ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אביר יעקב - בחירה בסיפור יוסף

ע"י: אדיר בן טובים

במאמר מקיף ומרתק סוקר אדיר בן טובים את סיפורו של יוסף כדמות מופת.

א. הקדמה

בספר בראשית לט, ז-יג מובאת פרשת גבורתו של יוסף הנלחם ביצרו:

ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לא-להים. ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. (בראשית לט, ז-יב).

חכמים מביאים מקרה זה כשינוי בתוארו של יוסף – בזכות גבורתו זו זוכה יוסף להוסיף לשמו את התואר הנעלה: 'יוסף הצדיק'. זועקת לה השאלה, מה באמת הביא את חכמינו להגיע לזאת המסקנה לאור המדרש הידוע המובא במסכת סוטה:

"ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' " – באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב "ורועה זונות יאבד הון". מיד "ותשב באיתן קשתו..." (סוטה לו, ב).

נראה שלא הייתה בכלל בחירה ליוסף, ובחירתו בטוב הגיעה כמובן מאליו – הרי אין אדם שיאוים בצורה כל כך קיצונית וימשיך ללכת אחר תאוותיו ורצונותיו – יהיו חזקים אשר יהיו. השאלה מתחזקת על רקע דבריו של יעקב אבינו בברכתו את בניו. בברכתו של יוסף אומר לו יעקב:

ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל (בראשית מט, כד).

ע"פ המדרש שהבאנו לעיל פרשנים רבים מקשרים את המילים: "ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו" לניסיון יוסף עם אשת פוטיפר. הרמב"ן שם מבהיר את קושייתנו זו בצורה חד-משמעית:

מידי אביר יעקב - זאת היתה לו מאת הקב"ה שהוא אביר יעקב.

וביתר בהירות כותב הרשב"ם:

מידי אביר יעקב - ע"י הקב"ה בא לו זה הנצחון והממשלה.

לא נשאר, לכאורה, מקום כלל לבחירתו של יוסף, שהרי מבואר לנו היטב מעל לכל ספק שהצלחתו זו הגיעה לו מהעליונים, ולכאורה, אין הוא רשאי ללקט את תהילתו עבור "ניסיון" זה. במילים פשוטות, ניתן לשאול: איך ייתכן שיוסף בן יעקב זוכה להיקרא 'יוסף הצדיק' בזכות המצווה המדוברת, שהרי ברור שהייתה כאן התערבות מאדון הכול עושה שמיים וארץ?

בעצם, השאלה מערערת את הקביעה ש"הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", הרי אנחנו רואים שגם בנושאים בין אדם לבין קונו ישנה התערבות משמיים – הדברים מגיעים לידי כך שהבחירה החופשית אותה דואגת התורה להזכיר לנו פעמיים רבות (וכל מי שנבחן בבגרות במחשבת ישראל זוכר את הפסוקים המעידים על כך[1]), איננה באמת חופשית באופן אבסולוטי!

זהו נושא נרחב ולא נוכל להגיע כעת לעובי קורתו. כמובן, אינני מתיימר לענות על שאלה הרת גורל זו, אך לעניות דעתי, ישנו כיוון שנכון לפתח בנושא הזה. ברור לכל שאין זו המילה האחרונה בעניין.

ב. לדמותו של יוסף

במשך הפרקים האחרונים של ספר בראשית (פרקים לז-נ) מוצג יוסף כדמות שסביבה הכול מתרחש. אפילו הפרשה היחידה שכביכול איננה עוסקת בנושא יוסף כלל, פרשת יהודה ותמר, גם היא על עסק מכירתו של יוסף לישמעאלים, וכך כותב רש"י בהקדמה לפרשה זו:

ויהי בעת ההיא – למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך (בראשית לח, א).

כידוע, ספר בראשית הוא סיפורי אבות המנחילים דרך-ארץ לעם ישראל, ומשום שיוסף הוא דמות כל כך מרכזית בה, נראה שהיא מהותית בהנהגות שהתורה רוצה ללמד אותנו, ולכן נברר לדמותו.

הפרשנים מתארים שיש בלידתו של יוסף משהו מיוחד שאין אצל כל אחד אחר. המקרא המספר על כך כותב:

ויזכר א-להים את רחל וישמע אליה א-להים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן ותאמר אסף א-להים את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר. ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי (בראשית ל, כב-כה).

רש"י במקום מעלה שאלה מתבקשת מאוד: מה הקשר בן לידת יוסף לאומץ המפגין יעקב, לאחר 22 שנים של עבודה עקבית אצלו, לעזוב את לבן מעבידו? וכן, מניין הוא שואב את הביטחון הנפלא הזה ומוכן לפתע לעמוד פנים אל פנים מול עשו אחיו? וכך הוא עונה:

כאשר ילדה רחל את יוסף - ...משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב.

יוסף מביא השראה על יעקב, הוא הוא הגורם לו לביטחון הבלתי מעורער לעשות את השינוי המיוחל.

בהמשך הספר, יוסף מספר את חלומותיו לאחיו, מחפש את אחיו בשכם, אך בכל פרשת מכירתו אנחנו לא מוצאים כלל את דבריו או תחושותיו למעשה הנבזה של האחים. הוא לא מצוטט כלל. המקום היחיד בו נזכרת תגובת יוסף למכירה הוא בשלבים מאוחרים יותר בספר, לאחר שיוסף, כמשנה למלך, מבקש מהשבטים את אחיהם הקטן בנימין והם אומרים (בראשית מב, כא): "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". כך האחים ראו את יוסף והיו אדישים למראהו. לעומתם, יוסף מקבל את הדין ומבין שהאחים הם רק שליחים – הם ראו אותו במצוקה, אך הוא לא הגיב למכירה. ההבנה שכל הנעשה ביד א-להים נהיה, ואמונתו הגדולה של יוסף מביאה את התייחסותו הפסיבית למכירתו האכזרית.

שמעתי מפי הרב זילגלמן אביב (ר"מ בישיבת מעלות) שאין דמותו של יוסף תולדה מובנת לחינוכו ולגידולו בבית אביו הצדיק, שכן בגיל 17 עוזב הוא את כור מחצבתו. בשיא גיל ההתבגרות ובשיא עיצובו החינוכי הוא עוזב ומתגלגל לישמעאלים. משם למקום המצטייר כתחתית הרוחניות – מצרים. תהליך זה ארך 22 שנים, בהן בנה יוסף את נאמנותו העיקשת לאבני האפוד שעתידים אחיו להיכתב עליהן. כשאשת אדוניו מביעה את רצונה

לשכב עמו אומר לה יוסף:

...וחטאתי לא-להים (בראשית לט, ט).

החזקוני אומר במקום:

וחטאתי לא-להים – אפילו יסתר הדבר מן הבריות אי אפשר שיסתר מלפני הקב"ה.

כך הרגיש יוסף, אע"פ שניסיון זה נעוץ היה שנים רבות לאחר עזיבת ביתו. זוהי אמונתו הגדולה של יוסף.

בהמשך הספר, בכל עמדותיו, עומד יוסף ומזכיר את שם ה' בכל עניין בהתייחסותו אליו, נביא להלן דוגמאות רבות לעניין: "ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לא-להים פתרֹנים ספרו נא לי" (בראשית מ, ח). בהמשך, בפרק מא, אנחנו רואים דוגמאות רבות לביטחון יוסף בא-לוהיו. כשהוא עומד מול פרעה לראשונה, אומר יוסף: "בלעדי א-להים יענה את שלום פרעה" (בראשית מא, טז). כמו כן: "...הוא את אשר הא-להים עשה הגיד לפרעה..." (שם, כה), וכן: "...כי נכון הדבר מעם הא-להים וממהר הא-להים לעשתו" (שם, לב).

פרעה מקשיב, ורואה את הא-לוהות הזועקת מדבריו של יוסף, ושואל את עבדיו ברטוריות: "הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו" (שם, לח); וכשפרעה משיב ליוסף את דברו הוא שוב מציין: "...אחרי הודיע א-להים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (שם, לט).

אפילו בממלכה הנחותה ביותר מבחינה רוחנית, יוסף אינו פוסק להאמין במה שהוא מאמין בו, הוא מפגין בצורה קיצונית מאוד שכל הקורה אותו הוא מאת א-להי ישראל.

בהתרגשות והלם רבים, יוסף מתוודע לאחיו. כתגובה, האחים מגלים פחד ויראה. יוסף יודע שהכול מא-להים ולכן הוא מבקש מהם לגשת אליו ומוסר להם את 'האני מאמין' שלו:

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני א-להים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים (בראשית מה, ד-ח).

לא רק שיוסף איננו נוקם או נוטר באחיו אלא ההפך, הוא מכלכל אותם:

ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה. ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף (בראשית מז, יא-יב).

ואם עד כה לא שמנו לב לעניין, בסוף ספר בראשית שוב מזכירים לנו את משנתו העקבית של יוסף. לאחר מות יעקב, כאשר האחים מפחדים שבעת הזו יוסף ינקום בהם, מחליטים הם לשקר לו. הם מורים לו, בשם אביהם, שיסלח להם על מעשיהם. יותר מכך, מוכנים האחים להיות עבדים ליוסף תחת המקרה שעוללו לו. והוא משיבם כך:

ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת א-להים אני. ואתם חשבתם עלי רעה א-להים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחיֹת עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ, יט-כא).

יוסף מסכם בצורה אבסולוטית את הביטחון העצום שלו בא-להים במילים: "התחת א-להים אני", וכך, בעצם הוא מבאר לנו את כל הסוגיה הזאת. לאחר שראינו לאורך כל הפרקים על יוסף בספר בראשית את בטחונו העצום בא-להים, נראה מובן מדוע א-להים עזר לו כשהצטרך לו עם אשת פוטיפר.

א-להים תמיד נמצא שם על-מנת להציל אותו, השאלה אם הוא רואה את יד הא-להים. דיוקנו של אביו תמיד נראה בחלון, השאלה אם בנקודת ההזדקקות לו, הוא הכין עצמו מבעוד מועד כדי לראות אותו, או שחלילה יסגור את החלון וילך שבי אחרי דחפיו הרגעיים? אדם עם הכנה עצומה כמו של יוסף, בראייה הא-לוהית המדהימה שלו, יצליח לראות את דמותו של אביו ולהינצל מהחטא.

הרעיון שלנו מבואר גם בתחום אחר: רושמי רשומות כתבו רבות על תיבת נח כמטפורה למקום קדוש. במסכת סנהדרין נאמרה מימרא על החיות שנח "קלט" לתיבה זו:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאותם שלא נעבדה בהם עבירה. מנא ידע? - אמר רב חסדא: שהעבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו - בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו - בידוע שנעבדה בה עבירה (סנהדרין קח, ב).

או החיה העושים את ההכנה המצטרכת – שם הא-לוהים יהיה כדי להציל אותו. הוא יצליח לראות את הקולות המזוקקים המגיעים ממקומות טהורים ללא סיאוב מיותר.

ג. "...וטפחו לו על פניו"

השאלה שציינתי בתחילה מופיעה אצל יוסף אך ייתכן ותובא במקומות רבים נוספים, הן בתנ"ך והן במקורות חז"ל השונים. ישנם כתובים כמקרה שלהלן, שמראים שהתערבות שמיים באה להתעלות האדם, וישנם המראים שהתערבות שמיים תבגוד בו – והכול לפי מעשיו.

אביא מדרש מפורסם נוסף מחז"ל, שלענ"ד חופף מאוד בהסבר לקושייתנו המבואר לעיל:

א"ר נתן אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעה"ז ולעה"ב איני יודע כמה צא ולמד ממצות ציצית מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח אמרה היא יכנס נכנס הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך אלא מצוה אחת ציונו ה' א-להינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' א-להיכם שתי פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר עכשיו נדמו עלי כד' עדים אמרה לו איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה כתב ונתן בידה עמדה וחילקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים הוציאה כתב מידה ונתנה לו אמר לה לכי זכי במקחך אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר זה מתן שכרו בעה"ז ולעה"ב (מנחות מד, א).

גם במדרש הזה אנו עדים לכך שחכמים מהללים אדם על היותו חזק בדרכו, ומראים לנו אלו השפעות מרחיקות לכת היו למעשיו. אמנם כשנבחן את מעשיו באמת, נראה שאין בהם עניין של ממש, שהרי "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו", ועוד שלאחר מכן הוא עצמו מעיד ש"עכשיו נדמו עלי כד' עדים". שוב נראה, לכאורה, שכל ענייניו של אדם הנתפס בעיני הכול לדגול וזוכה להגדיל את שמו של ה' בעולם, נתפסו במעשה שכל כולו עזרה מן השמיים.

את מה שהוכחנו ביוסף אנחנו רואים ביתר דיוק במקרה זה ממנחות. הגמרא דואגת להביא לידיעתנו בהקדמת הסיפור שמדובר כאן באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית ורק לאדם שזהיר במצוות ציצית אז "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו..." והן "נדמו לו כארבע עדים". יכול להיות שיהיו רבים שציציותיהם יטפחו בהם, אך הם לא ישמטו עצמם מהעבירה. ההכנה היא היא אשר הביאה לו את הזכות הזאת שתציל אותו מן העבירה, וכך שזכה בקידוש ה' עצום שהגיע לידו. אותו האדם זוכה, בזכות ההקפדה שלו במצוות ציצית ב"שכרו בעוה"ז ולעוה"ב".

נראה לחתום את העניין בשאלת התוספות על הגמרא בבבא בתרא שמתקשרת לנו באופן ישיר:

שלושה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב (בבא בתרא יז, א).

מעלים בעלי התוספות את השאלה אותה שאלנו, ומחזקים את דברינו:

אין לפרש שלא שלט כלל דא"כ היכי קבלו עליה אגרא אלא כדאמר (יומא לח, ב) מאי דכתיב רגלי חסידיו ישמור כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא ה"נ כיון שראה הקב"ה שהיו דוחקין עצמן כל כך להתרחק מן העבירה סייעם הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך שלא שלט בהן יצר הרע.

לאחר התוספות הזה נראית תשובתנו מדויקת.

ד. נועד לגדולה

יש לשאול עוד שאלה אחת חשובה מאוד בעניין. עצם לידתו של יוסף כגדול בביטחון בה'[2] הרי היא, לכאורה, ודאי פגיעה בבחירה החופשית! הייתכן שנטיות ליבו של אדם כבר מכינות אותו לגדלות?! לחיזוק השאלה, נביא את הגמרא שמביאה מימרא בשם רבי יצחק על תפילתו של יצחק אבינו:

...ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. אי הכי, ויעתר לו – ויעתר להם מיבעי ליה! לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע (יבמות סד, א).

כאן אנחנו רואים שאין שווי בין האנשים בעצם לידתם, הדבר מקשה מאוד לבחירתו של האדם בין לטוב ובין למוטב.

מעניין יוסף נראה שיש תשובה מספקת לשאלה זו. יוסף הוא איש הביטחון בה' הגדול, כפי שפירטנו וכפי שאומרים גדולי המפרשים וביניהם הנצי"ב בהעמק דבר. הנצי"ב עומד על השאלה רבת החשיבות מדוע נענש יוסף על שעשה השתדלות לגיטימית לצאתו מבית האסורים, וכך הוא מסביר:

... על שבטח על שר המשקים. ובב"ר ר"פ מקץ אמרו על זה אשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים זה יוסף בשביל שאמר כי אם זכרתני אתך, ניתוסף לו שתי שנים, היינו דמזה העונש שמענו דיוסף הצדיק מעולם לא פנה לרהבי בני אדם... (הרחב דבר בראשית מ, כג).

יוסף נועד לגדולות מאז בואו לעולם, אך דבר זה רק מחייב אותו לחיות בגדלות מיוחדת ואין זה נותן לו את הפריבילגיה להיות כעם-הארץ. הציפיות מיוסף ודומיו גבוהות הרבה יותר. אם אדם מן השורה הציפייה היא שישתדל ולא רק יבקש מה', מיוסף הציפיות גבוהות בכיוון ההפוך: הוא נענש על שעשה מעשה ולא נהג בביטחון גמור בה', כמו שנהג כל חייו. דהיינו, באמת גדולתם של בני האנושות בלידתם היא בהחלט שונה, אך גם הציפייה מהם שונה בהתאם ועוד הגדילו חכמנו ואמרו "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב.) והרחבה לגבי האמירה הזאת נותיר למאמר אחר.




[1].    דוגמאות אחדות: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו, ג-ד); ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' א-להיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' א-להיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא, כו-כח); "העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל, יט) 


[2].    כפי שהבאנו את פירוש רש"י מבראשית בבריחת יעקב מלבן: כאשר ילדה רחל את יוסף – משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב.


 

 

בית המדרש