ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חסידים אחרונים

ע"י: הערת המערכת

בפתח גליון הפתיחתא השני קורא איתי שי בהערת המערכת לצירוף עבודת הרגש עם עבודת השכל והסידור המדעי.

הבדל יש בין תורת החסידות כפי שנמסרה בראשית דרכה, ובין תורת החסידות כפי שנמסרה בדורות מאוחרים יותר. ההבדל מצוי אף בין החסידויות שונות, ובעיקר בחסידות חב"ד.

מקור ההבדל בראשית ימיה של החסידות, אז לא נמסרה התורה כשיטה מסודרת וברורה המיוסדת על ספר או ספרים מסוימים המכילים בתוכם את תפיסות העולם העיקריות של החסידות והסברתן, ולא נכתבה שום משנה סדורה של החידושים המרכזיים בתורתה. הבעש"ט לא כתב אף ספר שלו בו פרשׂ את עיקרי תורתו; כל תורותיו מפוזרות בין תלמידיו השונים, וכדי לעמוד על חידושה של החסידות צריך להיות ניזונים מתוך סיפורים המבטאים חידושים אלו, או להוציאם מתוך הספרים השונים. הספרים 'כתר שם טוב' ו'בעש"ט על התורה', לדוגמה, לא נכתבו על ידי הבעש"ט ותלמידיו, אלא לוקטו מתוך דברי תלמידיו השונים (כפי שמעידים העורכים של ספרים אלו בהקדמת הספרים). גם ספרי תלמידיו, ר' דוב בער – 'המגיד ממזריטש' וה'תולדות יעקב יוסף' – ר' יעקב יוסף מפולנאה, אינם מציעים בפני הלומד שיטה מסודרת ובנויה. 'התולדות יעקב יוסף' בנוי כדרשות על התורה, כאשר כל תורה נאמרת על פסוקים ונלקחת לכיוונים שונים, כך שכל פרשה תעסוק בנושאים מגוונים בלי רצף או מהלך כלשהו המוביל לבנין מחשבתי-חסידי מסודר שיפרוש בפני הלומד את המשנה החסידית וחידושיה. חשוב להדגיש, שבודאי ישנה למיסדי החסידות שיטה מסודרת בנושאים שונים והיא אף נאמרה, אך לא באופן שיטתי אלא בצורה כללית מזדמנת. בכדי לעמוד על עקביותה התפיסתית צריך לעמול ולהקיף את כולה, ורק מתוך כך יתברר לנו החידוש הגדול שבחסידות.

לעומתם בא האדמו"ר הזקן וכתב את ספר 'התניא'. התניא נכתב (כעדות האדמו"ר האמצעי) במשך עשרים שנה שבהם הוא תוקן פעם אחר פעם כדי לדייק בכל מילה ומילה, על מנת שתצא תורה שלמה ומסודרת. בשל כך נקרא התניא – 'התורה שבכתב של החסידות', שכן הוא מכיל בתוכו את עיקרי התפיסה החסידית בעבודת ד' של האדם, התלויה מאוד בתפיסות עיקריות אחרות העומדות במרכז משנתה של החסידות (תפיסת האלוקות שנידונה ב'שער היחוד והאמונה' בצורה מסודרת; לית אתר פנוי מיניה; מעמד הרע וכד'). כך נוצרה, פחות או יותר, משנה חסידית המכילה את התפיסות העיקריות של החסידות בעבודת ד', וככל שמתעמקים יותר בכתוב מוצאים בו עומקים ורעיונות נוספים.

ההבדלים שהועלו לעיל הם ההבדלים בהם אף אנו עצמנו מתלבטים כאשר אנו ניגשים ללמוד את המשנה החסידית וחפצים להיות מושפעים ממנה.

אנו יכולים ללמוד חסידות בצורה של רעיון פה ורעיון שם, ללמוד קצת 'קדושת לוי' לפרשת שבוע; ללמוד איזו תורה  מ'ליקוטי מוהר"ן', ולקבל מהם רעיונות גדולים שימלאו אותנו בדבקות ובעבודת ד'; אנו נתעסק עם רעיונות עמוקים וגדולים מאוד, אלא שנלמד אותם בצורה שאיננה מכוונת ומסודרת. היתרון הברור של דרך זו הוא, שאנו נקבל מהחסידות בדיוק מה שהיא רצתה לתת לנו – לפתח בקרבנו רגש של עבודת ד'; דביקות בקב"ה; קיום מצוות מתוך אמונה שלמה ותפילה בהתלהבות גדולה,  שכן אנו מרגישים הרגשה רוחנית גדולה אחרי לימוד שכזה. אוירת הדברים והשפעותיה משמעותיים עבורנו יותר מהתוכן העולה מהם.

לעומת לימוד זה יש לימוד אחר, הדומה בעיקרו לדרך כתיבתו של ספר התניא. אנו נתחיל ללמוד חסידות בצורה מסודרת כתפיסה רוחנית שלימה על כל עיקריה, נוציא מתוך כל תורה שנלמד את הרעיון המרכזי שבה, נבין את החידוש שבאה החסידות לחדש בנושא זה, וכך עם הזמן תעמוד לפנינו שיטה אלוקית שלמה של תורת החסידות – אם לפי המגיד ממזריטש או לפי ר' נחמן – העיקר הוא שהתפיסה המחשבתית שלנו תהיה מסודרת ומובנת על פי תפיסה ברורה, ולא תפיסה של וורט פה ורעיון שם.

אמנם, דרך כזו יכולה להיות מסוכנת, שכן היא יכולה לעקור את כל מטרתה של החסידות. החסידות באה להחיות את הנשמה של האדם ולפתח בתוכו את הרגש שלא בא לידי ביטוי כמעט עד תחילת ימי החסידות; היא באה להעיר את התלהבות האדם בתפילה ולתת יותר מקום לעבודת ד' של האדם, גם כשזו לא באה בצורה שכלית ודרך לימוד תורה אינטנסיבי. אבל יתכן ואין הכרח בקיומה של סתירה בין דרך כזו ובין דרכה הרגילה של החסידות, שכן אין הבניין השיטתי חייב לסתור את ההתלהבות הרגשית. כל תורה או רעיון שנלמד יעורר אותנו באותה צורה לעבודת ד' אלא שיכנס אל תוכנו גם כחלק מתורה שלמה שבניינה הולך ומתפתח בקרבנו כבניין מדעי שלם.

נראה שאל לימוד כזה התכווין הרב קוק כשכתב:

"השאיפה שיהיה סדר הלימוד מדעי, גם הפלפול התלמודי, גם החלק המטפיזי, והיותר עמוק ושכלי, היותר שירי והרגשי שבלימודים, היא שאיפה חזקה וצודקת מאד, ומוכרחת היא לנצח...אבל לא ההתפעלות השלהביית היא המבוקש, כי אם העושר של הרגשות וריווי הרוחניות, והמגמה הזאת לעולם לא תתנגד לסידור מדעי ומגמתי בכל פינות הקודש" (שמונ"ק ק"ו, קלב)

ובעז"ה צורת לימוד כזו תקדם אותנו בעבודת ד' על ידי עבודת רגש גדולה יחד עם עבודת שכל וסידור מדעי, ואת שניהם יחד נרתום לעבודה אחת גדולה – "והיו לאחדים בידך".

איתי שי

 

 

בית המדרש