ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לגילוי שם הוי"ה בעולם

ע"י: אריאל למברגר

במאמר שפורסם בגליון הפתיחתא השמיני ממשיך אריאל למברגר לעיין בשם הוי"ה ובהופעותיו סביב השבת והתפילה.

תפילה

1. עליות וירידות

בחלקו הראשון של המאמר נידונה שאלת היחס בין אלקים ואדם. לאור המסקנה שהגאולה תלויה באדם, מהו אם כן תפקידו של הקב"ה בעולם? אחת התשובות שהובאו הייתה שגם אדם שהגיע להכרת אלקות שלמה אינו יכול להישאר בדרגה זו תמיד, הוא חייב ליפול מתי שהוא ממדרגתו, ולכך הוא צריך את הקב"ה שיעזור לו להתרומם בחזרה.

"כי אי אפשר לאדם כלל לעמוד בכל היום כולו במדרגה אחת תקוע בדבקות כראוי, ועל זה נאמר 'כי יפול לא יוטל' ו'שבע יפול צדיק וקם'. ובירושלמי - לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך 'ה' צב-אות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה... ה' צב-אות אשרי אדם בוטח בך', היינו לצורך נפילות הללו להתחזק ולבטוח בה' שהוא ישגבהו." (צדקת הצדיק רלו)

2. הירידה שאחר העלייה

את החיבור בין שני הפסוקים שהובאו בירושלמי (הנ"ל) אנו מכירים היטב ממספר מקומות בתפילה.[1] ("לה' הישועה... ה' צב-אות עמנו... ה' צב-אות אשרי אדם... ה' הושיעה..."). על-מנת להבין את הקשר בין הפסוקים נראה שיש לעיין בהקשר בו הובא כל פסוק :

תהילים ג' - "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. ה' מה רבו צרי... רבים אמרים לנפשי אין ישועתה לו... ואתה מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי... קומה ה' הושיעני אלקי... לה' הישועה על עמך ברכתך סלה". הפסוק החותם מבטא את הרעיון של הפרק כולו - בעת צרה מבקש דוד ישועה מה'.

תהילים מו - "למנצח לבני קרח על עלמות שיר. אלקים לנו מחסה ועז, עזרה בצרות נמצא מאד. על כן לא נירא בהמיר ארץ... ה' צב-אות עמנו, משגב לנו... לכו חזו מפעלו ה' אשר שם שמות בארץ... ה' צב-אות עמנו, משגב לנו אלקי יעקב סלה". הפסוק החוזר פעמיים בפרק מדגיש שאנחנו יודעים שהקב"ה נמצא איתנו והוא משגבנו, ולכן לא נירא כשהארץ רועשת וגועשת וחורבן בא לעולם. אנחנו מבינים שהשמות בארץ הן מפעלות ה'.

תהילים פד - "...מה ידידות משכנותיך... נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'... אשרי יושבי ביתך... כי שמש ומגן הוי"ה אלקים, חן וכבוד יתן ה'... ה' צב-אות אשרי אדם בוטח בך" - כי היושב בבית ה' ומכיר האלקות הוא כבר נושע בישועה שלמה, כנ"ל.

תהילים כ' - "... יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלקי יעקב... נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגל... עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו... אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו." שתי עניינים מודגשים בפרק הנוגעים לעניינינו: א) הקריאה בשם ה'. ידיעת שמו, הכרתו, וההליכה לאורו. ב) אפסיות מעשי האדם אל מול מעשי האלקים, לאמור - מי שסומך על כוחותיו הגשמיים בלבד סופו ליפול, ומי שסומך על ה' שהוא ישגבהו ביום צרה - הוא קם ומתעודד.

במספר מקומות בתפילה חוברים יחד ארבעת הפרקים הללו, ונראה שהקשר ביניהם מובן -

ראשית, ההכרה בכך שהישועה מיוחסת לקב"ה - "לה' הישועה...".[2] מתוך ההכרה שהישועה באה מהקב"ה אנו מבקשים ממנו שיושיע אותנו – "קומה ה' הושיעני..." כי "לה' הישועה...". עצם הפניה לקב"ה והבקשה ממנו נובעת מההכרה העמוקה בכך ש "ואתה מגן בעדי...". במקום שבו המתבונן מהצד יאמר שאין ישועה ( "רבים אומרים אין ישועתה לו" ), במציאות בה הקב"ה אינו נראה, שם אני מחפש אותו. כפי שהוסבר בחלק הראשון של המאמר, עצם החיפוש הוא הוא המציאה, כי הציפייה לישועה היא הישועה עצמה. הפניה לקב"ה מזכירה לאדם שהוא, הקב"ה, אכן נמצא פה אף שאינו מתגלה, הוא נמצא עמנו והוא משגבנו, ועצם ההכרה בכך היא הישועה, כמו שהוא עצמו אמר "אשגבהו כי ידע שמי...עמו אנכי בצרה". מתוך הכרה זו ש"ה' צבאות עמנו, ( הוא ) משגב לנו..." אז "לא נירא בהמיר ארץ" כי אנו מבינים שהשמות בארץ אינם אלא שמות, גילוי של הקב"ה. מתוך כך יש להתבונן על המציאות הנוכחית בה הקב"ה לא בהכרח נראה, ולהזכיר לעצמנו שהוא נמצא פה, הוא נמצא עמנו והוא משגבנו, כמו שהוא עצמו אמר "אשגבהו כי ידע שמי...עמו אנכי בצרה". ולכן "אשרי אדם בוטח בך", כי מי שמכיר את האלקות הוא כבר נושע בישועה שלמה. אלו הן מחשבות מרוממות, כיסופים דתוהו, זוהי ההכרה העמוקה בכך שכל ענייני העולם הם מהשם יתברך, ואף השמות אשר בארץ הן מפעלות ה', ו"על כן לא נירא בהמיר ארץ". זהו, אין מה לפחד, זה הסוף לסבל ולייסורים כי אנו מבינים שזהו גילוי שם ה' בעולם. אבל אז באה זעקת הכאב והשבר - "ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו". די! נשבר לנו, אין לנו כוח, אנחנו לא יכולים יותר! התאמצנו, ניסינו, עשינו כל מה שהיה אפשר, ומעתה אנחנו מחזירים את השרביט לידי רבונו של עולם. בקשה חסרת אונים מהקב"ה שהוא יוציא אותנו מהמיצר. - מה קרה? מה גרם למשבר הקשה ולחוסר האונים, הלא לפני רגע הכל היה טוב? נראה שהפסוק הרביעי אינו שייך כאן? - נראה שההסבר הוא כנ"ל. ראשית, משום שגם כשאנו מצליחים להכיר בעומק פנימיות המציאות בשכלנו ובתודעתנו (בתוך בית המדרש) בתיאוריה, לראות את הגילוי הזה במציאות הקשה העומדת לנוכח עינינו אין זו מלאכה פשוטה כלל ועיקר. בעת סבל וייסורים תחושת הצורך להודות לקב"ה על הסבל שנתן לנו מתעוררת פחות. יותר מתעוררת אצלנו השאלה - למה הקב"ה לא מנע את האסון? ידיעת האלקות זזה מן הלב. מה אם כן הביא למשבר אחרי ההתרוממות?

3. יתרון האור מתוך החשך

במספר מקומות בתפילה מתעוררת קושיא דומה, שפתרונה יסייע לנו להבין את מצב החיסרון והנפילה הבא לאחר ההתרוממות :

ליל שבת : שבעה מזמורי תהילים על הבריאה כולה המתעוררת לשיר שיר חדש לה’ לכבוד שם ה’ הנגלה במציאות ממש. לאחר המזמור השביעי שהוא כנגד השבת, מתרוממים לקבל את פני השבת, אבל רגע לפני 'לכה דודי', בלב ההתרגשות והשמחה, אנו נזכרים לפתע לזעוק, לצעוק, לשווע, שיתיר צרורה וישגבנו. תפילת 'אנא בכח' נראית מנוגדת לחלוטין לאווירה של קבלת שבת. מה היא עושה שם?

הלל : "הללויה... הללו את שם ה'. יהי שם ה' מברך...ואנחנו נברך י-ה...כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" - שיר תודה והלל לקב"ה על הניסים והנפלאות שעשה עמנו. במבט לאחור על מה שהיה ניתן להודות על כך ולייחס את כל הטוב לריבונו של עולם. אולי שיא ההודאה[3] הוא בהכרה שגם הדברים שנראים כפחות טובים, גם הם מהשם יתברך - "אבן מאסו הבונים...מאת ה' היתה זאת" ולכן "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"! ואז, בלב כל הגיל והשמחה - "אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא"?!

חג הסוכות :  זמן שמחתנו, בכל יום אנו אומרים הושענות - "הושע נא...הושע נא..."?

נראה שההסבר לכולם הוא אחד - לפעמים דווקא תחושת הרוממות ושאיפות רמות ונשגבות מובילות לשבר ותחושת חיסרון. המשבר נובע לא רק למרות הכרת האלקות כי אם בגלל הכרת האלקות. האדם מכיר את השאיפה, יודע להגדיר בשכלו את המבוקש, וכשמתבונן בחייו הוא מבחין בפער שבין החזון למציאות. "כי בכל דבר שהאדם מוכן לו להשלימו נדמה לו תמיד שהוא חסר בזה".[4] כשיש לאדם שאיפה רחוקה ונשגבת, ואינו מגיע אליה, אז הוא מרגיש תחושת חיסרון. כשאדם מדמיין דבר שאינו בהשגתו (דמיונות של תוהו) זוהי גאווה, שרוצה לקבל דבר שאין יכול ליכנס בכלי שלו... ועל ידי זה נשבר ח"ו. ועל ידי השבירה...מתעורר ומכיר שפלותו וצועק 'הושיעה נא' מעומקא ותבירו דלבא...'.[5] [6]

 

מעתה מובן החיבור בין ארבע פרקי התהילים הנ"ל – תחילה, בעת משבר, ההכרה בכך שהישועה היא מהקב"ה, כי הצרה שלנו היא צרה שלו (הגלות היא גלות שכינה![7]) והביטחון בה' הוא הישועה. ולבסוף, כל עוד לא השגנו את השלמות המוחלטת להאיר את שם ה' על פני העולם כולו ולהוציאו מן הגולה אל הגאולה - תמיד תבוא זעקת השבר והבקשה לישועה.

4. הסתר וגילוי

נראה שהמהלך הנפשי אותו אנו מתבקשים לעבור בארבעת הפסוקים הללו הוא תמצית עבודת האדם. בתנועת רצוא ושוב, במתח שבין ההתקדמות ורוממות הנפש לבין הנפילות, המשברים וקשיי היום יום. אדם הנמצא במהלך תמידי של התקדמות, עולה מעלה מעלה, שואף רחוק ומתקדם אט אט אל עבר מדרגה חדשה בה לא היה קודם לכן, אדם כזה לעולם ירגיש חסר ביחס למדרגה הבאה. נראה לי שזהו תמצית הרעיון שהובא בחלקו הראשון של המאמר, והוא עבודת האדם – לצאת מן הגלות, לגלות את שם הוי"ה בעולם!

5. תפילה – הכרת אלקות

אם נרחיב את היריעה נראה שאותו רעיון  מתגלה שוב ושוב בנוסח התפילה היום יומית השגור בפינו.

תפילת שמונה עשרה היא מעמד העמידה בפני המלך, ריכוז המאמץ המחשבתי להכרת האלקות באופן מודע זהו עיקר התפילה. זוהי מדרגה עצומה שהיא בעצם מצב גאולה, כפי שהתבאר. עם השנים נוספו לתפילה זו מעטפות רבות, חלקן לפני התפילה כהקדמה וכהכנה לתפילה, וחלקן לאחר התפילה כירידה הדרגתית בחזרה אל המציאות.

במספר מקומות בתפילה אנו מוצאים ליקוט של פסוקים ממקומות שונים בתנ"ך אל תוך 'מזמור' אחד  ( חלקו השני של 'הודו', יהי כבוד, ובא לציון ). ב'מזמורים' אלו שזורים ארבעת הפסוקים הנ"ל בתוך אוסף הפסוקים הסובב אותם[8]. נעמוד  על התוכן של הפסוקים ועל משמעות החיבור ביניהם .

יהי כבוד

"שמעתי אומרים מזמור זה הוא כנגד ששת צירופי שם שד"י. שם שד"י - ע"ש שאמר לעולמו די"[9]. זהו שם של גבורה וצמצום, דומה (לא זהה) לשם 'אלקים', גילוי חיצוני של האלקות, נרתיק לשם הוי"ה.


  • ·        "יהי כבוד ה' לעולם"[10] - כבוד הוא הגילוי החיצוני של הדבר, ולא עצם הדבר.

  • ·        "יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם"[11] - שם גם הוא גילוי חיצוני בלבד[12]. שמו של אדם אינו מגלה את עצמותו. שם הוא כינוי המאפשר לנו להתייחס לעצם הדבר. פסוק זה מזכיר את דברי איוב בשיא המשבר, "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך"[13]! הכרה עמוקה בכך שגם הרע הוא גילוי אלקות, ולכן מברך אדם על הרעה כשם שמברך על הטובה.

  • ·        "ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה'..." - שלושה פסוקים מתהילים קיג, (מן ההלל). זהו שיר שבח לקב"ה בעקבות הארת אלקות המגלה את שמו בעולם!

  • ·        "ה' שמך לעולם, ה' זכרך לדור ודור"[14] – פסוק זה מזכיר פסוק דומה מפרשת שמות, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"[15], על פסוק זה דרשו חז"ל[16] 'לעלם' כתיב, אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א" ( גילוי שם הוי"ה! "ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד"![17]).

  • ·        "ישמחו השמים ותגל הארץ..."[18] - פסוק המזכיר את התרוממות הנפש של קבלת שבת.

  • ·        "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" - היה, הוה ויהיה ( שם הוי"ה! ) [ אין פסוק כזה בתנ"ך  אלא כל ביטוי בנפרד. ]

  • ·        "ה' הפיר עצת גוים[19]... רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום"[20] - אפסיות מעשי האדם אל מול מעשי האלקים.

  • ·        "כי לא יטש ה' עמו..."[21] - כי "עמו אנכי בצרה".

  • ·        "והוא רחום[22]... ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו" - שוב אותה זעקת משבר ובקשה לישועה, דוקא לאחר הכרת שם ה' בעולם.

נראה שהמזמור, שהוא כנגד שם ש-די, מבטא את ההכרה בכך שיש צמצום בעולם ואנו מגלים רק את השם, את הכבוד, את המלכות[23] . מצד אחד, אנו שמחים ומגיעים להתרוממות נפש על ידי ההכרה בשם ה' המתגלה בעולם. אך מצד שני, בסוף אנו נותרים עם זעקת השבר והבקשה לישועה, לגילוי שמו בארבע אותיותיו ולא רק בשם ש-די.

הודו

המזמור לפני ארון ברית ה' הלקוח מדברי הימים, כשדוד מכניס את הארון לאוהל. לא מדובר על בית המקדש, אך שאיפותיו של דוד בחייו (ורצונו לבנות בית לה' מיד לאחר הכנסת הארון לאוהל) אולי מעידים על כך שבעיניו יש חשיבות רבה למעמד הכנסת הארון למשכן קבע. מתוכן המזמור ניתן לראות שדוד ראה בכך צעד משמעותי לגילוי שם ה' בעולם (אולי כמו בית המקדש).


  • ·        "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו. שירו לו, זמרו לו... התהללו בשם קדשו" - הלל והודאה, אוירה של שמחה.

  • ·        "שירו לה' כל הארץ... הבו לה' משפחות עמים... הבו לה' כבוד שמו... ישמחו השמים ותגל הארץ..." - ממש מזכיר את מזמורי שבת!

  • ·        "ואמרו הושיענו אלקי ישענו... להודות לשם קדשך... ברוך ה'... מן העולם ועד העולם..." – "מנין שאין עונין אמן במקדש? שנאמר "קומו ברכו את ה' אלקיכם מן העולם ועד העולם", ועל כל ברכה העם עונים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'"[24]. "כי ענין עניית אמן הוא חיבור שם אדנ"י ושם הוי"ה, אמן גימטריא צ"א (ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך). אך במקדש קוראים את השם המפורש ולכן אין צריך לפעול החיבור!"[25]

חלקו השני של המזמור הוא לקט פסוקים הממשיך את אותו קו של הלל והודאה מתוך הכרת שם ה':


  • ·        "רוממו ה' אלקינו[26]... והוא רחום...". אחר כך מגיעה בכל זאת אכזבה קלה ובקשה לישועה - "א-ל נקמות הופיע[27]... לה' הישועה... ה' צב-אות עמנו... אשרי אדם... ה' הושיעה... הושיעה את עמך...". אבל אז שוב חוזרת האופטימיות - "נפשנו חכתה לה'... כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו"[28]! מנין הגיעה האופטימיות הזאת לפתע? - מהעובדה שמי שמחכה לה' ובוטח בשמו זוכה לשמחה! הפסוק אומר זאת במפורש - כי הציפייה לישועה היא הישועה עצמה! "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" - כפי הייחולים שלנו אליו כך הוא מתגלה אלינו! ולכן אנו מבקשים ומייחלים "הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו. קומה עזרתה לנו..."[29]. עונה הקב"ה - "אנכי ה’ אלקיך... הרחב פיך ואמלאהו"[30] - הוא נמצא בכל מקום, רק הגילוי שלו תלוי בנו! ומסיים המזמור בשיר שבח על כל הנ"ל - "אשרי העם שככה לו[31]... ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה’ כי גמל עלי."[32]

 

הרעיון הכללי של המזמור הוא גילוי שמו של הקב"ה, שהוא הישועה ולכן אנו שמחים בו. בעומק יותר: הפעולה שפעל בית המקדש על העולם – השראת שכינה וגילוי שמו של הקב"ה בעולם ( חיבור שם אדנ"י ושם הוי"ה, הגילוי ש " הוי"ה הוא האלקים " ואין כלל הפרש בין גילוי עצמותו של הקב"ה לבין הגילוי במצומצם שלו), גילוי המבטל את הצורך בעניית אמן במקדש – פעולה זו נפעלת על ידי כל אדם הבוטח בשמו של הקב"ה!

ובא לציון

"ובא לציון גואל" - תחילת המזמור הוא אולי תיאור של הגאולה, "רוחי... ודברי... לא ימושו מפיך... מעתה ועד עולם" - בזמן שבו שם ה' יהיה מבורך מעתה ועד עולם ( כפי שהתבאר במזמור 'יהי כבוד' ) אז דבר ה' יהיה פנימי לנו ולא ימוש מפינו. כשתבוא הגאולה נוכל למנוע קולנו מבכי ועינינו מדמעה, להביט לאחור ולהבין שיש שכר לפעולתנו ויש תקווה לאחריתנו. "הנה ימים באים... נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה... ולא ילמדו עוד איש את רעהו... לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי.."[33]. אחר כך ישעיהו הרואה את ה' (!!!), ומצליח לראות שאף שהוא "קדוש, קדוש, קדוש" טרנסנדנטי, טרנסנדנטי, טרנסנדנטי, נשגב ומרומם מעל ומעבר לכל תפיסה גשמית, אף על פי כן "מלא כל הארץ כבודו" וישעיהו מצליח לראות את זה! רק אחר כך יחזקאל ראה את המרכבה נוסעת, הצליח לראות רק את גילוי כבוד ה' המצומצם בתוך מקום מיוחד (כביכול), שרק שם הוא נגלה לעיני בשר ודם. ולעתיד לבא "ה' ימלוך לעולם ועד", או במילים אחרות "ימלוך הוי"ה לעולם, אלקיך ציון לדר ודר"[34], יחוד שם הוי"ה ושם אדנ"ות, קוב"ה ושכינתיה.

לאחר תיאור השאיפה המיוחלת, בא לקט פסוקים ומחזיר אותנו אל המציאות, ולמרחק בינה לבין הגאולה.

"ה' אלקי אברהם... שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך"[35] - לקראת סיום התפילה אנו מתחילים להתכונן לפרידה מהמעמד הנשגב של עמידה בפני המלך. לפעמים רגע הפרידה מהמעמד הוא בעל משמעות קריטית. אני יודע שאני עומד ליפול, כי הרי אי אפשר לאדם כלל לעמוד בכל היום כולו במדרגה אחת תקוע בדבקות כראוי[36], ולכן אני מבקש כבר עכשיו מהקב"ה שיתחשב בי ויעזור לי להתמודד עם היצר (שהוא נטע בי), "שמרה זאת לעולם" - שמור לי על המעמד והמדרגה בה אני נמצא עכשיו[37], בתפילה, בהכרת הנוכח ממש, שהוא שלמות קבלת עול מלכות שמיים. "והכן לבבם אליך" - כי הקב"ה לבן של ישראל והוא מיישר לב האדם[38], מה שהאדם בכוחות עצמו לא יכול לעשות, כנ"ל   [s1] .    " והוא רחום... הא-ל ישועתנו סלה. ה' צב-אות עמנו... אשרי אדם... ה' הושיעה... הוא יפתח לבנו בתורתו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו... בטחו בה' עדי עד, כי בי-ה ה' צור עולמים[39]. ויבטחו בך יודעי שמך..."[40] - לסיום אנו מבקשים עזרה מריבונו של עולם, ומזכירים לעצמנו לבטוח בו ולהזכיר שמו.

במזמור זה אנו עדים פעם נוספת למתח האדיר בין הכרת המבוקש והשאיפות הרמות להגיע למצב של גאולה לבין הכרה בכך שאנו עוד רחוקים ממנה, וההתמודדות עם הקשיים המצפים לנו.

אם כן ראינו שבכל שלשת הליקוטים יש מהלך משותף (המופיע בתמצית בארבעת הפסוקים "לה' הישועה... ה' צב-אות עמנו... אשרי אדם... ה' הושיעה...") - מצב אופטימי ושמח של הכרת אלקות וגילוי שם ה', ומתוך כך נפילה קשה ותחושת חיסרון מחוסר היכולת לחיות בדרגה זו בכל זמן ובכל מקום. בעקבות הנפילה בא הביטחון בה' והבקשה לישועה.

6. "שבתי בבית השם"

מזמור 'יהי כבוד' ו 'ובא לציון' שניהם מופיעים בסמיכות ל'אשרי יושבי ביתך'. מזמור קמ"ה בתהילים, בצירוף פסוק בראשיתו ופסוק בסופו - הוא לב לבם של פסוקי דזמרה. המאחר לתפילה ויש לו זמן למזמור אחד בלבד, יאמר 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח'. האומרו שלש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב[41]. אולי עיקר יחודו של מזמור זה - שהוא כולו אופטימיות. שיר הלל ושבח להשם יתברך ללא שום כחל וסרק. (אולי בניגוד לליקוטים שראינו, בהם בולטת הדואליות הקוטבית שבין ההתרוממות מהכרת ה' לבין הנפילה מחוסר הכרתו.)

הפסוק הפותח, מתהילים פ"ד (אותו כבר בארנו לעיל), פרק העוסק ביושבים בבית ה' שלהם יש את היכולת להלל אותו, כי הם ודאי מכירים את האלקות. "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה". אחר כך המזמור עצמו - "ארוממך אלוקי... ואברכה שמך... ואהללה שמך... גדול ה' ומהלל מאד... טוב ה' לכל (באמת הכל לטובה!)... יודוך ה' כל מעשיך (גם על הרעה אפשר וצריך להודות) כבוד מלכותך יאמרו... להודיע לבני האדם גבורתיו... מלכותך מלכות כל עלמים...".

ומפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל"[42]. בארץ ישראל ידעו לדרוש אפילו פסוק זה באופטימיות - "נפלה לא תוסיף, קום בתולת ישראל". אך בין כך ובין כך האות נו"ן לא נכנסה למזמור, ואת החלל ממלא הפסוק הבא "סומך ה' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים" שהוא ההיפך הגמור מהפסוק המיועד לאות נו"ן.

"פותח את ידך...צדיק ה’...קרוב ה’ לכל קראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" - מי שקורא לקב"ה, בוטח בו וקורא בשמו - הוא נענה וזוכה להיות קרוב לה’, כי הוא כבר נושע בישועה שלמה[43]. "רצון יראיו יעשה...שומר ה’ את כל אהביו, ואת כל הרשעים ישמיד...ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד". והפסוק החותם הלקוח מתוך פרקי ההלל - "ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, הללויה", כשאנחנו נברך אותו מעתה ועד עולם אז שמו יהיה מבורך מעתה ועד עולם.

7. קדש וחול

מהו אם כן הקשר בין 'יהי כבוד' ו 'ובא לציון' ל'אשרי'?

מקובלנו שארבעת חלקי התפילה ( קורבנות, פסוקי דזמרה, קריאת שמע ותפילה ) הם כנגד ארבעת העולמות ( עשייה, יצירה, בריאה ואצילות ). תפילת שמונה עשרה היא כנגד עולם האצילות, מדרגת השלמות של הכרת אלקות, מצב של גאולה. נראה שקטעי התפילה שאחרי תפילת שמונה עשרה מורידים אותנו בהדרגה בחזרה אל מציאות החיים הרגילה בעולם העשיה. בפסוקי דזמרה כשהשאיפה היא התרוממות לקראת עולם האצילות, אז פותחים במהלך דואלי (שאנחנו מסוגלים להזדהות אתו מתוך ניסיון חיינו) שעל ידו ניתן להגיע להכרת הטוב המוחלט ב'אשרי' ( ומשם להמשיך ולהתרומם לקראת עליית העולמות). בסוף התפילה, בתהליך הפרידה מהמדרגה העצומה של עולם האצילות, אנו יוצאים מתוך המעמד הנשגב ב'אשרי', שאחריו באה זעקת שבר אדירה ( קיצוניות הפוכה ) בתהילים כ' -"למנצח מזמור לדוד. יענך ה’ ביום צרה... ה’ הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו". ואחר כך באים דברי התעודדות ותקווה (ודרכי התמודדות) לקראת הנפילה אל תוך עולם העשייה - "ובא לציון גואל".

בתחילת התפילה אנו פותחים ב'יהי כבוד' ואחר כך 'אשרי'. בסוף התפילה אנו נפרדים מ'אשרי',  חוזרים אל המציאות של התמודדות ומבקשים "שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות...", כי דווקא ביציאה מתוך מקום הקדש ומתוך חוויית הקדושה, שם צריך שמירה יתירה ומאמץ עילאי כדי לשמור על אותה המדרגה של הכרת אלקות.

שבת

מתוך כל הנ"ל ברצוני להיכנס להתבוננות מעמיקה במשמעותו של יום השבת, ובהארתו על חיי האמונה של האדם. התבוננות זו אף תוסיף נדבך חשוב בהבנת היחסים בין האדם לאלקיו.

1. השבת הגנוזה

ממזמורי תהילים המאפיינים את השבת:

תהילים צ"א- "ישב בסתר עליון (אלקים הנסתר, הסתר הגלות)...אלוקי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש...(הביטחון בה’ שהוא מושיע, עוזר לנו בצרות) לא תירא מפחד לילה...ושלמת רשעים תראה (תזכה לראות שהקב"ה אכן משלם לרשעים כגמולם) כי אתה ה’ מחסי... כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך...כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי! (מי שבוטח בה’ ויודע את שמו - ה’ משגבהו ומושיעו!). יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה... ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי".

מזמור זה מתאים ביותר לשבת ( כפי שיבואר בהמשך). אדם היושב בתוך הסתר הפנים ומצליח לראות את הקב"ה! העובדה שהמזמור מופיע בין המזמורים המיוחדים לשבת( ואין אנו אומרים אותו בימי השבוע) מעיד על שייכותו למשמעותו של יום השבת. אך עובדה זו לא הפריעה למזמור למצוא את מקומו בתפילת ערבית של מוצאי שבת! שם הוא מזמור יחיד ( יחד עם 'ואתה קדוש' ולקט הפסוקים שאתו), ומשמע שהוא מיוחד כל כולו לעניין היציאה מתוך קדושת השבת אל תוך עולם החול! הדברים נראים כסותרים- מזמור שהוא מיוחד לעניין השבת לא יכול להיות מיוחד להפך הגמור!

שאלה זו חוזרת על עצמה שוב במקום אחר בתפילת השבת :

בכל שבת אנו מבקשים - ' ...והנחילנו ה’ אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בה ישראל מקדשי שמך'. בקשה זו משונה מאד. הרי אנו עומדים ביום השבת הקדוש שהקב"ה הנחיל לנו, ומבקשים שיתן לנו את השבת? מה חסר לנו? כבר יש לנו את השבת. ממתי מבקשים דבר שאינו חסר לנו?

נראה שיש בחינה כלשהי של יום השבת שטרם השגנו אותה, על אף העובדה שפעם בשבוע אנחנו מצליחים לגעת במעט מן האור האלקי. אני מבקש לברר מהי אותה בחינה של השבת אותה אנו משיגים בכל שבוע, ומה חסר בהארה זו המצריך המשך תפילה ובקשת השלמה?

2. שבת לה’ ושבת לכם

א[44]במעשה בראשית ברור שהשבת היא היום השביעי לבריאה, אף שמבחינת האדם השבת היא היום הראשון לבריאתו[45]. שבת הארץ ( שמיטה ) לעומת זאת נראית כתלויה לגמרי באדם. (היא תלויה בביאת עם ישראל אל ארצו, ובספירת השמיטין).[46]

במקרא – דווקא שבת בראשית נקראת "שבת לכם" ואילו שבת הארץ נקראת "שבת לה'". הדברים נראים כסותרים, שהרי ראוי היה שדווקא השבת שהאדם יוצר תיקרא 'שבת לכם' ואילו השבת הניתנת מהקב"ה ראויה להיקרא 'שבת לה' ' ?

אדם הראשון כשגילה את כוחה של התשובה מיד עמד ואמר "מזמור שיר ליום השבת (טוב להודות לה'" - להודות לשון וידוי)[47]. עומק המדרש הוא שהשבת מתמודדת עם החטא! שבת לשון תשובה. בשבת נמחקים החטאים.

בשבת בראשית - בנקודת הראשית האדם לא הגיע לשותפות עם קוב"ה. ביחס לאדם השבת היא מתנה שיש לה כוח סגולי של השפעת קדושה על ימי המעשה, לא מכוח שותפות האדם ביצירת השבת אלא מכוח מתנה אלוקית. לכן מבחינת האדם היא "שבת לכם", מתנה מה' לכם.

כשאדם מידמה לקב"ה ומונה ששה ימים, אז השבת היא גם יצירתו, הוא שותף למעשה בראשית, והרי השבת היא ( ממנו ) "לה’."[48] מצד האמת- השבת איננה חלק ממעשה בראשית, שהרי גם במעשה בראשית הייתה שבת לפני ימי המעשה. שבת קדמה לעולם, ההוויה שלפני הבריאה. חידוש הבריאה הוא שהאדם יכול להגיע לנקודת הראשית[49] על ידי ששת ימי המעשה! כמו שהקב"ה ברא עולם על ידי הצמצום שאחר השבת, והצמצום מחזיר אותנו בשבת לנקודת הראשית שלפני הבריאה, כך האדם מסוגל על ידי מעשיו להתעלות לדרגת הארת נשמתו כפי שהייתה קודם ירידתה לעולם.

שתי בחינות יש ביום השבת: א.  "שבת לכם" - מתנה אלוקית שניתנה לאדם (ללא תלות במעשיו), כוח סגולי להתמודד עם החטא.  ב. "שבת לה’" - האדם מידמה לקב"ה, בא לארץ ישראל ומונה ששה ימים ויוצר את קדושת השבת.

"אם תשיב משבת רגלך... אז תתענג על ה’... והאכלתיך נחלת יעקב אביך"[50]

יעקב היוצא מארץ ישראל ממקום הקודש בבאר שבע, יוצא לימי המעשה להחיל עליהם קדושה. בחו"ל הוא לומד איך להתמודד עם ימי המעשה- שבע שנים עבד ובסופן קיבל את לאה, ועוד שבע שנים עבד וזכה לשכרו (נישואיו לרחל) בתחילתן! [ שבת שהיא בחי' יום השביעי, ושבת שמצד האדם היא היום הראשון. ] כשהוא חוזר לארץ ישראל הוא קובע תחומין[51] (=שבת). הוא מתדמה לקב"ה "ונשגב ה’ לבדו" - "ויותר יעקב לבדו"[52], ואז הוא זוכה לשינוי שמו- לא עוד יעקב,י' עקב,ששם ה’ מופיע בתחילת שמו, " כי אם ישראל יקרא שמך", ישר א-ל. לא עוד אדם פסיבי כלפי המציאות שכל חייו יונקים מכוח החסד האלוקי כי אם אדם המידמה לקב"ה ויוצר קדושה בעצמו! אדם המגלה את שם ה’ מכוח מעשיו!

3. תכלית והכנה

ב. "אך את שבתותי תשמרו... לדעת כי אני ה’ מקדשכם", אמר לו הקב"ה למשה- מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם.

'השבת וקדושתה אין פעולתה השלמה על שומריה נכרת בכל ערכה מיד... . יסוד ההשתלמות המגעת...מהשרשת הידיעה שהשם יתברך הוא היוצר כל...יוכל אמנם להשתלם רק לעתיד כאשר החיים יבאו למטרתם...והנה מי זה יוכל לקבל חיים שלמים שאין בהם צרה ויגון רק ששון ושמחה וכל טוב, רק האדם השלם שקנה לו החיים בקדושתם....על כן אנו צריכים לקדושת השבת להשריש בנו את הכח של הכרת הטובה באותו האופן הרם שהוא ראוי להיות על פי גודל הטובה של החיים בשלמותם. והנה השלמות העתידה...גנוזה וידועה רק לבוראם יתעלה... . אמנם מתי תוציא השבת את פעולתה עלינו, כשנדע את תכליתה הרחוקה והנעלה... . על כן עם השבת בערך מתנה, הוטלה על הרועה הנאמן החובה להודיענו ערך השבת בעתיד...למען נרכש לנו בכל שבת חלקים חלקים מאותה הקדושה העתידה שתבוא על ידי קיבוץ הפעולות הפרטיות שרכשה לה כנסת ישראל בכללה על ידי שמירת שבתותיה בכל הדרך הארוכה הזאת, עד בואה ליום שכולו שבת. אם כן הידיעה של התכלית היא עצמה מסייעת לקרבנו אל התכלית ( כי עצם הקיווי הוא סוד הגאולה! ). ...אם כן השבת בקדושתה תזכיר לאדם שעומד הוא לעלות אל מעלה רוממה, שתהיה קדושת מידותיו מעשיו ודעותיו קבועות בו, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה"...) עין אי"ה שבת א, טו)

נראה אם כן שיש בחינת שבת לה אנו זוכים בכל שבת ושבת, ויש בחינה שנזכה לה בעתיד. מדובר בהארת קדושה שלמה שתהיה לעתיד לבוא, שבינתיים אנו זוכים רק לחלקים ממנה. גאולה עתידית שאנו טועמים ממנה מעט בכל שבת ושבת.

4. שבת תתאה ושבת עילאה

ג.  "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו..."

'הנה פי' שבתתי הם שתי שבתות, היינו ב' בחי' שבת שיש בכל שבת, והיינו כמ"ש בזהר שיש שבת תתאה ושבת עילאה בכל שבת[53]. שבת תתאה הוא בחי' שביתה ממלאכה ונייחא דרוחא שהוא עליית העולמות למעלה. ושבת עילאה הוא מה שיהיה לעתיד שנקרא יום שכולו שבת.'[54] 

5. שתי בחינות השבת

ונלע"ד ששלשת הדברים הם ענין אחד-

שתי בחינות יש ליום השבת. האחת- תפקיד האדם בעולמו, לעשות את כל אשר ביכולתו על-מנת לגלות את שם ה’ בעולם, ליצור מציאות של קדושה בכוחותיו שנתן בו ריבונו של עולם.  השניה- הידיעה שאין ביכולתו של האדם להגיע לגילוי השלם. כי בעולם הזה אין ביכולתנו לחשוף כי אם את שם כבוד המלכות, ולא את השם המפורש ( שם הוי"ה ). לעתיד לבוא, כשתתעלה המציאות ותהיה ראויה לבית מקדש – אז ' כשם שאני נכתב אני נקרא ', ואז אין צורך לענות אמן כי ממילא יהיה שם הוי"ה גלוי ולא יהיה הפרש בינו לבין שם אלקים. האדם נע בין שני הקטבים הללו, בין שתי הבחינות של יום השבת – בין היכולת והחובה לגלות את שם הוי"ה, לבין חוסר האונים וקטנות האדם לעומת אלקיו, הכרה בכך שיש דברים שאינם בהישג ידינו. בגלל הרצוא ושוב האדם חווה עליות וירידות. עליות – כשהוא מצליח לגלות מעט משם הוי"ה. וירידות – כשהוא מבין כמה עוד נשאר לו לגלות, וכמה שזה לא תלוי בו.  על ידי ההכרה בבחינה השניה של השבת, על ידי ההשתוקקות אליה, על ידי התפילה לרבונו של עולם שיזכה אותנו להגיע אליה- על ידי זה ומכוח זה האדם יכול לפעול את פעולתו בבחינה הראשונה של השבת. רק כשהאדם יודע לייחס את כל מעשיו לקב"ה, לבטוח בשם ה’, רק אז הוא יכול להידמות לקב"ה ולגלות את שמו. וממילא- הציפייה לישועה, היא הישועה עצמה!

6. לישועתך קיויתי ה'

"מזמור שיר ליום השבת" - ביום שבו האדם חוזר לנקודת הראשית, מתנקה מחטאיו ונוגע במדרגה שקודם חטא אדם הראשון ואף קודם הצמצום (בריאת העולם), אז "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון", זהו זמן של הודאה, שבח והלל. ביום שבו מתגלה האלקות, יום שבו האדם מצליח לגלות את האלקות בעצמו מכוח עבודתו, אז אפשר "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין... בפרח רשעים...", אבל מי שמבין ובוטח בשם ה’ ויודע ש"ואתה מרום לעולם ה’... כי הנה איביך יאבדו...", הוא יוכל "להגיד כי ישר ה’, צורי ולא עולתה בו".

בשבת ניתנו שמור וזכור בדבור אחד, כי ה’ אחד ושמו אחד, רזא דאחד, שמא דקוב"ה. ולהביא את בחינת השבת גם בימות החול- זהו מוצאי שבת, המחבר בין קדושת השבת לששת ימי המעשה. וכבר ביארנו, שרגע הפרידה ממעמד נשגב הוא רגע קשה, והשאיפה היא לא להיפרד כלל מהרגע הזה. ועל כן אנו מבקשים עזרה מהשם יתברך שיעזרנו ויקימנו מן הנפילה, ויושיענו מצרותינו, ויגאלנו. אז אנו מזכירים לעצמנו לבטוח בשם ה’ אף שהוא יושב בסתר ואינו נגלה, ובזכות אמונה זו יצווה לנו מלאכיו לשמרנו בכל דרכינו שאנו הולכים בהם בחשך הגלות, ובעזרת השם כשנגיע לדרגת השלמות עד שידיעת אלקות לא תזוז מן הלב כלל- נזכה לראות בישועתו לאורך ימים.

זוהי גם ההבדלה- "הנה א-ל ישועתי, אבטח ולא אפחד... ה’, ויהי לי לישועה. ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (אף שלה’ הישועה, מוטל על האדם לשאוב ממעיניה) לה’ הישועה... ה’ צב-אות עמנו...אשרי אדם ... ה’ הושיעה..." ואז "ליהודים היתה אורה... כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא"!

בדומה לכך ישנו עוד פרק תהילים שמיקומו מעורר תמיהה -

תהילים צ"ד - "...א-ל נקמות הופיע...השב גמול על גאים (שתי פסוקים שהופיעו כבר במזמור 'הודו'.)...עד מתי רשעים יעלזו..." - בקשה מהקב"ה להתגלות בארץ ולהעניש את הרשעים. שאלת הסבל והרע בעולם (צדיק ורע לו) תמיד נפגשת עם שאלת הצלחת הרשעים (רשע וטוב לו). חלק מגילוי שם ה’ בעולם הוא בשכר ועונש, הכרה בכך שצדיקים זוכים לטובה ומעשי רשעים יאבדו. " אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה" - כפי שבארנו לעיל[55] שהכרה בכך שהייסורין הם מעלמא דאתכסיא מביאה עד כדי שמחה ביסורין! "כי לא יטש ה’ עמו..." (התבאר ב'יהי כבוד') "לולי ה’ עזרתה לי, כמעט שכנה דומה נפשי...היחברך כסא הוות...ויגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו" (הייתכן חוסר צדק בעולם? נדמה לך שהדין מעוות? )"ויהי ה’ לי למשגב...וישב עליהם את אונם...". לאחר המשבר בתחילת הפרק מהצלחת הרשעים, מגיע בעל המזמור להכרה בשם ה’ ואמונה בכך שהוא עוד ישיב לרשעים כגמולם. [ ואף על פי כן נראה שהבעיה טרם נפתרה בפועל.]

פרק זה מופיע באמצע מזמורי ליל שבת[56]: מזמור צ"ב-מזמור שיר ליום השבת, מזמור צ"ג-"ה’ מלך גאות לבש", מזמור צ"ה-"לכו נרננה לה’".

שוב משבר הבא בעקבות התרוממות אדירה והכרת אלקות, כפי שבארנו לעיל.

 





[1] הודו, ובא לציון, הבדלה.


[2]  אין הכוונה שהאדם צריך לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לישועת ה’. המטרה היא לייחס את מאמצי האדם אל מקורם. הכרה בכך שהישועה לה’, ושאיבה ממעיני הישועה האלה, על ידי האדם.


[3] 'מודה אני לפניך' מבאר הראי"ה – לשון תודה, ולשון התוודות, להודות על האמת. ( הכרת התוכן הפנימי האלקי של

 המציאות. )


[4] צדקת הצדיק קלח.


[5] שם רו.


[6]   נוסף לכך, ישנה גם הסיבה השלישית שהזכרנו לעיל, שעליה יש לבקש ישועה מהקב"ה - יש מדרגות מסוימות שאינן בהישג ידו של האדם, אותן ניתן להשיג רק על ידי אתערותא דלעילא שאינה תלויה בעבודת האדם. ראה הערה 12 בחלק א' של המאמר.

 


[7]  ראה תניא פרק מה .


[8]  המנהג לומר פסוקים אלה נזכר כבר במסכת סופרים, פרק י"ז, כחלק קבוע בתפילה.


[9]  תוספות חגיגה יב.


[10]  תהילים קד, לא.


[11] תהילים קיג, ב.


[12] האדם יכול לגלות אך ורק את שמו של הקב"ה ולא את הקב"ה עצמו.


[13] איוב א, כא.


[14] תהילים קלה, יג.


[15] שמות ג, טו.


[16]  פסחים נ.


[17] בשלשה מצבים ניתן לומר את השם המפורש: שבת ( שמור וזכור בדבור אחד...ה’ אחד ושמו אחד), בבית המקדש ובעולם

 הבא. עיקר האמונה – "שמע ישראל, ה’ אלקינו (הוי"ה הוא האלקים) ה’ אחד". אך משנסתם הקץ מיעקב אבינו, פתח ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'[פסחים נו.]. צריך לדעת לברך גם על הגילוי החלקי, כי זה כל מה שביכולתנו להשיג. השם של כבוד המלכות של האדון ב"ה. היום אנו אומרים את זה בלחש, כי חרפה היא לנו. לעתיד לבא, כשיתגלה לעין כל ש"הוי"ה הוא האלקים", אז לא יהיה כלל הפרש בין הגילוי החיצוני שלו, לעצמותו.


[18] דהי"א טז, לא  ( פסוק זה מופיע גם ב'הודו').


[19] תהילים לג, י .


[20] משלי יט, כא .


[21] תהילים צד, יד.


[22] תהילים עח, לח.


[23]  ראה הערה 34.


[24] סוטה מ:


[25] מהרש"א שם.


[26] תהילים צט, ה.


[27] תהילים צד, א.


[28] תהילים לג, כ.


[29] תהילים פה, ח.


[30] תהילים פא, יא.


[31] תהילים קמד, טו.


[32] תהילים יג, ו.


[33] ירמיה לא, ל – לג.


[34] תהילים קמו, י (נראה שהפסוק הובא מספר שמות רק משום שיש עמו תרגום, מה שאין כן בכתובים.[אבודרהם]).


[35] דהי"א כט, יח.


[36]  צדקת הצדיק רלו. התבאר בחלק א' סעיף ה'.


[37] ראה צדקת הצדיק קמג.


[38] ראה צדקת הצדיק סח.


[39] ישעיה כו, ד.


[40] תהילים ט, יא.


[41] ברכות ד: . ( ראה צדקת הצדיק רח. )


[42] שם.


[43]  צדקת הצדיק רמז. התבאר בחלק א' סעיף ד'.


[44] רעיון זה שמעתי מהרב רא"ם הכהן. הדברים הובאו כאן בקיצור נמרץ ודורשים ביאור והרחבה.


[45] קדושת השבת היא אלקית בניגוד לקדושת הזמנים הנעשית על ידי האדם. האדם נולד אל תוך קדושת השבת מבלי לעשות כל פעולה של הכנה לקראתה.


[46] אמר רב הונא: היה מהלך (בדרך או) במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון. ( שבת סט: )

 


[47] בראשית רבה סוף פרשה כב.


[48] נראה לי שהכוונה היא שהאדם צריך לייחס את השבת לה’, מצד האדם היא שבת לה’. ( ברור שמצד האמת גם שבת הארץ נוצרת מכוחו של הקב"ה, שהרי כל יכולת האדם לפעול בעולם יונקת מכוח ריבונו של עולם.) ראה כלי יקר דברים יז, ; צדקת הצדיק קפד .


[49] נקודת הראשית – מדריגה שקודם חטא אדם הראשון ואף קודם הבריאה (צמצום). דרגת נשמות ישראל במקורן.


[50] ישעיה נח, יג-יד.


[51] בראשית רבה עט,ו ( ד"ה "ויחן את פני העיר").


[52] שם עז, א.


[53] לקוטי תורה 'בהר' עמוד מג,א..


[54] תורה אור 'נח' עמוד ט,ב.


[55]  חלק א' סעיף ד'.


[56] י"א פרקי תהילים המיוחסים למשה רבינו (מפרק צ' ועד פרק  ק') כלם נאמרים בשבת מלבד פרק צד! נראה שיש קשר בין משה לבין השבת. אם יש למישהו הסבר לכך אני ישמח לשמוע!


 

 

בית המדרש