ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הרהורים על קדושת הזמן

ע"י: אריאל שרלו

מהי קדושת הזמן? האם זוהי קדושה עצמית או שמא האדם מקדש את הזמן. אריאל שרלו יוצא למסע עם רעיונות והרהורים על קדושת הזמן.

מבוא

אנחנו מכירים בשלושה סוגי קדושות: קדושת האדם, קדושת המקום וקדושת הזמן.

ביחס למהות המושג קדושה ישנו דיון ארוך במקורותינו. ישנם הרואים בקדושה דבר שבעצם, בעל משמעות 'אמיתית', וישנם הרואים במושג קדושה ביטוי התנהגותי בלבד, המשולל תוכן ריאלי.

בחיבור זה אבקש להראות כי לגבי קדושת הזמן ישנה מחלוקת ראשונים בהגדרת מהות הקדושה: האם זוהי קדושה עצמית שיש בזמן כלשהו, או שמא האדם מקדש את הזמן על ידי עצירתו ממלאכה, לימוד תורה וכדומה?

לאחר מכן נבקש לבחון את ההשלכות הרעיוניות של התבוננויות אלו, ואת חוויית הזמן לפי שתי הגישות.

א. שבת 

בבראשית מופיע תיאור השבת כך:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם וַיְכַל א-להים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.וַיְבָרֶךְ א-להים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא א-להים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב, א-ג)

וכן בשמות:

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לַה' א-להיךָ. לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת-וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ, ז-י)

 

בשני מקומות אלו מאופיינת השבת באפיון כפול: הן על ידי התואר 'קדושה' והן בתואר 'ברכה'[1].

להלן נבקש לבאר את משמעותם של מושגים אלו.

המילה 'קדושה' בתורה, פירושה הבדלה והרחקה או קירוב ייחודי[2] [3]. הקדושה המיוחסת במקרא לשבת איננה קדושה שבעצם היום, אלא תיאור לכך שיום זה הוא ייחודי בכך שנחים בו, או מובדל משאר הימים בכך ששובתים בו ממלאכה. וכך אף פירשו רוב פרשני המקרא[4] [5].

את התואר 'ברכה' ניתן לבאר בשני אופנים: או כתוספת ברכה על גבי ברכה קודמת הקיימת מכבר, או כיצירה מחודשת של ברכה אחרת, שלא הייתה בנמצא עד כה.

וכך אף נדון ביחס ל'ברכה' האמורה בשבת: האם ברכת השבת היא בכך שיש בה יותר ממה שיש ביום החול: יותר זמן ללימוד תורה, למנוחה וכדומה, או שמא יש בה מהות חדשה – אפשרות לזכות להתעלות רוחנית שלא מתאפשרת ביום החול בשל מהותה העמוקה של השבת.

בשאלה זו נחלקו פרשני המקרא:

ראב"ע מפרש כך:

ויברך א-להים – פירוש ברכה תוספות טובה, וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמות כח ההכרה והשכל.

בצורה דומה הוא מפרש בשמות:

וטעם, להיות דבק עם ברך ה', כאשר הוא כתוב בפ' ויכלו, כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך ה'

 

לדעת ראב"ע הקב"ה מוסיף ברכה מהותית ליום השבת, כך שיש בעצם השבת יכולת רבה יותר להתקדמות רוחנית, על פני שאר ימות השבוע.

לעומת זאת, הרשב"ם פירש כך:

על כן ברך השם את יום השבת – שכשהגיע עת יום השבת כבר ברא הקב"ה כל צורכי הבריות ומזונותם ונמצא השבת מבורך מכל טוב.

ברכת השבת היא בכך שיש בה שפע וכל טוב, שפע זה מאפשר לו לאדם להתנהג באופן שונה ולנצל את זמנו לצרכים שאין ידו מספקת בימות החול.[6]

בהקשר זה ראוי לציין את דברי חז"ל הידועים:

תניא נמי הכי: לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.

(שבת י ע"ב)

השבת מוגדרת כאן כ'מתנה טובה', ומשתמע מכך שמדובר כאן על מהות מיוחדת של יום, כאשר היום עצמו, על תכונותיו העצמיות הוא מתנה מאת ה'. ברם, ניתן למתן קביעה זו ולומר כי השבת הינה מתנה בכך שהיא מאפשרת לנו לנהוג בה בהתנהגויות הנדרשות, המובילות לחוויית הקדושה המיוחדת.

ב. יום כיפור

מקרא קודש יום כיפורים הוא ועניתם את נפשותיכם כי כפורים הוא, וכל מלאכה לא תעשו כי כפורים שיכול אין לי אלא יום הכיפורים מכפר אלא אם כן עשאו מקרא קודש, והתענה ולא עשה בו מלאכה, לא קראו מקרא קודש ולא נתענה בו ועשה מלאכה מניין (אפילו שלא עשאו מקרא קודש) [ שהיום מכפר ] ת"ל יום הכיפורים, הוא שיכול אין לי יום הכיפורים מכפר אלא עם הקרבנות ועם השעירים יום הכיפורים מכפר ומניין אף על פי שאין קרבנו' ואין שעיר, היום מכפר תלמוד לומר יום הכיפורים הוא, יכול יכפר על השבים ועל שאינן שבים, ודין הוא חטאת ואשם מכפרים, ויום הכיפורים מכפר, מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבים אף יום הכיפורים לא יכפר אלא על השבים. (ב) לא אם אמרת באשם וחטאת שאין מכפרים על הזדון כשגגה, תאמר ביום הכיפורים שהוא מכפר על הזדון כשגגה, הואיל והוא מכפר על הזדון כשגגה יכפר על השבים ועל שאינן שבים תלמוד לומר אך הא אינו מכפר אלא על השבים (ספרא, אמור פרק י"א פרשה י"ד).

 

בקריאה פשוטה עולה מהספרא שיום הכיפורים מכפר מעצם היותו יוה"כ גם ללא שעירים ועולות. זהו ביטוי מובהק לתפיסה מהותית של עיצומו של יום הכיפורים, אשר מכפר מצד עצמו ללא דרישה כלל ממעשה האדם[7].

אולם בקריאה עמוקה יותר מתברר שזה רק בתנאי שאתה מהשבים בתשובה ואז ניתן לומר שיום הכיפורים מכפר בגלל עניינה של התשובה, אך לא שיש קדושה מיוחדת ביום[8].

ג. משמעויות רוחניות

בחלק זה נבקש להראות כי להבנות הנידונות של קדושת השבת, ישנן משמעויות שונות מצד החוויה הקיומית של השבת.

נראה כי ניתן להצביע על שתי חוויות בסיסיות של השבת.

האחת, חוויה של חרדה מפני חילול שבת ורצון עז לקיים את מצוות השבת וציווייה. תחושה זו מלווה את האדם החל מכניסת השבת ועד יציאתה, ואף עשויה ליצור אצל אדם שתחושה זו חזקה אצלו מעין 'אנחת רווחה' בצאת השבת. תחושה זו גורמת לאדם לרצות לקדש את השבת בלימוד ובעשייה של קודש וזאת על מנת להוסיף לשבת מימד קדוש שלא מתאפשר לעשותו בחול עקב עול ימות החול. חוויה זו של השבת היא המחוללת בקרבו את הרצון לנהוג כראוי ולהקפיד על הצדדים ההתנהגותיים הנדרשים בשבת. זו חוויה הרואה בשבת קדושה התנהגותית התלויה במעשי האדם בלבד. ומכאן נובע ה'לחץ' שמאפיין חוויה זו.

החוויה השנייה, היא חווית שמחה ועונג, אהבה גדולה לקב"ה ורצון להרגיש את נופך הקדושה של שבת. אדם שתחושה זו היא הדומיננטית אצלו יחוש עצב וזעקה בעת ברכת 'המבדיל בין קודש לחול', ירצה להוסיף מהחול אל הקודש, יאריך בסעודותיו ואף ילווה את המלכה בצאתה. חוויה זו מתאפיינת ברצון להרגיש את הקדושה המיוחדת של השבת עצמה, ואת השאיפה להיות מחובר לחוויה זו ככל שרק ניתן.

לאור האמור, נמצאנו למדים כי המובנים השונים של מושג הקדושה החופף את השבת, מתבטאים בחוויות קיומיות שונות המלוות את האדם במשך השבת.

נראה אפוא, כי השאלה הפרשנית שהועלתה בראש החיבור הופכת אט אט לשאלה קיומית שכל אדם נדרש להתמודד איתה בבואו אל השבת:

האם השבת אצלו נמדדת ב'סטופר' והוא ממהר למניין 'הממהרים לצאת מן השבת' (ובדר"כ 'מאחרים לבא'), או שמא הוא מ'המאחרים לצאת מן השבת' (ובדר"כ 'ממהרים לבא')?

האם השבת היא פונקציה של 'כמה הספקתי ללמוד' או שמא היא פונקציה של 'כמה הרגשתי קדוש יותר וטהור יותר?

ואולי השבת צריכה להיות נקודה של מפגש – מפגש בין האדם הרוצה להמשיך את עשייתו ואת פעולתו בעולם, לבין השבת ה'רוצה' הדורשת מהאדם לסגת לאחור ולוותר על עשייתו ולשבות במלא מובן המילה. מפגש זה מתאפיין בכך שכל אחד 'מוותר' קמעא – האדם מוותר מעט על כיבושיו ונותר בכיבושים של קודש בדמות הלימוד ועבודת ה'; והשבת מוותרת מעט על רצונה בדממה ושביתה מוחלטת של היקום, ומשלבת את אורה הטהור לתוך מעשיו הפעילים של האדם בלימוד התורה ועבודת ה' של השבת.




[1].    לעומת זאת, בספר דברים מופיעה הפרשיה המקבילה ללא התואר ברכה, ועל כך להלן.


[2].    יש לשים לב שגם לגבי בית המקדש המילה קודש וקודש הקודשים מתייחסים למעמדם של המקומות בעניין הכניסה לתוכם, את הטענה שהמקום קדוש בעצם ולא בגלל בני ישראל, אני מבסס על כך שכתוב שזהו המקום שבחר ה'.


[3].    בנושא זה לא ארחיב, אך ניתן לראות כדוגמא את הפירוש ל'קדושים תהיו' (ויקרא יט) שנתפרש על ידי כל הפרשנים כדרישה לפרישה, וכן בתוספות, קידושין ג ע"ב המסביר את האמירה 'הרי את מקודשת לי' כ'מופרשת ומובדלת מאחרים או מיוחדת לי'.


[4].    הרמב"ן בפירושו למילים 'מקראי קדש' (ויקרא כג, ב) מבאר את קידוש היום ככסות נקייה, הלל והודאה ואכילה. זוהי רק דוגמא אחת לכך שהקדושה היא בייחודיות ובהבדלה מימים אחרים בעניינים מעשיים ולא רוחניים.


[5].    עניין זה מסביר מדוע בדברים הוזכר רק עניין הקדושה – בציווי 'שמור' כלולים ענייני השביתה ממלאכה ולכן שייכת המילה קדושה.


[6].    וכן ראה הרד"ק בבראשית מבאר באותו כיוון – ברכת השבת היא בכך שיש זמן ללמוד בה יותר תורה, אך הוא אינו מדבר על תוספת מהותית.


[7].    לנושא זה התייחס באורך עקיבא ביגמן: 'חג התשובה או יום הרחמים', פתיחתא ה, תשרי התשס"ה.


[8].    אכן שאלה גדולה יש על היחס בין השעירים לבין החזרה בתשובה ואכמ"ל.


 

 

בית המדרש