אותו, כך הישיבה צריכה לעזור לתלמיד לגלות שניתן לפרוץ מגבלות שכליות, רגשיות ורוחניות הנדמות כמאיימות על ידי השקעה, עמל והתמדה. כשם שחייל יכול לטפוח לעצמו על השכם לאחר מסע של עשרות קילומטרים, כך בן התורה צריך לחוש סיפוק מהצלחותיו, ידיעותיו ויצירותיו. המענה אפוא לטענות העולות במאמר שאול מהעולם הצבאי שם התשובה האולטימטיבית לכל הבעיות היא 'תהיה חזק'. לאמור, עלינו לחשוק שיניים, להאמין שכשקשה סימן שאנחנו בעלייה ולהפסיק להתבכיין. כל הבעיות אינם אלא תוצאה של יותר מידי חופשיות וזמן לחשוב בבחינת 'תכבד יד העם הזה ואל ישהו בדברי שקר'. למפרע יתברר שמי שאכן השקיע עצמו בעולמה של תורה וגם כשהיה קשה ולא כיף המשיך להתמיד, הוא זה שזוכה להכיר ולחוש בערכה של תורה. האהבה העצומה אינה אלא כתוצאה מתהליך עמוק של השקעה ועמל אשר בבוא מצמיח פירות העת.

ו.

נדמה כי בשני הכיוונים שהוצעו ישנה אמת מסוימת. מחד ישנה דרישה לא וותרנית העוקרת את הבטלה השחיתות והריקבון, ומאידך הכרה בשינויים האמיתיים ושינוי הקצב והאופי של הלימוד. ישנה מורכבות מסוימת כאשר אנו מבקשים הן להימנע מהפיכת החולשות שלנו לאידיאלים והן ליצור פתיחות וקשב אמיתי לצרכים המתחדשים. ננסה אפוא לצעוד בשני הכיוונים ונציע התמודדויות ותיקונים.

עלינו להבין כי לפני שניגשים לבחון את הדברים באופן פנימי ועמוק עלינו לנקות עצמנו מנגיעות וחולשות. לאמור, בכדי שנוכל ליצור אמירות חדשניות וטהורות עלינו להגיע למצב בו הדברים לא נובעים מחולשות ועצלנות. לכן, השלב הראשון הוא קודם כל מלחמה בצורה אגרסיבית-חיצונית כנגד הנקודות המקולקלות של תלמידי השיעורים הבוגרים.

ראשית יש להילחם נגד ויתור עצמי המתכסה בנימוקים יפי נפש. החיבור בין תורה לחיים לא אומר שעושים כיף חיים. יש גדרים מאוד ברורים של לימוד - מי שלא עומד בהם, לפחות שלא ישקר לעצמו שזה בגלל חיבור עמוק של חיים וכדומה. לימוד ספרים מכריכה לכריכה, קביעת חברותות קשיחות, גמרא\הלכה עיון בקיאות הם חובה. מי שלא עומד בגדרים האובייקטיביים הללו לא יכול לטעון כנגד מצב הלימוד כיום משום שהוא כלל לא בשיח. ההגעה למקומות החדשים אליהם אנו חותרים צריכה להיות בגדלות, עמקות ועוצמה ולא בחפשנות, עצלנות ועייפות.

נקודה עמוקה נוספת העולה בהקשר זה היא הפסקה מוחלטת של לטישת עיניים למקומות אחרים. לא ניתן לבנות שום דבר אמיתי כאשר משליחים את האחריות על דברים חיצוניים. התחושה כי אילו נעבור לרב אחר או לישיבת אחרת הכל ייפתר היא אחיזת עיניים. כריתת ברית עם המקום בו אנו נמצאים היא הכרחית בכדי ליצור אוירה יוצרת ומאפשרת. רק מנקודת מוצא זו ניתן להתחיל להתקדם בעוד הנדודים והניכור רק מגברים את הבעיות. כעת, לאחר שקבענו מהם התופעות שיש להוציא מחוץ לגדר, לאחר שביררנו כי הדברים ממקום פנימי אמיתי ולא מתוך חולשה ולאחר שכרתנו ברית ואפשרנו יצירה בישיבה אנו יכולים לבקש לנו מקום אחר בעל אופי לימודי אחר.

ז.

עתות הירידה שיש לאדם שאין לו שום חשק לתורה ועבודה זהו הכנה לעליה גדולה. והיינו על ידי הצעקה שצועק כשמתבונן על דרכיו ורואה שפלותו וירידתו... וכן שמעתי על פסוק המכסה שמים בעבים ואחר כך על ידי זה המכין לארץ מטר.

ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות קנא

יש הטוענים לאור האמור כי מסגרת ההסדר כפי שהיא עכשיו איננה יכולה להימשך. עליה לבחור אחד משתיים, או לחזור למסגרת אליטיסטית המיועדת לבודדים בלבד או להפוך לסוג של מכינה משודרגת. אולם לאור דבריו של רבי צדוק אני מאמין באמונה שלמה כי ישיבות ההסדר דוגרות על ביצה אשר יום יבוא והיא תבקע לכדי אפרוח נהדר. דווקא המודעות העצומה שלנו, הלומדים, לחושך בו אנו שרויים היא המכינה אותנו לאור העצום. דווקא בשעות האלו בהן אנו יושבים וכמהים לתורה אשר תאיר לנו את היום אנו מכינים את הקרקע לדבר ההוא. כעת אנו בשלב הכרת הבעיה ולצורך שלב זה נכתב המאמר. אולם אני מאמין באמונה שלמה כי המודעות לבעיה, האדרתה ופיתוחה אמנם מביאה לתסכול מסוים אולם היא שלב הכרחי בדרך אל האור.

ברור לכולנו כי העולם התורני כולו שרוי במצוקה. ייתכן ובפזילה לעולם החרדי נגלה לימוד ללא משברים אולם מצב זה נובע ממציאות מלאכותית פיקטיבית. אינני מאמין כי מקור המשבר נעוץ בנו, ישנה בעיה אמיתית באופן בו התורה פונה אל העולם כפי שאנו מכירים אותה כיום והיא זקוקה לחישוף מחדש. ההכרה הזאת מנקרת לכולנו באופן מסוים ולכן אנו חשים חוסר סיפוק מתמשך מלימוד התורה בישיבה.

טענתי אפוא כפולה. ראשית עלינו לנשוך את השפתיים ולהאמין כי יבוא יום בו אור ה' יזרח – דווקא מתוך העמל והיגיעה שלנו. אנו מבשלים את החשק והצורך העצום בחידוש אשר בו יבוא בזכות התסכול שלנו. שנית, אני מאמין כי לא רק שצריך לחכות לאור שיבוא אחר החושך אלא צריך לחפש אותו כבר בתוך החושך. הוא קיים רק שאנו, גמדים טרוטי עיניים לא מצליחים להבחין בו. אם נתאמץ מספיק נראה כי כבר בתוך החושך שורה אור אלוקי. עלינו להבין כי הקב"ה נמצא לא רק בשורה הסופית של התוצאה הסופית אלא גם בדרך הארוכה המובילה לשם. עצם הרצון העצום, הגעגועים, ההשתוקקות והחשק המתגבר המאיימים עלינו בתסכול מתמשך הם גופא האור שמחיה אותנו בחושך. עלינו להמשיך לגשש באפילה מתוך אמונה בקיומו של האור המסתתר אשר יאיר עלינו.

אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו

 

 

בית המדרש