ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

צמאה לך נפשי - יחסי האדם ואלוקי

ע"י: הערת המערכת

בפתח גליון הפתיחתא החמישי מבקש איתי שי בהערת המערכת לעסוק בקרבת אלוקים לקראת הימים הנוראים. המאמר יוצא מ´צמאון לאל חי´ של הרב קוק ומשוטט אחר קרבת אלוקים.

"אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלקי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלקיים דוקא... מקום מנוחתנו הוא רק באלקים"

(אורות 'צמאון לאל חי' עמ' קיט)

אחת המטרות המרכזיות בעולמו של האדם - אם לא המרכזית שבהן - היא להביא את עצמו למדרגה בה הוא חש קרבת אלקים בכל צעד, ובכל מקום בו הוא הולך. כל עמל האדם בעולם הוא לחוש את האור האלקי בתוך כל פינות העולם, ובתוך כל חדרי נפשו.

האור האלקי מצוי בכל מקום בו אנו מסתכלים, המציאות האלקית לא נעלמת לרגע, 'לית אתר פנוי מיניה', האלקי ממלא את כל חללו של עולם ואדם. לאדם לא נותר אלא לחשוף עצמו לאור זה, לחוש אותו ולהיות בקשר עמוק ומתמיד איתו.

הרגשת קרבת אלקים טבעית היא לאדם שהרי הוא יציר כפיו של אלקים, נשמתו היא חלק אלוק ממעל ממש. אלקים בראו ומחיה אותו בכל רגע ממש, ועל כן צינור ישיר עובר בין האדם לבין אלקיו. על האדם מוטל לדאוג שצינור זה יהיה פתוח כל הזמן ויתאפשר בו מעבר תדיר בין הצדדים. אזי יזכה לחוש תמיד את האור האלקי קרוב אליו ומחייהו.

לא לחינם תיאר בעל התניא את נשמתו של האדם כשלהבת הקשורה בגחלת. טבע האש הוא לשאוף למעלה תמיד ולהתאחד עם שורשה, ועל כן לעולם קופצת הלהבה מעלה ולא כופפת עצמה מטה. כך גם נשמתו של האדם שמקורה מהעליונים, שואפת היא תמיד לקפוץ מעלה, לחזור את האלקי שהוא הוא מקורה, וממילא מרימה היא את האדם כולו אל מקומות גבוהים יותר בהם הוא רגיל היה להיות.

לכן חיסרון בהרגשה של קרבת אלקים הוא פספוס של כל מהותו של האדם, שהרי הוא אינו ממלא את מטרתו העיקרית, המטרה המעניקה לו את החיים הרוחניים המשמעותיים ביותר. חיסרון זה לא נותן לאדם להופיע את האלקי שבתוך העולם והאדם, ולהפוך את האדם לבריה אחרת. החש קרבת אלקים בכל נימי נפשו תובע משמעות עמוקה בחייו בשל התקשרותו אל מקור חיי החיים בעצמו.

אך כיצד יגיע האדם להרגשה זו של קרבת אלקים? אמת שהרגשה זו היא טבעית לאדם, אך גנוזה היא בתוכו ומחכה להתפרץ מעלה. גרעינה היסודי של הרגשה זו טמון באדם ומחכה להצמחתו, ובלי מעשה של האדם לא תמצא הרגשה זו את מנוחתה לעולם.

והנה בא הרב קוק (שמונ"ק א, כ) ומציע לנו כלים אשר בעזרתם נצליח להוציא כוחות אלו אל הפועל ובעזרתם נוכל להתקרב, עד כמה שניתן לנו, אל האור האלקי שמעלינו.

ראשית, מדגיש הרב שהרגשת קרבת אלקים יכולה להתעורר ולצמוח באדם בדרכים שונות ומגוונות, ואין זה משנה כלל באיזה דרך מהם יבחר האדם, העיקר שיבחר את אחת מהדרכים הנכונות, "לשם צורך זה, אין הפרש באיזה אופן יבאו לידו ההרגשות על דבר קרבת אלהים, אם יבאו בדרך שכל והכרה הגיונית, או בדרך הרגשה פנימית, ובלבד שיכיר בתוכיותו את עצמה ואמתתה".

לאחר מכן 'ממליץ' הרב על הדרך 'היותר טובה' להגיע להרגשה זו. המנוף החזק ביותר, אומר הרב, לחוש קרבת אלקים, הוא המצוות והתפילות. "המצוות כולן והתפילות, הנן המכשירים היותר טובים להרחיב את הנטיה של קרבת אלקים, ולהרחיב את צעדיה במעמקי הנפש".

ומתוך שאלו המכשירים הטובים ביותר לכך, יש לו לאדם להשקיע את מירב מחשבתו במכשירים אלו, למלא את חייו בהשקעה ובתשומת לב לנקודות אלו בחייו, ולהפוך כל מעשה דתי - שיכל במקרה הרגיל להיות עוד מעמסה על חייו החופשיים של האדם - לדבר בעל משמעות שנותן לחייו הרוחניים משמעות אחרת לחלוטין. משמעות אלקית שלא נשארת רק ברמת המשמעות וההבנה, אלא חודרת לכל ישותו של האדם ומהפכת אותו לאדם אחר.

חייו של אדם מלאים עבודה ועיסוק בחיי עולם הזה, במכירות וקניות ועוד דברים רבים המשאירים לו זמן מועט להקדיש לאלקיו. חייו של אדם כזה מנותקים לחלוטין מעולם של רוח ושל אלקות, ואם כן כיצד ישלים אדם זה את עצמו, ויצליח לחוש גם בקרבו הרגשת קרבת אלקים?

על כך בדיוק בא הרב קוק ומוחה. אמת שהעיסוק בעולם רוחני ובתורה - שהיא חכמתו ורצונו של השם יתברך - יכולה להעלות את האדם למדרגות גבוהות ועצומות ברוח, אך אין זה שולל את האפשרות שגם אדם שאינו מצוי בעולם זה יתעלה במדרגותיו מעלה. האם לאחר חמש שנות ההסדר תמו חייו הרוחניים של האדם? האם תקופת הצבא, בה לימוד התורה מצטמצם לכחצי שעה בתחילת היום ואולי מעט יותר בסופו, חייבת להיות תקופה של ירידה רוחנית? מדוע לא יהיה הצבא מקום בו תוכל נשמת האדם לבקוע את חומות הגוף ולהרים אותו מעלה?

דוקא במצבים אלו בהם העיסוק בתורה אינו תופס את החלק המרכזי בחיי האדם, צריך הוא להתמקד בכיוונים של תפילה והודאה, ובעזרתם לקפוץ ולמלא את חייו הרוחניים.

ניתן לחוש קרבת אלקים אפילו כאשר אנו משקיעים כוונה בברכת 'אשר יצר', שלוקחת עשרים שניות לכל היותר! אם בכל מעשה דתי שאנו עושים נכוון את ליבנו ומחשבתנו כלפי קודשא בריך הוא, אם ננסה להכניס אל תוכנו כמה שיותר מהאלקי האינסופי פנימה, באמת נחוש תחושות עמוקות של קרבת אלקים גם ללא עיסוק אינטנסיבי בתורה.

ודאי, אין זה שולל לימוד רציני ואינטנסיבי של תורה, ואין זה שולל שגם אדם הלומד תורה כל חייו ישקיע במקומות אלו וינסה גם דרכם להרגיש קרבת אלקים. אולם הדברים מכוונים יותר אל אלו שאין באפשרותם לגעת באלקי דרך התורה, ועל כן הם פונים אל מקומות אחרים על מנת למלא את חייהם הרוחניים.

את ההרגשה העצומה אותה אנו מרגישים בימים הנוראים, ההתעלות הגדולה וקרבת האלקים בה אנו מצליחים לגעת, ולו במעט, בזמן תפילות ראש השנה ויום כיפור, צריכים אנו לקחת עמנו גם להמשך השנה. לעורר בנו את הצורך התמידי בתשובה, תשובה אל האלקי שבתוכנו, אל חשיפת הגרעין הפנימי האלקי שלנו, הצמחתו וגידולו בהתמדה להרגשת קרבת אלקים גדולה, ולדעת על החסרון העצום של החיים בלעדיה. "אמללים הם האנשים אשר לא ידעו את ה', אשר לא יתפללו ולא יעשו את המצות עם כל קהל עדת ישראל". 

איתי שי

 

 

בית המדרש