ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עוד אור לכלי הנפש

ע"י: הערת המערכת

לימודי האמונה לא צריכים להישאר בכלי השכל המוכרים לנו מעולם הגמרא והעיון. עלינו ללמוד כיצד לצאת למסע פנימי, להיעזר בכלי הרגש ולפתוח את הנפש.

אחד מרבני הישיבה סיפר פעם שבישיבת ההסדר בה למד, כמעט ולא עסקו בלימודי אמונה. הלימוד הורכב בעיקר מגמרא והלכה בבקיאות ובעיון. מוסר ושיעור תנ"ך פעם בשבוע. כוזרי – רק חבורה קטנה בירכתי בית המדרש...

אף שחלפו שנים לא רבות מאז, הדברים נראים בעיננו רחוקים מאוד. עולם הישיבות אליו אנו שייכים צעד רבות בעשורים האחרונים, ונראה שכיום כמעט ואין אף בחור, מאיזו ישיבה שלא תהיה, שאיננו מקדיש חלק ניכר מזמנו ללימוד אמונה. התפתחות זו יסודה בתורת הראי"ה, והיא קיבלה תאוצה עם התעצמותה של ישיבת 'מרכז הרב' והרחבת מעגל ההשפעה שלה ושל העומד בראשה, הרצי"ה. מתוך הכרה בצרכי הדור ורוח התקופה, קראו הראי"ה ובנו הרצי"ה להרחיב את העיסוק בלימודי האמונה ויראת ה', ולפתח בתורה מקצועות אלו. עם השנים תפסו תלמידיהם בוגרי 'מרכז הרב' מקום משמעותי בציונות הדתית ובמוסדות התורה שבה, אם כראשי ישיבות ואם כרמי"ם ומחנכים, והביאוי לשינוי המדובר. כפי שהזכרנו, כיום כבר כל אחד מאיתנו מושפע מאותו השינוי. כולנו לומדים אמונה, וחלקנו אף משקיע בכך את רוב זמנו; אנו שותים מתורת הראשונים - רס"ג, רמב"ם, ריה"ל וכדו'; לומדים חסידות - חב"ד, ר' נחמן, ר' צדוק ועוד; ויונקים מדבריהם של גדולי הדורות האחרונים - הראי"ה קוק והגרי"ד סולובייצ'יק.

חלק מן הדברים אף נראים לנו כל-כך פשוטים וברורים, ואנו מרגישים כאילו ינקנו אותם עם חלב אימנו. אנו יודעים (גם בלי ללמוד 'אורות') שארץ-ישראל איננה קניין חיצוני לאומה; אפילו מי שמעולם לא ראה ספר של ר' צדוק יודע לצטט שהכל, אבל הכל, רצון ה'; וגם מבלי להיות חבדני"ק אנו מכירים בשתי הנפשות שבנו - האלוקית והבהמית.

אך נדמה שכאן נעצרנו. אמנם היקף לימוד האמונה שלנו התרחב משמעותית משהיה בעבר, אך צורת הלימוד נותרה כשהיתה. אנו לומדים 'עין אי"ה' באותה צורה בה אנו לומדים 'קצות', ומקשיבים לשיעור ב'הקדמות הרמב"ם' כמו לשיעור ברמב"ם היומי. לימודנו את מושגי האמונה אינו שונה מלימודנו את מושגי הגמרא - בירור חיצוני של הגדרות מופשטות המהוות חלק ממערכת רחבה ומורכבת.

לרוב, החלק בו אנו משתמשים בלימוד האמונה הוא השכל, ואנו משאירים את הרגש מחוץ לתמונה. אמנם, כדי לבאר פיסקה או נושא מסוים אנו מוכרחים לעשות זאת, אך לא זו עיקר הבעיה. הבעיה היא ההסתפקות בכך. לאחר שעצם לימוד האמונה אינו מוטל בספק עוד, עלינו להתקדם הלאה ולעבור לשלב הבא - להפנים.

היחס  ללימודי האמונה  הוא כלימוד פנימי, מעין מסע אל עצמנו - וכך צריכה להיות גם צורת הלימוד. הידיעה המבוקשת בלימוד זה איננה ידיעה חיצונית גרידא, אלא פנימית, בבחינת 'והאדם ידע את חוה אשתו'.  זהו לימוד בו הבירור האמוני לא נעשה רק מתוך ספר או בעזרת שיעור, והוא מורכב גם מזמנים 'שקטים', בהם מנסה הלומד לבחון ולהפנים את מושגי האמונה בתוכו,  ולהקשיב לקולות העולים מתוכו ביחס למושגים אלו. כמובן, שלצורך כך על הלומד לפתח את מודעותו העצמית ואת יכולתו להקשיב לנפשו פנימה, ואף זה חלק הכרחי בלימוד האמונה. בנוסף לכך, בלימוד כזה מוכרח להיווצר שיח בין הלומדים. אין הכוונה לדיון בנושאים הנלמדים (אף שגם בכך יש צורך) כי אם לשיחה 'פתוחה', בה משתפים הלומדים אחד את השני בחוויותיהם ובתחושותיהם, ומבקשים להתברך זה מזה. כדי להביא לכך, יש ליצור אווירה     בית – מדרשית מתאימה, רגועה וחברותית יותר.      

אין לדעת בדיוק כיצד יראה בית-מדרש הלומד כך, וניסיתי להציג כאן קווים כלליים בלבד. ודאי שיהיו בו גם דברים שעדיין איננו מכירים אותם כחלק אינטגרלי מבית המדרש - אך נראה שזו התפתחות המוכרחת לבוא.

בעזרת ה'.

אופיר ירחי

 

 

בית המדרש