ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ככה כמו שאני הולך שינויים פנימיים לקראת דבר ה´

ע"י: יהונתן ברונפמן

בפתח גליון הפתיחתא העשירי מבקש יונתן ברונפמן בהערת המערכת להציג קוים לשינויים פנימיים ועמוקים שיש לעשות באישיותנו.

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי רוֹצֶה לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה

לְגוּפִי בְּגָדִים שֶׁל יוֹם יוֹם וְגוּפִי, אִם בִּכְלָל, אֵינֶנּוּ חָזָק בִּכְלָל

וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא.

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אִם אֲקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה

וְהָיוּ הַבְּגָדִים לְגוּפִי שֶׁל יוֹם יוֹם וְגוּפִי אֶפְשָׁר חַלָּש יוֹתֶר מֵרִגְשָׁה

אֲבָל הַנֶּפֶשׁ לֹא.

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עוֹדֶנִי הוֹלֵךְ אִם תְּקַבֵּל שַׁבָּת הַמַּלְכָּה אֶת פְּנֵי

יִלְבָּשׁ גּוּפִי שַׁבָּת יוֹם יוֹם וְגוּפִי יֶחֱזַק וְהַשַּׁבָּת בַּנֶפֶש תְּהִי.

 

לְכִי נַפְשִׁי צְאִי כַלָּה יוֹם יוֹם לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.

(אמיר גלבֹע)

כל דרישה להשתנוּת היא מפחידה, וכל כניסה למערכת חדשה דורשת השתנות הנובעת אוטומטית מציות לחוקים ולנורמות בה. מי שעבר טירונות יודע שאחד הדברים המציקים בה הוא לא התיזוזים, המאמץ הפיזי או העדר הזמן הפנוי, אלא דווקא הויתור על העצמיות הייחודית, והפיכה מאדם בעל אישיות למספר אישי ולפק"ל. גם כניסה מרצון למערכת מחייבת שינוי והקרבה. בין אם זו מערכת חיצונית לאדם דוגמת מקום לימודים ("ישיבה היא מיטת סדום" כהגדרת הרב אברהם שפירא שליט"א) ובין אם מדובר במשהו מהותי יותר, כיחסים בין בני זוג.

והקודש – העלייה בהר ה' – מה הוא דורש? הרבה יותר. ישנם שלבים בקודש, מעגלים שונים, ולא כל אחד רשאי לגשת אל הקודש, ומי שכן, צריך לעבור הכנות שונות. אמנם מדובר בהכנות פיזיות, אך נראה שגם אלו הנפשיות לא בטלות להן ונצרכות לא פחות. קולמוסים רבים נשתברו וקסתות דיו התרוקנו בדיונים שונים על טבילות לקראת העלייה למקדש או לכבוד השבת, על ניסוחים שונים של "לשם ייחוד קודשא בריך הוא" ועוד.

האם נוכל לעמוד בדרישה זו? האם נענה לה בחיוב ונשנה את עצמנו? הדבר קשה, אין ספק, וההתנגדות לשינוי קיימת, ועוד איך. "ככה כמו שאני הולך אני רוצה לקבל פני שבת המלכה", מכריז אמיר גלבע. ככה, בלי שינוי ובלי לבושים שונים, חגיגיים, כשלגופו רק "בגדים של יום יום". ההתקוממות היא כנה, וקשה לבטל אותה בתואנה ש"זה רק ג'וק קטן וזה חולף". לא, אני מי שאני, וככה גם אקבל את פני הקודש. אני, עצמי המקורי.

הדברים נכוחים, וההתנגדות אמיתית ומובנת, אך אין בה עדיין בכדי לבטל את הדרישה הצודקת להשתנות. אם כל מסגרת שנרצה להיכנס אליה לא תתבע ציות, איך העולם שלנו ייראה? במהלך שירותי הצבאי, חייל אחד, כחלק מעונש להסביר למה צריך להישמע לפקודות, כתב חיבור על כך ש"המפקד קרא להסתער, אבל לחייל התחשק לאכול שווארמה"...אנחנו הרי לא נאפשר מצב אבסורדי שכזה, והקודש, כשם קוד למסגרת רוחנית, על אחת כמה וכמה. האם נרשה לקודש להיכנע לנו? האם לנו מותר להכפיף אותו כלפינו? לא ולא. המסגרת צריכה להישאר נוקשה במידת מה, לא רק בשביל להכניס אותנו אליה, אלא גם כדי שהיא תוכל להיקרא "מסגרת".

אנו צריכים להשתנות, חייבים, אך השאלה בעינה עומדת. כיצד עלינו להתמודד עם שינויים כאלו? נראה שהתשובה היא שמדובר לא בשינוי אלא בעיצוב, לא רק הבדל טרמינולוגי, אלא עמוק ומהותי הרבה יותר. אם נדע שאנו לא משנים את עצמנו, ולא מוחקים את מה שבנינו בתוכנו ועבדנו עליו תקופה ארוכה, ייטב לנו. אנו בונים קומה נוספת, משפצים, מיישרים פינות ומשייפים את הקומה הנוכחית. אנו לא עושים "אני" חדש, אלא יוצרים ורסיה 2.0, גירסא משופרת שלנו.

אך כאן קיימת סכנה נוספת, הידיעה ש"אנחנו דווקא בסדר", עלולה להביא מביאה לעתים לעצלות, לעיגול פינות ולהפיכת חולשות לאידיאלים. יש צורך להיות עם היד על הדופק, ולבחון את עצמנו לעתים תכופות מאוד, האם העיצוב הוא אמיתי ונכון, או שאנחנו נכנעים ליצרים ולחולשות שונות. זוהי עבודה קשה, כמעט סיזיפית, אך היא הכרחית. הסכנה הזו קיימת לא רק בשינויים מועטים מדי, אלא גם באלו הגדולים, דרסטיים יתר על המידה.

האמת, כך מקובלנו, לא נמצאת בקצוות, אלא דווקא באמצע, בשביל הזהב. לפיכך, קפיצות גדולות מדי והשתנויות מרחיקות לכת, לא תיטבנה לטווח הארוך וההתרסקות שאחריהן תבוא מהר. בנוסף, לעתים הן רק נראות כשינויים, כשבאמת הן חיפוי על הפגמים שבאמת מפריעים לנו, על הדברים שאנו באמת צריכים לשנות בנו. דווקא הדברים הפשוטים לכאורה, הקטנים, היומיומיים לפעמים, הם אלו שאנו צריכים לשפר ולתקן.

כאמור, זו עבודה קשה הכרוכה לא רק בעיצוב האישיות ובשינוי המידות, אלא גם בשכלול התפיסה לגבי השינויים – בנייה וחידוש ולא ביטול או מחיקה, ותוך מעקב מתמיד אחריהם נגיע בעזרת ה' למצב משביע רצון שיהיה אובייקטיבית גם אמיתי ונכון.

יהונתן ברונפמן

 

 

בית המדרש