ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

גואל המציאות - תמורות בחזון המשיחי העכשוי

ע"י: הערת המערכת

בפתח גליון הפתיחתא הרביעי מבקש אלישע נוסים בהערת המערכת להשיב אותנו לשנותיו הראשונות של הרבי מליובביץ´. מחד להישאר ריאלים ומציאותיים ומאידך לפעול להגשמת החלום המשיחי.

כל עיסוק בנושא החורבן איננו יכול להישאר אך ורק בדיון ההסטורי, והפנים היהודיות לעולם אינן שוקעות בעבר אלא מביטות קדימה אל עבר העתיד. כך שלא ניתן לעסוק בחורבן מבלי להתייחס אל החזון והאמונה בביאת המשיח. בדברים הבאים ננסה לגעת בשאלת המשיחיות ומערכת היחסים המורכבת בינה לבין המציאות, והשפעותיהן ההדדיות של השתיים.

עם ישראל ידע בשנות גלותו משיחי-שקר רבים שהותירו בו חששות גדולים ביחס למשיח המופיע לפתע וסוחף אחריו בקול גדול יהודים לא מעטים. אולם, התקווה המשיחית לא התפוגגה באלפיים השנים הללו, ו"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא" נותר אחד מעִקרי האמונה.

תנועות משיחיות לא פסקו גם במאה האחרונה, ורבים ראו במנהיג התנועה הציונית, בנימין-זאב הרצל, משיח. במידה רבה חלקים מהציונות הדתית - בעיקר נושאי משנת הרב קוק - מזוהים עם מגמות משיחיות בהתנהלותן הרוחנית והמעשית. יש הרואים אף ב'מחנה השלום' של השמאל הישראלי ומעצבי מתווה אוסלו כנושאי מגמה משיחית ברורה, המאיימים להגשים את חלומם באופן מיידי, מבלי להיות מפוכחים ביחסם למציאות.

כיום, התנועה הדתית המשיחית המהווה את הסמן הקיצוני ביותר, היא ללא ספק חסידות חב"ד.

קצת הסטוריה: בתש"י ירש הרבי האחרון את תפקיד האדמו"ר עם פטירת חותנו, הרב יוסף יצחק שניאורסון (תר"מ-תש"י). חסידות חב"ד היתה באותה התקופה בה עלה הרבי על כס המנהיגות במשבר רעיוני עמוק, כאשר עוד בימי השואה עצמה חינך הרבי הריי"צ את חסידיו להאמין שהגאולה קרובה ויִיעד לה תאריך, בשנת תש"ה. רעיון הגאולה המתרגשת ובאה פורסם בכרוז שכותרתו: 'לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה'. הביטוי הידוע שלו ש"הכל כבר מוכן, צריך רק לצחצח את הכפתורים", מבטא היטב את השקפתו על מיידיות הגאולה. מיותר לציין שהריי"צ נפטר כשעיניו אינן רואות בגאולה השלמה, וחסידיו הרבים נותרו מיותמים פעמיים: נטושים מרבם ושבורים מהתקווה המשיחית שהתנפצה לה.

            הרבי מנחם מנדל שניאורסון שיקם את החסידות בעשר אצבעותיו ופיתח אותה לסיפור הצלחה בין-לאומי, שזרועותיו פרושות בכל נקודה בתבל, ומעיינות חב"ד נפוצו חוצה. לא היתה בדורות האחרונים שום תנועה דתית שהצליחה לסחוף אחריה רבים כ"כ, תחת הנהגתה של דמות אחת בלבד.

אין חולק על הכריזמה העוצמתית שהיתה לרבי, ועל דמות הצדיק שלו; אולם בכך לא היה די. הרבי יצר הגות משיחית מחודשת, ברוחה של חב"ד, באמצעות נשיאת הפכים של ריאליזם-דתי-משיחי, ובהענקת פרשנות מחודשת למושג החסידי "לחיות עם הזמן".

            ריאליזם זה בא לידי ביטוי ביחסו לעולם המעשה המודרני ולהתפתחויות הטכנולוגיות, יחסו לציונות, לקרוב רחוקים ועוד. דווקא בריאליות המעשית שלו, עִידֵן והדחיק הרבי את השפעותיה השליליות של הציפייה המשיחית המעשית. זו שעלולה לנטרל את יכולת הפעולה בעולם, מאחר ובכל רגע עלול לצוץ מלך המשיח והוא זה ש'יעשה את העבודה', בבחינת 'אל תבלבל אותי עם העובדות'. האם ריאליזם זה הוא ריאליזם אמיתי? אולי הינו רק בבחינת 'היכי תמצי' להתכוננות המשיחית ודרך התמודדות עם משבר? ואולי זו תפיסה אמונית עמוקה המיוסדת על חשיבה שהיכולת לפעול בעולם הזה בנויה על הלך-רוח של 'משיחיות מושעית', המאפשרת להתבונן אל המציאות ההווית ולא להשתקע בחלום ובחזון המנטרל?

המציאות, הזמן הקונקרטי, מקבלים מקום של כבוד בתפיסה כזו, שודאי שאינה מוותרת על ציפיותיה, אלא להיפך, הן מאצילות עליה ומעניקות לה השראה ורוממות-רוח. מאידך גיסא, הקריאה המציאותית מושפעת מהחלום המשיחי העתידני, וּוַדאי שאינה מותירה את המציאות כמות שהיא, אלא מבקשת להציב אותה על ציר הזמן הגאולי המתרגש והולך בכל רגע נתון.

אמנם בשנותיו האחרונות של הרבי החלה שוב תסיסה משיחית רחבה, ששיאה היה מותו של הרבי לפני עשור, בתשנ"ד, ופילוג החסידות ל'משיחיסטים', המאמינים כי הרבי לא מת והוא הוא מלך המשיח, ולחסידים רגילים; אך הנהגה זו לא אפיינה את הרבי בעשורים הראשונים של שנות הנהגתו.

אחד מקווי המחשבה המאפיינים את תלמידי הרב קוק, הוא תפיסה המאמינה שבתוכיותה של כנסת ישראל הכל הולך ומתפתח לטובה. קריאתם את המציאות איננה מעניקה משקל רב מדי לזו ביחס לסגולה הפנימית, ודאי שלא משקל מכריע. וכאשר מתגלים קשיים במציאות ויישומה  - אזי נוצר מצב של 'אונס' המציאות ע"פ הקריאה המשיחית; אך ככל שתתמיד המציאות הסוררת לפעול בניגוד ל'תוכנית' ייקשה על נושאי החזון לפרשה.

הדברים נכונים הן לגבי הסבר אירועים בעבר והן בהתכוננות לאירועים עתידיים. נדגים את הדברים בשתי נקודות השרויות במחלוקת עמוקה, הנובעות משאלה זו של היחס להווה והריאלי:

הנקודה הראשונה. הויכוח שבין הרב צבי-יהודה זצ"ל ובין, להבדיל לחיים, הרב עמיטל שליט"א, באשר לשאלת משמעות השואה. הרצי"ה ניסה להעניק משמעות כלשהי לשואה במתן הסבר הסטוריוסופי שאסון כזה היה מוכרח כדי לחולל את הקמת מדינת ישראל. ואילו הרב עמיטל, ניצול שואה בעצמו, סירב לקבל פרשנות כזו וטען שאין אפשרות להסביר את השואה וכל הסבר הינו גימוד של האירוע. הסברו של הרצי"ה משתלב במשנתו המשיחית, שכל אירוע פועל להגשמת החזון ולהתקדמותו; הרב עמיטל, לעומת זאת, ראה את הזוועות במו-עיניו ולא יכול היה לדון בבעיה בהסתכלות תיאורטית בלבד בה המציאות מקבלת חשיבות משנה בקריאת התהליכים. המבט אינו נותר אך ורק אידיאלי אלא בהכרח נוצר גם מבט פרקטי.

נקודה שניה. התמודדות ההנהגה הימנית עם אפשרות הפינוי של גוש קטיף יונקת מהתפיסות השונות ביחס לריאליה. יש שאינם מוכנים כלל להכיר בקיומו של 'היום שאחרי' ולהכין כלים להתמודדות עימו, זאת מתוך תפיסה המסרבת לקבל שישנה נסיגה בתהליך הגאולה ודבר לא ישנה להם את הבנתם וחזונם; ויש שמתוך קריאתם את המציאות הריאלית מוכנים להעלות על הדעת אפשרות פינוי, גם אם הדבר פוגע בשלמות חזונם האוטופי. הראשונים מאשימים את השנִיים בקטנות אמונה, והשניים את הראשונים בעצימת עיניים.

אולי אף אנו צריכים לפעול ברוח משנתו של הרבי מליובביץ' זצ"ל בשנותיו הראשונות, מתוך ריאליות ומציאותיות, שמחד איננה נשבית ברובד הנמוך של עולם העשיה; ומאידך, פועלת לאור החלום המשיחי ולהגשמתו. "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" – כאשר עין אחת מופנית מעלה אל עבר החזון ועין שניה מטה אל המציאות ההווית, ושניהם יחד יובילו אותנו לחזות בשוב ה' ציון.

אלישע נוסים

 

 

בית המדרש