ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תקלה או טהרה - שני היבטים בנדרים

ע"י: יהונתן ברונפמן

בפתח גליון הפתיחתא השנים עשר כותב יונתן ברונפמן בהערת המערכת כי מחד עלינו לחדש ולשנות מתוך מגמה להימנע מקפיאה על השמרים. מאידך, חשוב לברר היטב את הנגיעות ולהיזהר מהמדרון החלקלק.

היחס לנדרים העולה ממסכת נדרים הוא באופן כללי יחס שלילי. כך, למשל, ניתן למצוא לאורך המסכת מימרות כמו זו של ר' נתן: "הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן" (כב ע"א) או כמו דברי שמואל על פיהם נדר ש"אף על פי שמקיימו נקרא רשע" (שם). בדף ט ע"ב מובא הסבר מדוע נדר הוא דבר כל כך לא רצוי, בלשון המעטה, והוא: "דלמא אתי בה לידי תקלה". בנדרים יש חשש בשל תוצאת לוואי פגומה, "תקלה", הנגררת באופן כמעט אוטומטי לנדר. ייתכן בפשטות שאותה התקלה היא אי-קיום של הנדר. אדם שנודר מחייב את עצמו במסגרת הפרטית רק לו, וכך הסיכוי לשכוח אותה או להתעלם ממנה גדול יותר. דווקא משום שהיא שייכת רק לו. זוהי התחייבות בלי ידיעה אם ניתן לעמוד בה, והתורה לא רוצה להכניס את האדם לסיכון כל כך גדול. אולי האדם נלהב ממעשה הנדר, אך כמו כל התלהבות ממשהו חדש, היא תדעך, ואט אט האדם ימצא את עצמו מתעלם מהנדר ומפר אותו.

תיתכן סיבה נוספת לסלידה מהנדר, וגם היא קשורה לסובייקטיביות שבנדר, לכך שהוא אישי וקשור, גם במניעיו, לאדם עצמו. סיבה זו היא ה'עצבנות הדתית' שקיימת בו ומתבטאת באמצעותו. כאמור, מעשה הנדר הוא כינון מסגרת דתית מחייבת, בנוסף לזו הקיימת, כאילו לא די במצוות התורה. זוהי דרך החמרה שלא כתובה בתורה, וייתכן מאוד שהיא מבטאת קפדנות ודקדקנות שאינן רצויות. בכך יש משום זלזול בתורה, שאינה מספקת לאדם ירא שמיים ועובד ה', ובשל כך צריך ליצור מערכת נוספת. אדם הרוצה להתקדם בעבודת ה' ולהתעלות בה יכול לעשות זאת במסגרת הקיימת, אין כל צורך להתחייב לאיסורים שאינם כתובים בתורה, ושבאים מגחמה זו או אחרת של בן אדם. הר"ן בהסברו מדוע הנודר דומה לבונה במה, מסביר על אותה דרך: "דלהכי מדמינן לה לבונה במה משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד דרחמנא אסריה במילי דאיסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה וקאמר דטעי... ה"נ נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים כי מוסיף איהו אמאי דאסר רחמנא פשע כענין שאמרו בירושלמי בפרק פותחים לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".

סיבות אלו נובעות מאותו מאפיין של הנדר, והוא הסובייקטיביות שבו. נדר איננו תלוי במערכת חיובית כלשהיא, אלא אך ורק במה שהנודר עצמו רצה וביטא. לכן, הוא גם לא מחייב לגמרי (בעיית התקלה), וגם מבטא מעין כינון של מערכת חדשה, עם כל הבעייתיות שבכך, הן הזלזול והן הדקדקנות.

לאור כל זאת, מובן למה התמיהה אותי פסקה של הראי"ה קוק. בפסקה הרב טוען ההפך ממה שנאמר עד כה, הוא רואה בנדר דבר מופלא.

הנדר הוא עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה, שמתגלם בביטוי ובמעשה. לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, היא ערובה על האמוניות הטבעית שתשמר את עמדתה, ולא תהיה נשטפת בשטף האורה הגדולה של החובה החוקית, הנתונה מגבוה מפי אל עליון, מפי הגבורה, מורשה כללית לכל קהילת יעקב. פגימת הנדרים אוגרת את פגיעתה בהמהלך הטבעי של שטף הקודש, אשר בה מתגלה האוצר הגנוז בלב ביחש לחובת האדם לא-להיו, חובת היצור ליוצרו. בבא ימי התשובה, וביחוד יום הכפורים, בעת אשר התוכן האמוני צריך לעלות אל ראש פסגתו, מה נאה היא ההרגשה הישראלית אשר עם כל אשר הוקפו במצות, כי ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חשים הם בראש לכל את הערך המקורי שיש באותה הדתית הטבעית שמתגלה בקדושת הנדר. מכירה היא האומה שהנודר נודר בחיי המלך, העולה עוד במעלה פנימית מהנשבע, שהוא במלך עצמו, כלומר באותה הידיעה המנוחלת אשר קבלנו מורשה מאבותינו באמתת הא-להות, אבל הנודר, הוא בא מנביעת החיים של ההכרה הטבעית שבפנימיותה של הנשמה, שלמען האיר אורה בכל מילואו וטובו, נתנו לנו תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים וישרים. וראשית הסליחה מתחילה היא בסליחת פגמי הנדרים, במנהג ישראל שנצח לסדר התרת נדרים פומבית בלילי יום הכיפורים, ולהנהיג התרות יחידים מערב ראש השנה (קובץ ז, פז).

נדרים הם דבר טוב ורצוי, אומר הרב, משום שהם מבטאים את טבעיותו של האדם, את פנימיותו הטהורה שלא עורבו בה סיגים זרים מחיוביים חיצוניים לאדם. האדם מבטא כך את מה שהוא באמת רוצה, את הדרך בה הוא רוצה לעבוד את בוראו. הוא מדגיש את מה שנחוץ לו להדגיש, ומשלים את מה שחסר לו, באופן אישי. בלי שום מצוות קולקטיביות. האדם מבטא את עצמו בעבודת ה', ובאמת מרגיש כך. הוא לא צריך לחפש אחר טעמי מצוות, הם ברורים לו: הוא קבע אותם.

חילול הנדר ואי-מילויו אינם דברים טובים, אבל זו לא הסיבה שבעטיה צריך לוותר על הנדר. הפגום בחילול הוא שזהו שקר עצמי ופגיעה בטבעיות. מי שלא מקיים את נדרו, חוטא לעצמיותו. הוא לא עושה את מה שהוא רוצה וצריך לעשות, במיוחד כשהדבר נובע ממנו עצמו.

המעניין הוא שהסיבה בזכותה הרב קוק רואה בנדרים דבר כל כך טוב, היא אותה סיבה שבעטיה הגמרא שוללת אותם: הסובייקטיביות שבהם. בעוד הרב קוק רואה בנדרים את הדבר הטהור, הכשר והנכון ביותר לעשות, בשל הטבעיות בהם. עולה מהגמרא, לעומת זאת, הסובייקטיביות הזו מראה שמדובר בהליך לא עמיד, ובשל כך לא אמין ואולי אף נובע ממגמה רעה.

דומה שהאמת נמצאת אי שם באמצע, והמתח בין הקצוות דווקא מפרה ומורה לנו את הדרך. לכל מגמה שלנו – לא רק לנדר – היחס יונק משתי עמדות אלו. כל רצון שלנו צריך להימדד באופן תמידי, האם הוא נובע מטבעיות טהורה, או שזוהי תחילתו של מדרון חלקלק שבסופו נבוא לידי תקלה. יוזמות אישיות בעבודת ה' אינן דבר פסול, להפך, הן רצויות מאוד. אולם, ייתכן גם והן נובעות ממקום לא כשר, כמו עצלות או רצון לעשות רושם. אפשר גם שההחמרה וההקצנה לצד אחד אינן אלא טיוח בעיות, ולא פתרון אמיתי. האצבע צריכה להיות על הדופק, ועל כל מגמה אישית להיבדק האם היא ומטרתה נכונות וכשרות.

מאידך, אל לנו לקפוא על השמרים ולהימנע מביטויים עצמיים בעבודת ה'. הידיעה שהדבר יכול להיות שלילי לא אמורה לגרום פחד משתק, אלא הכוונה בביקורת עצמית בונה. ברור הוא שאדם שלא מנסה לפתח את עצמו ולהוסיף לעבודת ה' שלו (ולעצמו) עוד קומות, כאלו שהן אישיות יותר וייחודיות רק לו, נשאר במקומו ולא מתקדם לשום יעד.

יהונתן ברונפמן

 

 

בית המדרש