ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עוסק במצווה פטור מהמצווה - גישה רוחנית וארגונית בעבודת ה´

ע"י: הרב מומי פאלוך

מדוע העוסק במצווה פטור מן המצווה? הרב מומי מציג מאמר מלומד ומסודר המקיף ארבע שיטות לוגיות. מסע בין סוגיות, ראשונים ועל להלכה.

ראשי פרקים

א.     פתיחה

ב.     הסוגיה בברכות

ג.      בשכבך ובקומך – מחלוקת בית שמאי ובית הלל

ד.     והיו הדברים האלה – אלה?

ה.     בשבתך... בלכתך – פטור העוסק לדעת ב"ש וב"ה – העמדה רוחנית

ו.      בלכתך בדרך פרט לעוסק במצווה – דיון התלמוד

ז.      טירדא דמצווה

ח.    עוסק וטרוד

ט.    הסוגיה בסוכה – עוסק במצווה

י.      האדמו"ר מחב"ד והרוגצ'ובר

יא.   עוסק במצווה – מחלוקת הראשונים

יב.   אנוס או פטור

יג.    סיכום

יד.   הלכה

א. פתיחה

דין זה של עוסק במצווה (להלן: עוסק) מעלה מספר שאלות משמעותיות. בהנחה שלא מדובר בפטור של חוסר יכולת טכנית לבצע שני דברים במקביל, עולה השאלה מה בא דין זה לחדש לנו? מהי המערכת השיקולים הנוגעים לפטור של העוסק? לאיזה עולם תוכן שייכים הרעיונות העומדים ביסוד הדין? מה משמעותו של הפטור ביחס לעולם המצוות והחובה שלנו כלפיו?

נוסף לאלו קיימות השאלות השגרתיות המבקשות לעמוד על הגיונה של תורה ומובנה, והן מהו המקור לדין זה? כיצד נלמד הדין מן המקור ומהן ההשלכות ההלכתיות והקיומיות של הדין הנ"ל על פרטיו?

הערה מתודית: על מנת להקל את הדיון נקבע קוד מוסכם. המצווה בה עוסק, לדוגמא טיפול באבדה, תכונה א' והמצווה ממנה נפטר, לדוגמא קריאת שמע, תכונה ב'.

ב. הסוגיה בברכות

סוגיית "עוסק במצווה" מופיעה במקורה אגב דיון באופן קריאת שמע כפי שמובא במשנה בברכות (י ע"ב) (ליתר דיוק עפ"י הסיפא של הדיון בסוגיא שם, שבו מתקיים דיאלוג נוסף בין בית הלל לבית שמאי, עולה שמקור הסוגיא הוא בדף טז ע"א עיין אוצה"ג לגרסא הנכונה).

בית שמאי אומרים: בערב - כל אדם יטה ויקרא, ובבקר יעמוד, שנאמר: ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: ובלכתך בדרך; אם כן, למה נאמר: ובשכבך ובקומך? - בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.

באופן קריאת שמע נחלקו בית הלל ובית שמאי: לדעת בית הלל קורא כדרכו. ולדעת בית שמאי קורא בהטיה או בעמידה בלבד. כל אחד מן התנאים למד את דינו מדרשת הפסוק המופיע בקריאת שמע: "והיו הדברים האלה... ודברת בם בשבתך בביתך בלכתך בדרך בשכבך ובקומך" (דברים ו, ו).

ב"ה – הרישא של הפסוק ("שבתך", "לכתך") עוסקת במקומות בהם חייב לקרוא, כלומר בכל מקום, והסיפא עוסקת בזמני הקריאה - יום ולילה. מן הפסוק עצמו לא עולה כל חובה ביחס לאופן הקריאה, קרי המחווה הגופנית הנדרשת בעת הקריאה.

ב"ש – טוענים שהסיפא של הפסוק באה לציין את צורת הקריאה – בשכבך = בהטיה, בקומך = בעמידה.

שואלת הגמרא (שם) מה יעשו בית שמאי עם הרישא (בשבתך בלכתך)? ותשובתה היא שב"ש דורשים את הדרשה הבאה (להלן: הדרשה):

בשבתך בביתך – פרט לעוסק במצווה.

בלכתך בדרך – פרט לחתן.

ג. בשכבך ובקומך – מחלוקת בית שמאי ובית הלל

קנוהל[1] מבאר שמחלוקת בית שמאי והלל על מילות הפסוק בשכבך ובקומך, היא סביב השאלה האם מצוות קריאת שמע בפרט וכל המצוות בכלל מהוות חלק מזרימת החיים או שמא מדובר בטקס החורג משגרת החיים. מחלוקת זו, לדעתו, נעוצה במחלוקת כללית ועמוקה בין הבתים הנוגעת למאפייני העמידה האנושית נוכח הא-ל. האם העצמת התודעה העצמית (ב"ה) או ביטולה (ב"ש). בניסוח אחר (שלי): אימננטיות או טרנסצנדנטיות.

לדעת ב"ה, עבודת ה' משתלבת עם זרימת החיים וניתן לקרוא בכל מצב גופני ובכל מקום (על האילן וכו'). בית שמאי דורשים טקס העוצר את החיים ומבטא את הנשגבות הא-לוהית. משכך, מבאר קנוהל, מתברר מדוע רק בית שמאי הם אלו אשר דורשים את הפסוק הפוטר את עוסק במצווה, מאחר ומצוות קריאת שמע (ב'), הדורשת מעשה טקסי מיוחד, תפגע בביצוע המצווה שזה עתה הוא שוקד לקיימה (א'). בית הלל שמחייבים את קריאת שמע בכל מצב יחייבו מן הסתם גם את העוסק במצווה.

לענ"ד, דבריו מוקשים מתוכם. אם צודק קנוהל שב"ש דורשים טקס מיוחד לקריאת שמע. היה מקום מצידם לקבוע טקס אחיד לקריאה. המחווה הגופנית העדיפה, כפי שעולה משטף דבריו, היא קריאה בעמידה המבטאת את הדריכות והכבוד בפניה לא-ל המרומם. תמוה הוא, אם כן, שהטקס אינו קבוע ואחיד לשחרית וערבית. מדוע נקבע שבשחרית יעמוד ויקרא ואילו בערבית יטה ויקרא? א. הטיה אינה מכובדת דיה. ב. הטקס מאבד את רצינותו בהיותו גמיש.

התמיהה עולה ומחריפה נוכח העובדה שהטקסים שנבחרו לדעת בית שמאי מתאימים באופן מפתיע דווקא לזרימת החיים. ביום יעמוד ויקרא ובערב יטה ויקרא! האם אין כאן השתלבות עם כיוון החיים?

אוסיף שאלה נוספת וכללית. אם צדקו דבריו, בהסתמכותו על התיאוריה הדתית הכללית של רודולף אוטו, שלפנינו מחלוקת עקרונית בדבר מהותן של מצוות ועמידת האדם נוכח הא-ל, היינו אמורים למצוא מחלוקת מעין זו העוסקת במחוות הגופניות בעת קיום מצוות, במצוות רבות. ולא היא! עיסוק הבתים במחוות הגופניות, נוגע רק לקריאת שמע.

לענ"ד, מחלוקת הבתים היא מחלוקת נקודתית הקשורה כל כולה לקריאת שמע ועוסקת בשאלת אופן הקריאה" האם הוא מבוסס על קריטריון אינדיבידואלי או כלל תרבותי. הנחת המוצא של שני הבתים היא שקריאת שמע, שהיא מעשה של קבלת עול מלכות שמים, נעשית בהתאמה לזרימת החיים ומתוכם ולא כאירוע חורג מהם. המחוות הגופניות בעת הקריאה אליבא דשני הבתים, באות לבטא שהאדם בשגרת חייו מקבל עליו את עול מלכות שמים ומצוות. כאמור לעיל, נחלקו הבתים האם ההתאמה לזרימת החיים היא אישית או כללית. לדעת בית הלל, אכן ניתן לקרוא בכל מקום איש איש לפי מצבו ועניינו – בוקר וערב. בית שמאי מעוניינים לבטא את מימד הזמן של קבלת עול מלכות שמיים גם במחווה הגופנית המאפיינת את אותו זמן. ביום האדם עומד, על כן אופן הקריאה וקבלת עומ"ש של היום תהיה בעמידה. בלילה האדם ישן, על כן הקריאה תעשה במחווה גופנית המבטאת יותר מכל את זמן קבלת העול בלילה והקריאה תיעשה בהטיה. קביעה זו מדגישה את המצב הכלל תרבותי ומתעלמת ממצבו האישי של הפרט.

ניתן להציע כיוון אחר (וייתכן לראותו כנדבך נוסף). לדעת בית שמאי יש לקיים את המצווה ברגע הראשון שהאדם מבצע את התנוחה המאפיינת את מעבר היום ללילה או להיפך. בערב יטה ויקרא – ברגע שהוא נוטה לישון מיד יקרא וכן בבוקר. הפועל 'יטה' אינו ציווי, אלא תיאור התנהגות ניטרלית ורק הפועל יקרא מבטא את הציווי ההלכתי.

משכך הם פני הדברים לא ניתן לקבוע בוודאות שדרשת הפטור של עוסק במצווה מתאימה יותר לבית שמאי(אף שהוא זה שדרשה) מבית הלל, מאחר ולדעת שניהם ק"ש איננה טקס החורג ומפריע לזרימת החיים או לקיום המצוות. בהמשך יובהר מה בכל זאת עומד בבסיס מחלוקת הבתים.

ד. והיו הדברים האלה - אלה?

בטרם ניגש לדון בדרשת הפטור של עוסק במצווה יש מקום להבין את הרקע המקראי. מהם הדברים ומה עלינו לעשות בהם?

התורה מרבה בפעלים בפסוקים אלו: קשרתם, כתבתם, דברת וכו'. ואולם קריאה מעמיקה יותר מגלה שמדובר בסדרת מצוות היונקות מיסוד אחד ולהן מטרה משותפת: 'והיו הדברים האלה' הדברים הללו הם העיקר ואותם יש לשים על הלב. כיצד יגיעו הדברים אל הלב? לכך מספר נתיבים: תלמוד תורה ("ודברת", "ושננתם לבניך"), מזוזה ותפילין.

 

האבן עזרא (שם) מציין שלשיטת הקראים שייחסו את דברי התורההללו  לעשרת הדברות האמורות לפני כן. הצידוק המילולי הוא שגם שם נאמר "אלה הדברים וכו' ". הקושי בדבריהם הוא העובדה שפרשה זו על מכלול הציוויים שלה (ת"ת, תפילין, מזוזה) קיימת גם בפרשת עקב בפרשת והיה אם שמוע, ושם נאמר: "ושמתם את דברי אלה", וקשה לקבל ששם מדובר בעשרת הדברות.

לדעת האבן עזרא ועוד, מדובר על כל המצוות כולן. עפ"י גישתו יש להבין את הביטוי הדברים האלה כהפניה לכל מה שייאמר לקמן בפרקי המצוות של דברים (מעין נקודתיים). הרמב"ם בסהמ"צ (מצוות עשה ג') מחריף את הדברים וטוען ש'והיו הדברים האלה' הם האמצעי להגיע לאהבת ה'. כלומר 'ואהבת' ע"י 'והיו'. בין הדברים באמצעותם נגיע לאותה אהבה נכספת כלולה גם מצוות תלמוד תורה! התבוננות במצוות והבנת התורה היא האמצעי לאהבת ה'. ביד החזקה (יסודי התורה ב, א-ב) קבע הרמב"ם את ההתבוננות בטבע כאמצעי לאהבה, ולא הדגיש את ההתבוננות בתורה. הסיבה היא ההקשר בו מצויים הדברים שם – מעשה בראשית (עיין רא"ם שם).

לדעת הרמב"ן (שמות יג, טז) הדברים אותם אנו קושרים ושמים על הלב הם שורש האמונה, ייחוד ה' וזכרון המצוות. ברוח זו אמרו ראשונים נוספים דוגמת היראים סימן רנה ועוד.

להלכה אנו נוקטים כשתי הגישות כאחד. גם פסוקי קבלת עול שמים ומצוות וגם פרטי מצוות מרכזיות של יציאת מצרים נקשרים על ידנו ועל ראשנו.

ה. בשבתך... בלכתך – פטור העוסק לדעת ב"ש וב"ה - העמדה רוחנית

לדעת הגמרא בברכות (יא ע"א), בית שמאי דורשים: "בשבתך – פרט לעוסק במצווה, בלכתך בדרך – פרט לחתן". מהי דרשת בית הלל?

במשנה (י ע"ב) דרשו בית הלל מן המילים הללו את החובה לקרוא בכל מחווה גופנית: "כל אדם קורא כדרכו שנאמ' ובלכתך בדרך". בספרי[2] מופיעה דרשה נוספת למילים אלו הנראית לקוחה מ"בית מדרשם של בית הלל". וכך נאמר שם: "ובשכבך – יכול אפי' שכב בחצי היום ת"ל ובקומך, יכול אפי' עמד בחצי הלילה ת"ל בשבתך... דרך ארץ דברה תורה". כלומר, לדעת הדרשה, דברי התורה באים ללמדנו שאין חובת ק"ש דווקא ברגעי שכיבה או עמידה מקריים ופרטיים, והתורה התנסחה בדרך זו מתוך רצון לבטא את החובה לקרוא ק"ש בעת שגרת החיים הכוללים את רגעי הקימה והשכיבה.

לדעת שני הבתים, מלים אלו באות לציין את מימד החולין והרשות שהאדם נמצא בו וכל אחד נקט צד אחר של המטבע. בית הלל נקטו את צד החיוב ובית שמאי את צד הפטור. לדעת בית הלל, באה התורה ללמדנו שחובת קבלת עומ"ש קיימת דווקא בתחום הרשות וכאשר האדם עוסק בדרך ארץ ומצוי הוא בעולם של חולין דווקא אז עליו לקבל עומ"ש. בשבתך בביתך דבר בדברים האלו. לעומתם, בית שמאי לומדים מהפסוק את הפטור של מי שאינו עוסק עתה בדברי הרשות. מובן הוא שגם ב"ה יסכימו עם קביעה הלכתית זו שהעוסק במצווה פטור מק"ש, וכך אכן אומרת הגמרא בהמשך הסוגיה (יא ע"א) על הדרשה הנ"ל שפוטרת העוסק: "וב"ה אמרי, ממילא ש"מ דבדרך נמי מקרי". ב"ה לומדים שני דברים מדברי התורה: א. העוסק פטור. ב. ניתן לקרוא גם בדרך (ואין חובת קריאה בעמידה או שכיבה). שני אלו נובעים מעקרון אחד של חובת קבלת עומ"ש בכל רגעי החיים.

נחדד את הדברים. אם החובה לקבל עומ"ש היא בזמן החולין והרשות הרי שבזמנים בהם עוסק האדם במצוות בפועל ומבטא יותר מכל את קבלת העול, אין צורך בקיום מצוות. שהרי, לבד מן הערך הפרטני של מצווה זו או אחרת קיים מכנה משותף עקרוני ורחב של המצוות ההופך במידה מסוימת את כל המצוות לבעלות משקל שווה – עשיית רצון ה'. מן הבחינה הזאת ברור לחלוטין שאדם שעוסק במצווה ומצהיר במעשיו שהוא נאמן וכפוף לרצון ה', אין צורך שיצהיר הצהרה מילולית, כדוגמת ק"ש, על נאמנותו לדבר ה'. עוסק מצווה א' איננו רק פוטר, אלא מייתר את קריאת שמע (ואת שאר המצוות). עמדה זו הנוקטת בגישה רוחנית להסבר הפטור מוצאת את ביטויה המעשי בדברי הר"ן כפי שיובהר בהמשך. נכנה עמדה זו "העמדה הרוחנית".

ו. בלכתך בדרך פרט לעוסק במצווה - דיון התלמוד

בגמרא מובאת דרשה זו בתוספת דיון (של רב הונא) המהווה נדבך נוסף המשלים ומחדד את דרכה של הדרשה: "בלכתך בדרך... מה דרך רשות... בשבת ובלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצווה פטירת". לדעת רב הונא ההיגיון של הדרשה מושתת על הדיוק מן המילה "דרך"[3].

ז. טירדא דמצווה

לאחר דברי רב הונא פותחת הגמרא דיון קצר הנסוב סביב דינו של הנושא את האלמנה שחייב בקר"ש. בדיון זה עולה מושג חדש שלא צוין עד כה: טירדא. מסקנת הגמרא לאחר דיון זה, היא שפטור חתן מורכב משני יסודות: טירדא ומצווה. חתן הנושא את הבתולה טרוד ופטור, ונושא אלמנה איננו טרוד, וחייב. בעל עסקים טרוד אך איננו טרוד טירדא של מצווה וע"כ חייב בקר"ש.

מה משמעותו של פטור זה? האם הוא נוסף על האמור לעיל? האם הגמרא שינתה כיוון בהסבר דבריה?

בדברי הראשונים בהמשך תובא לידי ביטוי מגמה זו בהסבר ויישום הפטור של העוסק.

ח. עוסק וטרוד

בטרם נסכם את הדיון בגמרא יש לציין את ההבדל החד בין פטור של עוסק מטעמים של רשות לעומת מצווה כפי שהובא בדברי רב הונא, ובין הפטור של חתן מחמת טרדת מצווה.

עוסק – איננו צריך לקרוא קריאת שמע (פטור רוחני מהותי).

טרוד – איננו יכול לקרוא קריאת שמע מחשש לפגיעה במצווה ב' (פטור טכני פרקטי).

הטרוד חייב עקרונית בקריאת שמע, אלא שאיננו מסוגל לבצע את המצווה בשלמותה מחמת טרדתו. הגמרא מבחינה בין סוגי טרדות שונים ולא כל טרדה מתקבלת. הטרוד בענייני חולין, אף שקשה לו הדבר חייב הוא ל'יתובי דעתיה' – ניהול רגשות. רק הטרוד במצווה איננו מחויב להתגבר על טרדתו ופטור מקריאת שמע. לאמור, הפטור איננו עצם העיסוק במצווה, המצווה מהווה רק את ההגנה ההלכתית שלא לחייבו להתגבר על טרדתו. מהותו של הפטור הוא הטירדא שמונעת ממנו את היכולת לבצע את הקריאה בשלמותה. מכאן פתוחה הדרך לחלק בין סוגי מצוות שייתכן וטירדא (בא') איננה פוגעת בשלמות קיומם.

ט. הסוגיה בסוכה - עוסק במצווה, שלוח

כאמור לעיל, מקורה של הסוגיה בפטור של עוסק מקריאת שמע. סוגיית סוכה כה ע"ב ייבאה את הסוגיה כולה מברכות, במטרה להסביר את הפטור של שלוחי מצווה ממצוות סוכה. לדבריה, הדרשה מהווה את אחד היסודות המרכזיים לפטור הכללי של שלוחי מצווה. בסופה של הסוגיה מתברר שמקור זה איננו היחיד ויש לצרף אליו מקור נוסף.

מהלך זה מניח שתי הנחות יסוד: אחת ביחס למצווה א' ואחת ביחס למצווה ב':

1. הפטור מקריאת שמע (ב') מתאים לכל המצוות.

2. העיסוק במצווה (א') כולל גם את השלוח לדבר מצווה.

עפ"י העמדה הרוחנית שהובעה לעיל בהסבר מחלוקת הבתים, הרי שהדרשה ודברי רב הונא, מתקשרים היטב לנושא הסוגיה הסוכה – שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה. הפטור המהותי של העוסק במצווה מקריאת שמע, יכול לכלול גם את הפטור משאר המצוות מאותו היגיון. נוסף לאיכות הספציפית של כל מצווה ומצווה, ישנו מכנה משותף לכל המצוות כולן – רצון ה'. מבחינה זו אין כל הבדל בין מצווה א' למצווה ב', ובכולן בא לידי ביטוי הרעיון הכללי ש"אמרתי ונעשה רצוני". כאשר אדם עוסק במצווה א' פטור הוא ממצווה ב' מאחר והוא עושה את רצון ה'. המדד העיקרי עפ"י מבט זה איננו הערך המוסף המעשי של מצווה זו אחרת, אלא העמדה והיחס הנפשי של העושה האם הוא מכוון לרצון ה'. משכך הם פני הדברים, אין להבחין בין מצווה גדולה למצווה קטנה, בין מצווה דאורייתא למצווה דרבנן וממילא גם סרה ההבחנה בין עוסק במצווה לשלוח.

י. האדמו"ר מחב"ד והרוגצ'ובר

גישה חסידית המובאת במספר מאמרי חב"ד[4] צועדת צעד נוסף, ובין השאר מוצאת תמיכה לדבריה בדברי הצפנת-פענח, בהסבר פטור עוסק במצווה. עד עתה הסברנו את הרעיון של פטור העוסק עפ"י העמדה הרוחנית. עפ"י רעיון זה העוסק מייתר את קיום המצווה האחרת. לדעת הצ"פ[5] בעת קיום מצווה אחת נחשב הדבר כאילו קיים את שאר המצוות! ובלשונו: "פטור דעוסק במצווה לא כמי שאינו בגדר זה רק כמו שמקיים". מאחר ובכל המצוות כלולות כל המצוות כולן, הרי שבעת קיום מצווה א' יש מימד של קיום מצווה ב' ופטור מקיומה.

יא. עוסק במצווה – מחלוקת הראשונים[6]

בדברי הראשונים קיימת מחלוקת עקרונית הנוגעת לשאלה האם מי שעוסק במצווה (א') ויכול לקיים מצווה אחרת (ב') ללא כל בעיה, האם מחויב בדבר או לא? שאלה מעשית זו חושפת את יסודות ההבנה של פטור העוסק.

1. ר"ן, או"ז, מאירי – העמדה הרוחנית

לדעת ראשונים אלו, כל העוסק במצווה אף שיכול לקיים מצווה אחרת במהלכה איננו מחויב בכך.

דוגמא לכך מובאת בדברי האו"ז: "העוסק בטיפול באבידת חברו אף שהוא עני ויכול הוא לרמוז לו בפיו בלבד היכן מצויה הצדקה אינו מחויב בכך". הר"ן ועוד מוכיחים את העמדה הנ"ל מן המקורות התנאיים המפורשים העוסקים בחופרי קברים למתים או השומר על המת הפטורים מקריאת שמע. לדעת הר"ן, פטור זה חל גם בזמן מנוחתם אף שבשעה זו יכולים הם לקרוא קריאת שמע ללא כל בעיה.

לדעת האו"ז השלוחים פטורים משום שהם מוגדרים כעוסקים! מעמדם איננו נופל מהמשיב אבידה המוליך את בהמתו לביתו (ייתכן והר"ן יחלוק על הצורך בהגדרתם כעוסקים).

ראיה לעמדתם ישנה ממעשי האמוראים (י ע"ב, כו ע"א) שביקרו את רב נחמן ולא ישנו בסוכה אף שמן הסתם הייתה להם האפשרות הטכנית לעשות זאת.

ההיגיון לדברים אלו מובא בדברי הר"ן: "כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטורח ולקיים מצוות אחרות".

עמדה הלכתית זו עולה בקנה אחד עם הרעיון הרוחני שהובע לעיל בדברי הדרשה ומחלוקת הבתים. העוסק במצווה על מכלול המעגלים שלו (מנוחה, שלוח ועוד) מייתר את החובה לעסוק במצווה נוספת אף שהדבר אפשרי מבחינה מעשית.

הריטב"א מרחיק לכת. לדעתו כאשר אדם עוסק במצווה הופכת מצווה ב' להיות דבר הרשות ואין לו לזנוח את דבר המצווה לטובת דבר הרשות. נראה שהריטב"א והר"ן (השייכים בדרך כלל לאותו בית מדרש) כיוונו לרעיון אחד. קביעה הלכתית זו יכול שתיאמר גם לשיטות אחרות שיובאו בהמשך אך בפשטות הדברים נראה שהיא עולה בקנה אחד עם העמדה הרוחנית המהותית.

הר"ן מסיים את דבריו ומוסיף רובד שלפנים משורת הדין: "מהיות טוב אל תהי רע". אם יכול הוא לבצע את שתי המצוות ללא כל טורח ומאמץ יעשה זאת. נדגיש: א. אין חובה בדבר. ב. הדבר מותנה שאין כל טורח בביצוע מצווה ב'.

2. תוס' – עמדה ארגונית

לדעת בעלי התוס' יש לראות את פטור העוסק באופן מצומצם מאוד.

רק כאשר מצווה א' תיפגע מעיסוק במצווה ב' פטור הוא מלקיימה. כל זמן שניתן לבצע את שתי המצוות כאחד מחויב הוא בדבר. החידוש של הדרשה הפוטרת את העוסק היא בכך, שאם הוא עוסק במצווה א' ומצווה ב' תגרום לו להפסיק ממצווה א' (וק"ו אם תתבטל א'), אינו מחויב להפסיק אלא ימשיך בביצוע א'. דין זה קיים גם כאשר ברור הוא שמצווה ב' תתבטל בעקבות התמדתו בביצוע מצווה א'.

תוס' מתבסס בין השאר על האינטואיציה הברורה שהמניח תפילין או מתעטף בציצית איננו פטור משאר המצוות, ומכאן משמע שאם יכול לקיים שתיהן, חייב.

העיקרון העולה מדבריו הוא עקרון ארגוני – ביצועי הקובע את סדרי העדיפויות בביצוע מצוות. העדיפות שנקבעה היא לאיכות הביצוע. על האדם לבצע את דבר ה' באופן מושלם ורציף. אם הוא עוסק במצווה אחת אל לו להפסיק את ביצועה הפסקה טכנית או אחרת, אלא ישלים אותה במלואה.

נראה הוא, עפ"י דברי הרמב"ם בפיהמ"ש, שתוס' מניחים שאיננו יודעים שכרן של מצוות ולא ניתן לקבוע שמצווה אחת חשובה מן האחרת דאל"כ ודאי שסדר העדיפויות בביצוע מצוות היה על בסיס חשיבות. ההנחה היא שאיננו יודעים מי מהמצוות עדיפה ומשכך עליו לבצע בשלמות את המצווה שמונחת לפניו.

3. שלוח

הפטור של שלוחי מצווה מניח את העיקרון דלעיל. מאחר והאם לקראת ביצוע מצווה א' אם יפסיקו בכדי לעסוק במצווה ב' תפגע איכות ביצוע א' (עייפות או עיכוב בזמן). הרחבה זו נובעת ישירות מן העיקרון הארגוני של פטור העוסק.

על זה הדרך יש להסביר את כל המקומות מהם מצינו פטור ממצוות. בכל המקרים מדובר היה שמצווה אחרת תגרום הפסקה או עיכוב ביצוע של מצווה א'.

4. רש"י, רבנו אברהם מן ההר – עמדה פסיכולוגית

רבנו אברהם מן ההר השייך עקרונית לבעלי התוספות, מסיט קמעא את המוקד של דבריהם. גם לדעתו אין לקבל פטור גורף מכל המצוות, וכאשר ניתן לבצע מצווה ב' יש לבצעה. ואולם, לדעתו יש להעמיד את הפטור של העוסק על שתי רגליים: 1. עוסק. 2. טריד.

נראה שרבי אברהם מן ההר (להלן: ראמ"ה) הבין את דברי הגמרא בסופם הקובעים את פטור החתן מחמת טירדא דמצווה כבאים לשנות את הגישה כולה (ועיין גם ברא"ה) ולהעמיד את פטור העוסק על טירדא דמצווה. ההנחה, כאמור לעיל, היא שרב הונא[7] התייחס מפורשות לחתן והניח שהוא פטור משום שעוסק במצווה ולא ברשות. בהמשך הדברים בשל ההשוואה לנושא אלמנה מובאת סיבה אחרת לפטור חתן – טירדא.

התוצאה הסופית מחייבת שני עקרונות: עיסוק ממש וטירדא. העוסק במצווה איננו יכול לבצע מצווה אחרת כי הוא איננו פנוי נפשית לכך. עמדה זו המתאימה עד מאוד לפטור מקריאת שמע המחייבת ריכוז (בל נשכח שמקורה של הסוגיה הוא בפטור מק"ש), הופכת עפ"י הסוגיה בסוכה לפטור מכל המצוות, אף שאינן דורשות ריכוז. ההיגיון לכך נובע מעמדת תוספות. הפטור איננו מתמקד בבעייתיות של ביצוע מצווה ב' בלבד אלא גם בפגיעה באיכות הביצוע של מצווה א'! מי שטרוד בביצוע מצווה אל לו להפסיק את מחשבתו וטרדתו בכדי לבצע את מצווה ב'. זהו החידוש הגדול של הדרשה הפוטרת את העוסק במצווה.

עמדה זו מסבירה ביתר קלות מדוע שלוחי מצווה פטורים. נכון הוא שאינם עוסקים כרגע במצווה אך הם כבר שייכים בטרדתם אליה כגון תכנון הדרך וכד' ואל להם להפסיק את טרדתם היות והפסקה זו תפגע באיכות הביצוע של מצווה א'.

5. חתן – טרוד

לדעת ראמ"ה נצטרך להסביר שישנו פטור נפרד ושונה מעוסק והוא חתן הטרוד. לעיל הובהר ההבדל בין טרוד ועוסק. עפ"י דברי התוס' יש מקום לחדד את ההבדל הנ"ל. תוס' קבעו שפטור העוסק נובע מן העובדה שהוא טרוד במחשבתו בביצוע מצווה א' ואין לו להפסיק את טרדתו היות וכל הפסקה תפגע בביצוע המושלם של מצווה א'. החתן הטרוד איננו טרוד טירדא קונסטרוקטיבית המקדמת אותו לקראת ביצוע המצווה אלא הוא מודאג. האם הפסקה ברצף דאגותיו תפגע באיכות ביצוע המצווה אותה הוא אמור לקיים? ודאי שלא. חתן פטור משום שאיננו יכול לבצע את מצווה ב'!

יב. אנוס או פטור

האחרונים[8] מציינים הבחנה משפטית חשובה בין שני סוגי פטורים: אנוס לעומת פטור. האם עוסק במצווה נחשב שאיננו יכול לבצע את מצווה ב' או שהוא פטור פטור מוחלט? הנפקא מינות לכך רבות.

1. אם ירצה לקיים את מצווה ב' האם חייב לברך עליה? האם יצא ידי חובה?

2. האם חייב להשלים את חסרונה של המצווה שהיה פטור ממנה?

לדעתם יש מקום לתלות את מחלוקת הראשונים שבין הר"ן והתוס' בחקירה הנ"ל. לדעת הר"ן פטור מוחלט. לדעת התוס' אנוס.

מחד גיסא, לדעת המשנה ברורה (תע"ה) ספק אם הרוצה לקיים את מצות מצה בעודו עוסק במצווה אחרת יוכל לברך עליה. מאידך גיסא אם, יאכל לא יצטרך לאכול שוב.

מצד שלישי, כאשר עוסק בצ"צ (צ"ג), אם הפסיד תפילה אין הוא חייב להשלימה. הט"ז (עיין בשעה"צ שם) מביא דברי הדרישה בשאלת עוסק בצרכי ציבור האם חייב או לא וחולק עליהם. הקהילות יעקב טוען שמחלוקתם נובעת ממחלוקת זו האם עוסק פטור או אנוס. לענ"ד, מחלוקת האחרונים המובאת בט"ז היא מחלוקת נקודתית האם עוסק בצ"צ נחשב אנוס שאינו יכול לקיים מצוות או שנח' עוסק במצווה ואינם נחלקים עקרונית בעוסק במצווה.

יג. סיכום

עד עתה התקבלו ארבע עמדות בסיבת הפטור של עוסק במצווה. נציגן עפ"י מפרט לוגי:

1. נחשב כאילו קיים את המצווה (רוגצ'ובר).

2. מייתר את קיום מצווה ב' (ר"ן).

3. איננו יכול לבצע בשלמות את מצווה ב' (ראמ"ה).

4. איננו צריך להפסיק לבצע את א' (תוס').

יד. הלכה

ניתוח עמדות הראשונים מן הזווית של רמת הדין (ולא מזווית הנימוק), מביא אותנו לכלל שתי קבוצות. לדעת רש"י, ר"ן, רוגצ'ובר – העוסק פטור בפטור מוחלט ממצווה ב', מעין הותרה, והיא נחשבת כדבר הרשות לגביו. לדעת התוס', לעוסק ישנו פטור מקומי לעוסק, המשתנה בהתאם לנסיבות. אם יתברר שיכול הוא לקיים שתיהן, חייב הוא לקיים את מצווה ב'.

היחס למצווה ב' הוא קוטבי. או היתר או חיוב עקרוני שיש לגביו פטור מקומי. בר"ן ישנה עמדת ביניים. נכון הוא שמחמת העיסוק במצווה א' אין לגביו שום חיוב ביחס למצווה ב', ואולם ישנו חיוב מוסרי מדין היות טוב אל תהיה רע המטיל עליו לקיים את מצווה ב' במקרה שהדבר לא כרוך בטורח. חובה זו שונה מהחובה הרגילה של קיום מצווה ברמתה ובסיבתה. היא חובה מדרבנן והיא נוגעת למוסריותו הכללית של האדם יותר מאשר לחובתו המקומית לקיים מצוות סוכה בסוכות (או כל מצווה ב' אחרת).

הרמב"ם בהלכות סוכה (סוכה ו, ד) והשו"ע (תר"מ, ז) בעקבותיו מצטטים את לשון המשנה בפשטות ללא תוספות: "שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה". ניסוח זה הוא שילוב של לשון המשנה (שלוחי מצווה) עם דין הברייתא (כו ע"א) הקובעת שהולכי לדבר מצווה פטורים בין ביום ובין בלילה. מבנה ההלכה ברמב"ם, שהביא את דין השלוחים הפטורים לפני הולכי דרכים, גם הוא מעיד שהרמב"ם שידך בין שני המקורות. מפשטות לשונן עולה שהפטור הוא גורף ונחשב כהיתר ללא מגבלות.

הטור, בעקבות אביו, סייג את הפטור של העוסק רק למקרים בהם אין יכולת לבצע את שתי המצוות.

השו"ע, כאמור, בעקבות הרמב"ם ציין ללשון המשנה והברייתא ללא הגבלות. הרמ"א הפנה אותנו בהלכות סוכה לסי' לח העוסק בפטור של העוסקים במלאכת שמים מק"ש ותפילה. נעיין בכך בהמשך.

המג"א והמשנ"ב בהל' סוכה מסייגים את דברי השו"ע, עפ"י דברי הרמ"א, בסייג המוסרי של דברי הר"ן: הפטור של העוסק הוא פטור מוחלט גם בזמן המנוחה. ואולם, כאשר יכול לקיים את שתי המצוות ללא טורח חייב הוא מדין היות טוב וכו' חיוב מדרבנן. עמדה זו עולה מדברי הרמ"א בסי' לח.

בסימן לח מופיעים דברי הרמ"א באופן מפורט. מלשונו עולה שהפטור של העוסק במצווה אינו אלא במקרה שלא ניתן לקיים את שתי המצוות. ואולם אם ניתן לקיים את שתיהן ללא טורח חייב.

בביאור הלכה מובא שהחובה לקיים את מצווה ב' כאשר אין טורח היא מדין היות טוב וכו'.

שורת ההלכה האחרונה מכריעה כגישתו הבסיסית של רש"י שהפטור של עוסק הוא מוחלט וגורף בכל שלב ומצב גם כאשר יכול לקיים את שתי המצוות. ואולם, לצד היתר זה ישנו חיוב מנימוק אחר, נימוק מוסרי, שמטיל עליו חובה לקיים את מצווה ב' במקרה שיכול לקיימה ללא טורח.




[1]. י' קנוהל, פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים, תרביץ עג, א (תשמ"ד) 11-31.


[2].    פרשת ואתחנן סי' לד


[3].    דבריו של רב הונא המובאים מיד ובסמוך לדברי הדרשה נפתחים בשאלה מאי משמע? מתוכן תשובתו לא ברור ביחס למה אמר את דבריו: האם ביחס לחתן או לעוסק? מחד, מדייק רב הונא מן המילה "דרך" המיוחסת בדרשה לפטור החתן (בלכתך בדרך פרט לחתן). מאידך, הגמרא מסיימת את הסבר דבריו במילים "הא דמצווה פטירת" וחתן הרי אינו עוסק במצווה (עיין רש"י). תשובה לשאלה זו נשענת על שאלה קודמת: כלפי מה מוסבת השאלה מאי משמע?

שתי אפשרויות עולות בהסבר דברי רב הונא:

א. רב הונא התכוון להסביר את תוכן דרשת הפטור של חתן. חתן פטור משום שאינו הולך בדרך רשות אלא בדרך של מצווה. הדרשה כולה בנויה על ניגוד שבין עולם הרשות לעולם המצווה וחתן מהווה סניף של עוסק במצווה!

ב. רב הונא התכוון להסביר את דרשת פטור עוסק בלבד ונוסח הגמרא שלפניו היא שונה מזה הקיים בדפוסים שלפנינו. הדרשה אותה בא להסביר רב הונא הסתגננה כך: "בשבתך בביתך" – פרט לחתן, "בלכתך בדרך" – פרט לעוסק במצווה. רב הונא... כדרך מה דרך רשות... עוסק במצווה! לדעת תוס' יש היגיון רב במבנה דרשה זו מאחר והיא מדגישה את החתן היושב בבית לעומת העוסק במצווה הנע בדרכים. יחד עם זאת יש לציין שבעדי הנוסח אין עדות לדרשה זו.


[4].    ס' המאמרים תרנ"ה עמ' לז; תרס"ו עמ' סח.


[5].    צפנת פענח הלכות קר"ש; תרומות לג, ג; כללי התורה ד"ה עוסק במצווה.


[6].    דברי הראשונים מופיעים על אתר במסכת סוכה.


[7] .   עיין בהערת שוליים 2 לעיל


[8].    קובץ שיעורים ב"ב סי' מח; קהילות יעקב ברכות סי' טו


 

 

בית המדרש