ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פתח בבור וסיים בכותל

ע"י: רן חורי

רן חורי וחובב קרן מבקשים לעיין בסוגיה מתוך רצון לפרק אותה לגורמים ולהגיע להבנה מלאה ומדויקת.

ראשי פרקים

א.     פתיחה

ב.     הבנת הסוגייה הראשונית

ג.      הגירסה החלופית

ד.     שיטת הר"ן

ה.     תמלול הסוגיה לשיטתו

ו.      משמעות דבריו

ז.      סיכום: עקרונות לימוד העולים מהדברים

א. פתיחה

במשניות הפרק השני של מסכת בבא-בתרא עובר כחוט השני דין ההרחקה בין אובייקטים העשויים לגרום לנזק אחד לשני. המשנה הראשונה עוסקת בחפצים רבים שאותם יש להרחיק, כאשר המכנה המשותף של רבים מהם הוא ששימושם מיועד להכלת מים. במאמר זה נעסוק בקושי העולה מהמשנה הראשונה, בהתמודדות הגמרא איתו, נציג את הגירסאות לגמרא, ונתעמק ביסודיות בהבנת הר"ן את אחת הגירסאות. בסוף המאמר נציג את מאפייני לימוד הגמרא בעיון העולים מדבריו.

ב. הבנת הסוגייה הראשונית

המשנה פותחת כך:

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין אלא אם כן הרחיק מכותלו[1] של חבירו שלושה טפחים.

משנה בבא בתרא ב, א

במשנה מופיעים חמישה סוגים של חפירות, שאותן יש להרחיק מאובייקט אחר של חבר. הקושי הראשוני העולה לעיני הלומד הוא זהות האובייקט הזה – האם מדובר בבור, בכותל, או בכל אובייקט אחר המופיע במשנה (שיח, מערה וכו')? מבחינה לשונית, העולה מהמשנה הוא שניתן לחפור בור סמוך לבור החבר אם נעשתה הרחקה של שלושה טפחים מהכותל. אולם היכן נמצא הבור? האם ברשות זה המעוניין לחפור, או ברשות החבר שממנו מבקשים להרחיק? מה מרחק הבור מהכותל? על איזה מקרה בדיוק מדברת המשנה?

הגמרא עוסקת בקושי זה ומביאה תירוץ בשם אביי:

פתח בבור ומסיים בכותל!

אמר אביי, ואיתימא רב יהודה: מכותל בורו שנינו.

אביי טוען כי יש לו מסורת ('שנינו') שהכוונה לכותל הבור. כרגע, זו פרשנות המשנה: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, אלא אם כן הרחיק שלושה טפחים מכותל בורו.

על דברי אביי אלה מקשה הגמרא:

וליתני: אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים!

על-פי גמרא זו, אם ניתן להחליף את המילה 'כותל' ב'בור', יש להחליפה. הגמרא מניחה שאין הבדל במשמעות בין 'בור' ל'כותל הבור' מבחינת דיני הרחקה, ואותו הדין היה משתמע מהמשנה גם כך. העובדה שהמשנה לא השתמשה במילה בור מחייבת תירוץ, שיסביר את ניסוח המשנה. התשובה על הדברים מודה בעצם שהמילה 'כותל' לא באה לחדש דין בדיני הרחקה, אלא ללמדנו מושג הלכתי חדש, הקשור לדיני מקח וממכר:

הא קמ"ל, דכותל בור שלשה טפחים. נפקא מינה - למקח וממכר; כדתניא: האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך - צריך שיהא הכותל שלשה טפחים.

מהצגה זו של מהלך הגמרא עולים קשיים. אם נבחן את המתרחש כאן, נגלה כי הקושיה על דברי אביי דומה לשאלה שאותה הוא בא לתרץ. אביי הסביר את משמעות המילה 'כותל' בהמשך המשנה, וכיצד היא מתייחסת לבור, כך שתוכן המשנה יהיה עקבי. הגמרא מקשה עליו ואומרת שלמעשה, לא תרץ דבר, והניסוח היה מלמדנו שיש להרחיק מכותל הבור גם אם המילה בור היתה כתובה בהמשך המשנה. בעיית חוסר העקביות בנוסח המשנה הנוכחי עדיין קיימת במלוא תוקפה. יש לשאול על טענת הגמרא – מדוע היה ברור לגמרא שהדין לא היה משתנה? האם הרחקה מהבור זהה להרחקה מכותלו? במידה וידוע לנו שרוחבו של המושג הקרוי 'כותל הבור' הוא שלושה טפחים, ואנו יודעים שיש להרחיק מכותל זה שלושה טפחים נוספים, האם הדבר אינו שונה מהרחקה של שלושה טפחים מהבור בלבד? אם כך, הנפקא מינה בין שני הנוסחים היא בדין המשנה עצמו, ואין צורך להרחיק לכת עד למקח וממכר.

יש להסביר, אם כן, את הבנת הגמרא במשנה בכל שלב ושלב. מהי ההרחקה שאותה יש להרחיק, ומהי משמעות המושגים בהם המשנה משתמשת.

ג. הגירסה החלופית

לסוגיה זו ישנה גם גירסה אחרת, לפיה שאלת ה'וליתני' הוא המשך של שאלת הגמרא על סגנון המשנה, ומתשובתו של אביי עולה מיידית הנפקא מינה ביחס למקח וממכר. זוהי גירסת התוספות לגמרא, ולפיה מתיישבים חלק מהקשיים שהעלינו:

פתח בבור ומסיים בכותל!

וליתני: אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים!

אמר אביי, ואיתימא רב יהודה: מכותל בורו שנינו.

הא קמ"ל, דכותל בור שלשה טפחים.

אולם, אנו מבקשים ליישב במאמר זה את הגירסה המופיעה בדפוס, ולא נעסוק כאן בגירסה זו כלל.

ד. שיטת הר"ן

הר"ן מסביר כל שלב מארבעת שלבי הגמרא בפירוט. נעיין בדבריו, ונבקש לראות את תהליך השקלא וטריא על-פיהם.[2]

פתח בבור ומסיים בכותל-

דקא סלקא דעתך, דמכותלו של חבירו – כותל חצר קאמר.

דאי כותל בור, כיון שכבר הזכיר 'מבורו של חבירו' למה לי למיתנא זימנא אחריתי 'מכותלו של חבירו'? – הוי ליה למיתנא 'מכותלו'.

ומשום הכי קשיא לן, כיון דפתח בבור סיים בכותל דלא פתח ביה. הא רישא לית ליה סופא וסופא לית ליה רישא!

הר"ן מסביר את הקושי בהבנת המשנה כפי שהסברנו אנו למעלה. המשנה אינה עקבית בדבריה – הראש ללא סוף והסוף ללא ראש. אולם, אל תוך השלב הזה מכניס הר"ן ניסיון אחר להבנה, שיהפוך את המשנה לעקבית. מועלית הצעה שכוונת המשנה היא לכותל בור, אך היא נדחית, משום שהמשנה השתמשה במילים 'של חבירו'. ייחוס הכותל לחבר, כשם שהבור מיוחס לחבר, מראה שמדובר בעצמים שונים שאין קשר ביניהם. לו כוונת המשנה היתה לדבר על כותל הבור, לא היתה צריכה להאריך במילותיה ולומר 'של חבירו'. נראה שהכלל העומד ברקע הוא שהמשנה נוקטת בלשון קצרה. המתבקש כרגע הוא שיינתן הסבר אחר לפשר תוספת המילים 'של חבירו' במשנה, שיאפשר את ההבנה העקבית והרצויה, לפיה מדובר בכותל הבור. ניתן לומר כי מילים אלה הן מעין מחסום הנמצא לפני המבקש לפרש כך את המשנה.

לפי הר"ן, למעשה, אביי אמור לענות על שאלה אחרת לחלוטין מהשאלה שהוצבה בפניו בהסבר שהצגנו בתחילה. אם קודם לכן הצענו שתשובתו מיישבת את הקושי בשינוי בשם האובייקטים 'בור' ו'כותל' במשנה, כאן ייאלץ אביי להסביר את פשר המילה 'חבירו'.

הר"ן ממשיך בהסבר דברי אביי:


אמר אביי ואיתימא רב יהודה: מכותל בורו שנינו-

כלומר: לאו כדקא סלקא דעתך דהאי כותל מכותל חצר קאמר, אלא מכותל בורו שנינו.

ושל חבירו דקתני, נ"ל[3] דנקט ליה לאשמעונין דבשהראשון הרחיק עסקינן.

דאי תנא מכותלו בלחוד, הוה איפשר לפרושי בשהראשון סמך למיצר, ונמצא שנעשה שדהו של חבירו כותלו של בור!

להכי תנא מכותל של חבירו – לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן.

אביי פותח וטוען כי ההבנה שמדובר במשנה בכותל חצר אינה נכונה. טענה זו ברורה גם למקשן, אולם על אביי ליישב את הקושי שהביא את המקשן להגיע להבנה זו. לכן, ממשיך אביי ומעלה סיבה אחרת לכתיבת המילים 'של חבירו'. לדבריו, המילה 'חבירו' מגדירה את המקרה במשנה, ולמעשה מצמצמת את טווח המקרים בהם היא חלה. 'בשהראשון הרחיק עסקינן' זו משמעות דבריו המפורשים של אביי בגמרא – מכותל בורו שנינו. כלומר, רק כאשר הראשון הרחיק את בורו מרחק של שלושה טפחים ומעלה מהגבול בין שטחי החברים, חל דין 'לא יחפור' על הבא לחפור. למעשה, אם אין הרחקה כזו, אין חובה להרחיק מכותל הבור עצמו שלושה טפחים. זאת, בשל הסברה ההגיונית, לפיה לא יתכן לומר שנדרוש מהשני להרחיק את כל ההרחקה (כותל בור החבר נמצא בשטחו של החופר).

הבנה מילולית זו נובעת מכך שהמשנה משתמשת במילים 'של חבירו', ולא כתבה 'מכותלו' בלבד. מכך, מסיק הר"ן שהכוונה היא כשכותל הבור הראשון נמצא ברשות 'חבירו' ולא ברשותו. אם היה כתוב 'מכותלו' ניתן היה להבין שמיקום הכותל עלול להיות גם בחצרו של החופר השני. התניית חלות חובת ההרחקה בהרחקת החבר כתובה במשנה.

בלשון אחרת ניתן להסביר את המהלך כך: נניח שזו המשנה – "לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, אלא אם כן הרחיק מכותלו שלושה טפחים". הר"ן מניח שתי הנחות, ומגיע בעקבותיהן למסקנה פרשנית אחרת. ההנחה הראשונה היא שיש הבדל בין הלוואי (כותל)ו, לבין הלוואי של חבירו. ההנחה השניה היא שמשמעות הלוואי הקצר היא שהכותל מיוחס לבור, כאשר השאלה באיזה שטח הכותל נמצא אינה רלוונטית כלל. לעומת זאת, מהלוואי ארוך (של חבירו) אנו למדים שהכותל עצמו נמצא ברשותו של בעל הבור. ממשנה זו היינו למדים, אם כן, שיש להרחיק מכותל הבור גם במידה שהוא נמצא בחצר של האדם השני (כלומר, כאשר הבור סמוך למיצר), שהוא, כרגע, נתפס כנמען של המשנה ועליו נאסר לחפור. לפיכך, פרשנות ניסוח כזה של המשנה היא שבכל מקרה על האדם המעוניין לחפור בור בחצרו להרחיק שלושה טפחים מכותל חבירו, גם אם הכותל נמצא בתוך חצירו.

אביי דוחה את הפרשנות הזו, אך לא מציין מה הביא אותו לכך. יש לומר שמצד הסברה לא ייתכן שנגביל את חופש פעולתו של האדם בקרקעו בשל 'פלישה' של אחר לנכסיו. כאשר המשנה שבידינו כותבת 'של חבירו', היא מלמדת אותנו שדין ההרחקה חל רק כאשר הכותל עצמו שייך לחבר, וזה מתרחש רק כאשר הבור אינו סמוך למיצר והכותל נמצא בתוך שדה חבירו, ומונעת את ההבנה הלא רצויה.

וליתני מבורו של חבירו-

כלומר: למה לי למינקט מילתיה כשהראשון הרחיק?

ליתני סתמא – אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים והוה ידענא דלעולם – בין הרחיק ראשון, בין לא הרחיק, צריך שיכניס לתוך שלו שלושה.

הגמרא טוענת, לפי הר"ן, שאין צורך בכתיבה מפורשת על כך שחובת הרחקת ג' טפחים חלה רק כאשר השני הרחיק, כפי שהסברנו את אביי. גם לו המשנה היתה מדברת על הרחקה מבורו של החבר, היינו למדים ששיעור ההרחקה המקסימאלי המוטל על אחד הצדדים הוא ג' טפחים משטחו בכל מקרה, ללא קשר להתנהגות הצד השני. הדרישה ההלכתית במקרה זה היא שיוויונית כלפי שני הצדדים. אין חובה על אף צד לתרום יותר משלושה טפחים לשיעור ההרחקה, גם אם התרומה לא נעשתה באופן אקטיבי ע"י אחד הצדדים, אלא על-ידי "פלישת" כותל הבור לצד שלו.

דלא מצית אמרת דילמא הוה אמינא דמתניתין בשלא הרחיק הראשון ומשום הכי צריך שירחיק זה ג', אבל הרחיק הראשון שלושה אין צריך להרחיק כלל. לא מצית אמרת הכי דאם כן כל דבין שני בורות אינה אלא ג' טפחים, וכיון שכן, בשהראשון סמך למיצר, למה נחייב השני לעשות כל ההרחקה?

דאפילו למאן דאמר בא לסמוך בצד המיצר סומך, הני מילי לומר שאין הראשון צריך להרחיק כלל, אבל מכל מקום אין מחייבים את השני אלא מחצית ההרחקה המוטלת עליו.

וכיון שכן ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו, והוה משמע דבין שהראשון הרחיק בין שלא הרחיק צריך זה להרחיק ג' טפחים ולא יותר.

כאן מעלה הר"ן אפשרות הבנה אחרת של המשנה בנוסח זה. לפיה, המרחק הרצוי על-פי ההלכה בין שני הבורות הוא שלושה טפחים בלבד. הר"ן שולל את ההבנה זו כלא הגיונית. זאת משום שממנה יוצא שעל השני להרחיק את כל ההרחקה (שלושה טפחים) במידה והראשון סמך למיצר, ועיקרון השוויוניות, שהר"ן רואה בו הנחה שבבסיס המשנה(על אף שאינו כתוב בה), מופר.

עיקרון השוויוניות מפיל גם את הקושי שאביי מעלה מהניסוח 'מכותלו'. לא ייתכן שנבין שכותל הנמצא בחצר האדם יחייב אותו להרחיק הרחקה נוספת, בעוד הראשון לא הרחיק כלל. גם לשיטת אביי, לפיה מותר לסמוך בור למיצר,[4] לא כל חובת ההרחקה חלה על השני. אנו מתייחסים לחובת ההרחקה של שלושה טפחים כמחצית ההרחקה הרצויה בין שני בורות, ועיקרון השוויוניות לא מופר. ההבנה שהעלה אביי מהניסוח 'מכותלו' אינה הגיונית, ולפיכך גם אינה אפשרית.

למעשה, ניתן לומר כי הר"ן מציג את מחלוקת ה'ליתני' ואביי כך – האם פרשנות המסתדרת עם הלשון, אך לא עם ההיגיון, היא אפשרית? לפי אביי, כן – אם היה כתוב 'מכותלו' היינו מבינים שייתכן שכל חובת ההרחקה תחול על אחד בלבד. לפי ה'ליתני' – לא, והבנה זו אינה אפשרית במשנה. לכן, הבעיה שהעלה אביי לא עולה בניסוח 'מבורו של חבירו' לפי ה'ליתני'. יתרה מכך, אנו בוחרים בניסוח יותר מדויק ועקבי, ולא מתפלפלים בין נוסחים המדברים על כותל.

וכי תימא, אכתי איכא למימר דלהכי תנא מכותלו של חבירו, לאשמועינן שהראשון הוצרך להרחיק שבא לסמוך בצד המיצר אינו סומך, לאו מילתא היא.

דלאביי דקא מקשינן ליכא למימר הכי, דהא סבירא ליה הבא לסמוך בצד המיצר סומך.

ולרבא נמי לא שמעינן מידי, דהא איפשר לאוקמיה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת וכדמוקים ליה אביי.

כעת מציג הר"ן קושיה נוספת על דבריו. לכאורה, ישנה דרך פשוטה ביותר להבין את המילים 'מכותלו של חבירו', באופן שלא היינו למדים מהניסוח מ'בורו'. הלימוד הוא שהכותל חייב להיות של חבירו, כלומר, שההלכה אינה מתירה מצב בו הכותל נמצא ברשות אחת והבור ברשות של אדם אחר, ולפיכך אינה מתירה את סמיכת הבור למיצר. דרך הבנה זו אינה שייכת לשיטת אביי, שסובר שלראשון הבא לסמוך יש פריבילגיה, ומותר לו לסמוך למיצר, אולם יש ליישב את אפשרות הבנה זו עם שיטת רבא, שאכן אוסר את סמיכת הבור למיצר.

זהו התירוץ שמציג הר"ן לקושיה: רבא ינתק בין טענתו שאין לסמוך למיצר לבין המשנה, כיוון שהאפשרות שישנו ראשון הסומך כלל לא עולה בה. העמדה זו למשנה מוצגת בגמרא על-ידי אביי בתגובה לאחת הקושיות עליו, אך כאן היא משמשת לתירוץ הקושיה העולה על הר"ן משיטת רבא. ניתן לומר שזו החוליה החלשה בדבריו, משום שהעמדת המשנה להבנת רבא כתירוץ אביי אינה הכרחית לכשעצמה, ותפקידה כאן הוא רק על-מנת ליישב את הקושיה העולה.

הא קמ"ל דכותל בור שלושה טפחים-

כלומר: להכי נקט מכותלו, לאשמועינן דכשהראשון הוצרך להרחיק ג' טפחים כדינו עסקינן, אי לרבא משום דבא לסמוך בצד המיצר אינו סומך, אי כאביי – כגון שבאו שניהם לחפור, וכיון דקרי ליה כותל ש"מ דסתם כותל בור ג' טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר.

כעת אנו נמצאים בעמדה לפיה ניתן היה לכתוב במשנה שיש להרחיק מ'בורו של חבירו' ואין הכרח דיני מקומי לכתיבת 'כותלו של חבירו'. לפיכך, יש להסביר מדוע בכל זאת השתמשה הגמרא בלשון זו. הסבר הגמרא הוא שמדובר במושג הלכתי חדש, ושהלימוד הוא ביחס לסוגיה חוץ-משנתית (מקח וממכר).

אולם, הר"ן בדבריו מרחיב לכאורה את ההסבר ללא צורך ומדבר על המקרה במשנה. כדי להבינו, עלינו שוב לעשות את ההבחנה בין המקרים שעליהם מדובר במשנה לפי הנוסחים שהוצעו. ע"פ נוסח 'כותלו של חבירו' המקרה שהמשנה מדברת עליו הוא שהראשון הרחיק את בורו שלושה טפחים מן המיצר, כפי שהוסבר בדברי אביי. על-פי נוסח 'בורו של חבירו', הרחקתו של הראשון אינה רלוונטית, ומה שכתוב במשנה הוא שעל השני הבא לחפור מוטלת חובת הרחקה של שלושה טפחים, שזו מחצית מהכמות הרצויה בין שני בורות. לפיכך, כאשר בחרה המשנה בנוסח הראשון, בחרה לדבר באופן גלוי רק על המקרה שהראשון הרחיק. הדין לא היה משתנה בכל מקרה על-פי שני הנוסחים, והיה נשאר אותו הדין – חובת הרחקה של שלושה טפחים על האחד. השאלה היא על מה בחרה לדבר המשנה במפורש, והתשובה היא שרק על מקרה בו מחצית ההרחקה בוצעה ע"י החופר הראשון.[5]

לשיטת אביי, המתיר לסמוך למיצר, יש למצוא סיבה שהביאה את הראשון להרחיק את בורו (ואיננה וולונטארית, אלא דינית). כאן הר"ן נעזר בהעמדה למשנה המופיעה בגמרא, ומסביר שהמשנה דיברה על מקרה בו שני השכנים חפרו ביחד את הבור, וממילא חובת ההרחקה חלה על שניהם כאחד.

ה. תמלול הסוגיה לשיטתו

כדי לפשט את הדברים, נציג כעת את מהלך הסוגיה כדיאלוג בין שתי דמויות: א ו-ב. השלבים בגמרא אליהם מתייחס הדיאלוג יופיעו בהדגשה מעל החלקים הרלוונטיים. לצורך זה, נתעלם מהעובדה שדמותו של אביי היא אחת הדוברות.

פתח בבור וסיים בכותל

א: למה פתח בבור וסיים בכותל?

ב: הכוונה לכותל הבור.

א: אם הכוונה היתה לכותל הבור לא היה כתוב כותל חבירו, ניסוח המלמד אותנו שהכותל לא נמצא בזיקה אל הבור אלא אל החבר. כרגע אני מבין שמדובר בכותל חצר, וההבנה לא מסתדרת לי. ההבנה שלי עשויה להשתנות כאשר יהיה הסבר חדש למילים 'של חבירו'.

מכותל בורו שנינו

ב:  המילים 'של חבירו' באו ללמד שכותל הבור נמצא בשטח החבר ולא בשטח החופר השני. אם היינו כותבים 'מכותלו' היינו למדים שכותל הבור עשוי להימצא בשטחי, והמרחק שיהיה בין המיצר לבור הוא שלושה+שלושה טפחים, כולם על חשבון הקרקע שלי.

וליתני מבורו של חבירו

א: ניתן, אם כבר, לכתוב 'מבורו של חבירו'. עדיין נדע שחובת ההרחקה לא תיפול על השני בכללה, משום שהדבר אינו הגיוני. יש עיקרון חוץ משנתי של שוויוניות בדרישה ההלכתית.

ב: אבל מה עם מי שאומר שמותר לסמוך למיצר? הרי לפיו אין עיקרון של שוויוניות?

א: זה לא אומר שאין עיקרון של שוויוניות, מאחר ועל חובת ההרחקה של השני יש שם של "חצי הרחקה" ולא הרחקה שלמה. אמנם ישנה נסיגה מסוימת מעיקרון השוויוניות, מפני שעל הראשון חובה זו לא חלה.

ב: ניתן לתרץ ש'מכותלו של חבירו' מלמד שאסור לסמוך למיצר!

א: לא, כי רבא יכול להעמיד את המשנה במקרה שבאו לחפור שניהם, ואז חובת ההרחקה אינה קשורה לדין סומך למיצר כלל.

הא קמ"ל דכותל בור שלושה טפחים

ב: אתה צודק. אכן, אין חידוש דיני בנוסח המשנה, אבל החידוש הוא מחוץ לדין, ביחס לדיני מקח וממכר. אולם, המקרה שעליו מדברת המשנה במפורש הוא שונה, ששני הצדדים הרחיקו את בורותיהם, אך הדבר לא משפיע על הדין.

א: למה, לפי אביי, ירחיק הראשון את בורו?

ב: משום שלשיטתו, המשנה מדברת על מקרה מיוחד, בו שני הבורות נחפרו באותה עת.

ו. משמעות דבריו

דברי הר"ן, למעשה, יישבו את הקושי שתואר בהתחלה, לפיו בסוגיה מופיעה שאלה הנראית כחוזרת על עצמה. בנוסף, הם הציגו בפנינו את הפרשנות העולה משלושה ניסוחים אפשריים של המשנה, דרך הצגת הבדלים ביחס למקרה המוצג בה. בסופו של דבר, טוען הר"ן, המשנה באה ופוסקת שבמקרה שאדם הרחיק את בורו שלושה טפחים מן המיצר הבא לחפור חייב להרחיק שלושה טפחים נוספים. גם במידה שהראשון לא הרחיק חלה חובת הרחקה זו, אולם הדברים אינם כתובים במפורש במשנה.

ההשלכה על דיני מקח וממכר מלמדת שברגע שאדם חפר בור, הוא ניכס לבור גם את שלושת הטפחים שמסביבו, ולא רק את החלל שלו.

ז. סיכום: עקרונות לימוד העולים מהדברים

מפירוש ארוך זה של הר"ן לסוגיה ארבע-שלבית קצרה זו, ומהבחירה לכתוב מאמר על הסבר זה, עולים מספר מאפיינים ביחס ללימוד הגמרא בעיון:


  • ·        שלב בגמרא, ויהא קושיה או תירוץ, אינו מגיע לשדה הדיון כאשר הוא ריק מאמירה כלשהי ביחס לנידון. כל עמדה מייצגת השקפה או סברה כלשהי, ועל הלומד לחתור להבינה. כאן הדבר בלט במיוחד ביחס לשורה הראשונה. הר"ן הניח שלא מדובר רק באמירה התוהה בדבר פשר הקושי הסגנוני של הגמרא (כפי שהצגנו בהבנה הראשונית, "הבקיאותית"), אלא בעמדה לגבי אפשרות פרשנות מסוימת.

  • ·        מהצגת הסברה ניתן לעיתים להגיע למצב פאראדוקסלי, ובו התירוץ המופיע לאחר הקושיה נכנס אל תוך סברתו של המקשן. אפשרות הפרשנות שמשמעות המילה 'כותל' במשנה היא 'כותל הבור', כפי שבפשט הגמרא מסביר אביי בתגובה לקושיה, כבר הועלתה ע"י המקשן, ונדחתה, מסיבה שלא כתובה בגמרא: המילים 'של חבירו'. לפיכך, תשובת אביי לא עונה על השאלה בדבר חוסר העקביות בשימוש במונחים 'בור' ו'כותל', אלא על שאלת פשר המילים 'של חבירו' (כאשר המגמה היא להצדיק את הסברה שנדחתה, שמדובר שבכותל הבור). כלומר, העמדה המוצגת בפיסקה הקודמת גורמת לעיתים להעתקת מישור הדיון ממוקד אחד למוקד אחר, אף-על-פי שהדבר נראה רחוק מפשט הגמרא.

  • ·        יש להיות ער להשלכת הפרשנות על שלבים אחרים בסוגייה. במהלך דברי הר"ן מופיעה מספר פעמים התייחסות לדיון הבא בגמרא, ביחס לדין הסמיכה למיצר. השאלה אם מותר או לא לסמוך למיצר הובילה לקושיות על דבריו, והר"ן ביקש ליישבן. זאת בשל הנחת קיומו של רצף הגיוני בסוגיה.

  • ·        הדברים אמורים גם לגבי יישוב הקושיות האלה. בתירוץ הופיעה העמדה למשנה, הלקוחה מהמשך הגמרא (שניהם באו לחפור ביחד). הלומד מכיר את הסוגיה על בוריה, ומסוגל להשתמש בשלבים מאוחרים יותר בה על-מנת "לסתום חורים" העולים מהסבר מסוים. כמובן שהדבר רלוונטי גם (ואולי אף בעיקר) ביחס לסוגיות אחרות.

  • ·        בדברי הר"ן בולטת ההיצמדות לנוסח הגמרא. בראש כל הסבר מופיע דיבור המתחיל, ולומד הדברים מרגיש כי הר"ן מוביל אותו שלב אחר שלב בסוגיה. במהלך לימוד הדברים, השלבים הופכים לתיאוריות ולעקרונות, אך לא ניתן להגיע לכך בלי היצמדות מלאה ועקבית לכתוב.

  • ·        אע"פ שהמשנה דיברה על מקרה בו הראשון הרחיק, חובת הרחקת מחצית השיעור הרצוי מוטלת גם במידה והראשון לא הרחיק (כשיטת אביי, שמותר לסמוך למיצר). דברים אלו אינם מפורשים במשנה. העיקרון העולה מכאן הוא שישנם דברים שלא נאמרים במפורש, ואעפ"כ גם הם רלוונטיים לסוגיה. כאשר לומדים משנה, ומבחינים בין מקרה לדין, יש לבחון את תחולתו של הדין במקרים שאינם מופיעים במשנה. בדיקת היקף התחולה, גדר הדין, היא עיקרון חשוב מאוד בלימוד.

  • ·        הקושי שעלה בהתנגשות בין "עיקרון השוויוניות" שהצגנו לבין העובדה שלראשון, לשיטת אביי, מותר לסמוך בור למיצר, יוּשב בעזרת הגדרה: הרחקת השני נחשבת למחצית ההרחקה. באמצעות הגדרה של מעשים ופעולות, ונתינת שם עליהם, מתאפשרים פרשנות מחודשת ויישוב תירוצים (דוגמאות: שני מיני כוונות לתפילה – כוונת המילים וכוונת העמידה מול ה'; התלבטות בהגדרת שם מזיק, מפסיד או גוזל במקרים רבים במסכתנו; החלת "שם ארץ ישראל" על שטחים מסוימים בזמנים מסוימים וכדו'. הדבר מאפיין במיוחד את שיטת בריסק ללימוד. להרחבה ניתן לעיין אצל הרב שלמה זוויון, אישים ושיטות).

  • ·        אע"פ שישנה מחלוקת גירסאות, הלומד משקיע מאמץ אינטלקטואלי בניסיון ליישב כל גירסה (במידה והדבר אינו משולל היגיון לחלוטין), ואינו עוסק בחתירה מתמדת אחר הנוסח המדויק מבחינה מדעית של הגמרא. כל המאמר התעסק בהבנת הגירסה המוקשה יותר של הגמרא, שעל-פיה הלך הר"ן, ולא בחר לבחון כתבי יד אחר בדיקת הגירסה המדויקת. טענה זו עשויה להיות קשה ללב ולשכל, נתונה במחלוקת גדולה בין עולמות, ויש להרחיב בה במקום אחר.

לסיכום, ראינו כיצד אחד הראשונים לוקח ארבעה שלבים בסוגיה, ומפרק אותם לסברות ותהליכים פנימיים, כך שיריעת הסוגיה מורחבת, והדיון נוגע בכמה מקומות שונים. תופעה זו מתרחשת פעמים רבות בלימוד העיון, ומייצגת את השאיפה להבנה מלאה ומדויקת של הסוגיה המוצגת לפנינו, מתוך התייחסות לכל שורה, מילה ואות.




[1].    ע"פ הגהות הב"ח. הנוסח בדפוס הוא כותל חבירו.


[2].    הפיסוק והעריכה של דברי הר"ן – שלנו, ועל אחריותנו. יש לציין כי הר"ן טוען שהוא מסביר את פירוש רש"י על הגמרא.


[3].    'נראה לי', או 'נראה לאביי'.


[4].    בהמשך הגמרא מופיעה מחלוקת בין אביי לרבא האם ניתן לסמוך בור לגבול בין שטחי שני חברים. לשיטת אביי הדבר מותר, ואילו רבא אוסר זאת. במהלך סוגיה זו מובאות ראיות מהמשנה.


[5].    מהסבר זה של דברי הר"ן עולה קושי משמעותי: המילה "לאשמועינן" מדברת על תכלית הבחירה בנוסח זה, בשעה שהתכלית אינה פירוש המקרה במשנה, אלא הדין במקח וממכר. לו היה כתוב "ואשמועינן" הדברים היו נהירים יותר, אולם רצף הדברים לא היה ברור.


 

 

בית המדרש