ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ללמוד מהקשיים

ע"י: אריאל טוכפלד

דרך לימוד המדרש על עקרות האמהות מבקש אריאל טוכפלד לסרטט קוים להמתמדדות עם קשיים ומצבי משבר.

ראשי פרקים

א.     פתיחה

ב.     הסיבות לעקרות האמהות

ג.      תשובות המדרש

ד.      מה ניתן ללמוד מהעקרות לימינו

ה.     סיכום

א. פתיחה

פעמים רבות אנו רואים דרשות של חז"ל הבאות להתמודד עם קשיים בפסוקי התורה. פתרון הבעיה הנידונה נושא בחובו פעמים רבות, מעבר למענה לשאלה שמקשה על הבנת פשט המקרא, גם מטען רוחני גדול. כדי לאתר את אותו עיקרון רוחני שחז"ל מבקשים ללמדנו יש לעשות שני דברים: לפרש את המדרש לפרטיו ולהבין את משמעות כל חלקיו, ולאחר מכן לבאר לאיזה תחום רוחני יכול להתאים הפירוש שהעמדנו[1]. הביאור[2] הרוחני של המדרש מנסה להסביר למה באמת התכוונו חז"ל בדבריהם, ולראות איך הופכים המדרש והאגדה להיות המשך ישיר לנבואה. באופן טבעי, הביאור נוגע בתחומים שאינם קשורים ישירות לפסוק, אלא לתחומים רוחניים שונים במקצת, שאת הקשר ביניהם יש להסביר ולפרט. כידוע, חז"ל התכוונו בדבריהם לחדש לנו עניינים רוחניים שנרמזו בפסוקים, והם עושים זאת על ידי הדרשות והאגדות ומה שנכתב בהן.

במאמר זה אבקש לבאר מדרש העוסק בעקרות של האמהות[3]. בשלב הראשון נעסוק במדרש עצמו ובמשמעות של כל התשובות שניתנו ע"י האמוראים לסיבת העקרות של האמהות. לאחר מכן ננסה לאתר לאיזה תחום נוגע המדרש, ומתוך כך להציג את ביאורו. יש לציין שהדברים הנכתבים הם פירוש אישי שלי, אשר אנסה לבססו ככל הניתן.

ב. הסיבות לעקרות האמהות

כששרה אימנו שומעת את בשורת העיבור של יצחק, היא צוחקת בליבה ולא מסוגלת להאמין למשמע אוזניה. לא ייתכן, טענה, שבגיל כזה אוכל ללדת. כל-כך הרבה שנים התחננה יחד עם אברהם לבן, ורק עכשיו, כשהיא כבר בת תשעים שנה, הקב"ה נזכר, כביכול, לפוקדה?! חוסר האמונה שלה התבטא באופן קיצוני עד כדי כך שהחלה להתווכח עם המלאך אם צחקה. לשרה היה מאוד קשה לעכל אפשרות לשינוי במצב עקרותה, ולכן צחקה בליבה. אין משמעות הדבר ששרה הייתה חסרת אמונה. כל השנים שהכניסה להריון והבאת ילדים היו אפשריים מבחינה ביולוגית היא קיוותה. היא אפילו הסכימה לעשות מעשה מאוד קשה נפשית, כדי שיהיה סיכוי שתוכל לגדל ילד, ונתנה את שפחתה לאברהם. אך כשחדל להיות לשרה אורח כנשים – ככל הנראה איבדה את אמונתה ביכולת שלה להביא אי-פעם ילדים. ההבטחה האלוקית שקיבלה הייתה בעיניה בלתי מציאותית לחלוטין. הדבר שהיה לה קשה ביותר לעכל הוא, מדוע היה צריך הקב"ה להמתין עד שהדבר יהיה חסר סיכוי באופן טבעי, ורק אז להעניק לה בן? למה היה צורך לשנות את טבע האשה, לגרום לכך שבגיל תשעים יחזור לה וסת ולאפשר לה ללדת ולהניק[4]?

המדרש עוסק בשאלה זו לגבי כל האמהות, העיסוק בה בולט במיוחד בהקשר של שרה:

ולמה נתעקרו האמהות? ר' לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן: שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן, שנאמר "יונתי בחגוי הסלע" "יונתי בחגוי", למה עקרתי אתכם? בשביל "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך". רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא: כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויָן. רבי הונא משום רבי חייא בר אבא: כדי שיצאו רוב השנים בלא שיעבוד. רבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אמר: כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוּבָּרין היא מתכערת ומתעזבת, שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה של שרה והיתה שרה אומרת להם צאו ושאלו בשלומה של עלובה, והיתה הגר אומרת להם שרי גבירתי אין סיתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת. אילו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחד נתעברתי. והיתה אומרת עם דא אנא מיסב ומיתן הלואי מיסב ומיתן עם מרה.

בראשית רבה מה, ד

המדרש נותן ארבע תשובות אפשריות לשאלה מדוע נתעקרו האמהות:


  1. 1.       הקב"ה מתאוה לתפילתן ושיחתן, ולכן גרם להן צער כדי שירבו אליו בתפילה ותחנונים.

  2. 2.       הקב"ה גרם להן להיות שנים ארוכות ללא הריון, כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן ביופיין, וכך יגרמו לבעליהן להיות אבות אומה טובים יותר ע"י זה שהן יפות יותר[5].

  3. 3.       הקב"ה רצה שיצאו רוב השנים ללא שיעבוד, ולכן האריך את הזמן עד שיהיו להם ילדים. ניתן להסביר שיעבוד זה בשני אופנים, השיעבוד שבגידול ילדים ושיעבוד מצרים.

  4. 4.       הקב"ה רצה שיהנו בעליהן מהן, ולכן גרם להן להיות עיקר הבית שנים רבות, ללא השקעה בגידול ילדים, אלא רק בחיי הזוגיות[6].

המדרש יוצא מנקודת הנחה שאין דבר רע ללא יתרון כלשהו. לא יכולה להיות אפשרות שלעקרות הזו אין תכלית חיובית, ושהיא נועדה אך ורק לגרום סבל. על אחת כמה וכמה שהדבר לא יתכן כאשר מדובר באמהות הצדיקות שעל ידן נבנתה האומה הישראלית. לכן מבקש המדרש למצוא את היתרון החבוי בעקרות של האמהות.

ארבע השיטות המופיעות במדרש מבטאות כל אחת קו מחשבה שונה לחלוטין, החל במושא היתרון של העקרות, וכלה במטרתו. אנו נראה כי לפי השיטה הראשונה, הנהנה מהעקרות הוא הקב"ה; בשיטה השניה – בעליהן; בשלישית – עם ישראל; וברביעית – האמהות בעצמן[7].

אם נסקור את התשובות מבחינה הגיונית, נאלץ לומר שהתשובה הראשונה והרביעית הן ההגיוניות ביותר. אפשרי הדבר שהקב"ה יעשה מעשה שפוגע באמהות כדי להביא להנאתו[8], וכן הגיוני שהיתרון בעקרות הוא של האמהות עצמן. אך מדוע על האמהות לסבול בשביל כלל ישראל או בשביל בעליהן?

לפי דברים אלו, נהיה חייבים לומר שלדעת חז"ל, העקרות של האמהות היא עניין כללי הנוגע לכלל ישראל. לא מדובר פה בסבל אישי בלבד, שכל עקרה אחרת חווה בשל רצונה וכמיהתה לילדים. אצל האמהות יש ערך מוסף לדבר, ומדובר כאן בעניין עקרוני הרבה יותר. אמהות האומה סבלו את סבלן בשביל לשפר את העולם ולגרום לאומה הישראלית, שמתחילה את ייסודה על ברכיהן, להתחיל בנקודה הטובה ביותר. הדבר הזה התממש ע"י העקידה האישית שהן עוברות. עקרות היא אולי הסבל הגדול ביותר שיכול להיגזר על אשה. בדמה טבוע הרצון לחבוק ילד ולגדלו[9], למרות הקושי בדבר. כאשר משמיים לא מתאפשר לה לזכות בילדים – הצער יכול להיות עמוק, עד כדי השוואה למוות שלה
עצמה.[10] אך המבט של האמהות לא לווה ביאוש, בשל ידיעתן שלעיתים אדם חייב לעקוד את עצמו לפני הבורא. עקידה היא מראה המוצבת מול אדם, המשקפת את בבואת השאיפות אליהן הוא נושא את פניו. בשל שאיפתן ורצונן האמיתי להיות אמהות המכוננות את עם ישראל, הן ידעו כי עליהן לגשת לפני רבונו של עולם באופן הגלוי והחשוף ביותר ועם הרצון הפנימי האמיתי לעשות את רצונו ללא סייג.

לכן האמהות כולן עקרות בתחילת המסע אל האמהוּת, כדי לאפשר לקב"ה לבחון אותן מחד, ולתת להן שכר על עמלן מאידך. לאחר שהגיעו לדרגה גבוהה זו, הן יכולות להוסיף לִשְׁמָן את התואר אם, ולא רק בגלל היותן נשותיהן של האבות.

מדוע, אם כן, צריך להביא ארבע שיטות שונות לסיבה בגללה נתעקרו האמהות? נבחן את ארבע השיטות, ונראה מה מייחד כל אחת מהן מחברתה. בעיקר יש לשים לב שעל פניו, השיטה השניה והשיטה הרביעית מאוד דומות, ונצטרך לראות מהו ההבדל המהותי ביניהן שגרם לרבי הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר לא לקבל את דברי רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא. מה משנה ההסתכלות על נוי האשה, בין מצד האשה ובין מצד בעלה? כמו כן, מה בכלל משמעותי בנוי האשה? מדוע העובדה שהיא יפה הופך אותה לאֵם טובה יותר?

ג. תשובות המדרש

כפי שאמרנו, כדי לבאר את המדרש עלינו להסביר תחילה מהי המשמעות של כל תשובה שנתנו חז"ל לשאלה מדוע נתעקרו האמהות. כעת ננסה לברר על-פי כל תשובה למה בדיוק התכוון המדרש, למי תורמת העקרות, מהי המטרה הסופית של העקרות וכיצד האמהות התמודדו עם מה שציפה מהן הקב"ה בעקבות כך.

התשובה הראשונה – "הקב"ה מתאוה לתפילתן ומתאוה לשיחתן" 

לאורך השנים הקב"ה הראה את קרבתו לאלה שעושים את דברו, ותיקשר איתם בדרכי הקשר השונות האפשריות בין בני אדם לבורא העולם: בת קול, רוח הקודש, נבואה, דיבור פנים אל פנים. הקשר הישיר והעקיף הוא ביטוי ישיר של רצון ה' באוהביו, הדורשים את קרבת אלוקים כל הזמן. עובדה זו הופכת את הקשר בין הקב"ה והצדיקים להדדי במהותו. הקב"ה מעוניין בקרבת הצדיקים אליו, ולכן מאפשר את ההתקשרות איתם, מעבר לניהול הרגיל של הטבע.

אם כן, הרצון הזה של הבורא במתבטא גם בקשר עם האמהות בשל היותן צדיקות גמורות. לכן מחדש המדרש שהרצון של ה' לקשר ישיר עם הצדיקים הוא אשר גרם לו להביא עליהן את העקרות. לפי תשובת המדרש, אין יתרון אישי אחר לאמהות פרט לחיבור העמוק יותר בקשר עם הקב"ה.

כאשר קשה לאדם, הוא עושה את הדבר הטבעי ביותר ופונה אל מי שעומד ממעל לו – לבורא העולם. הקב"ה, כמו שאמרנו, רוצה ואוהב את קשר הקרבה של הצדיקים איתו, ולכן לגיטימי מבחינתו לגרום להן צער כדי להביא אותן בצר להן לזעוק אליו. כך מרוויח, כביכול, הקב"ה שני דברים: קודם כל, את הקרבה שרצה. בנוסף, הוא מרוויח את האפשרות לספק לזועקים אליו את רצונם גם בשעה הקשה ביותר, בזכות עבודת ה' שלהם. חז"ל קבעו ש"לפום צערא אגרא", לפי הצער בא השכר, ולכן ככל שאדם יקבל את הדבר שציפה לו לאחר שסבל יותר, כך ישתמרו יותר זכויותיו בשמים ויזכה ליותר שכר[11]. לכן הביא הקב"ה על האמהות את צער העקרות. בזה עקדו את עצמן לפני הבורא[12], ואך ורק לטובתו. השכר שיקבלו הוא תוצר לוואי, ולא טמון בצער עצמו[13].

השאלה הנזעקת מתשובת המדרש היא, האם אפשרות זו מוסרית? יש לראות בתשובה את המשמעות העמוקה ביותר של עקידה אישית. לעיתים הקב"ה מנסה בני אדם לראות אם הם שומרים מצוותיו או לא. זהו לא המקרה כאן. לעומת זאת, לעיתים הקב"ה שמח בקשר שנוצר לו עם אוהבי שלומו, ולכן הוא גורם לדבר שנראה בהסתכלות האנושית עוול. אף על פי כן, בהסתכלות הרחבה והבלתי אמצעית של הבורא אנו רואים שמדובר בעצם בכלי של הקב"ה לשם ההבדלה בין אוהבי אלוקים ודורשי קרבתו לבין אלו ששם ה' לא נישא על שפתם.

הקיום שלנו בעולם הוא כולו על תנאי, ואנו באים לעולם מטיפה סרוחה לשם עבודת הבורא. אין זה סותר את הצורך שלנו בעבודת ה' במובן הרחב שלה, אך בסופו של דבר את הטוב והרע אנו מקבלים מאת ה' על-פי מעשינו. יש להדגיש שהעקרון של "לפום צערא אגרא" לא מופיע כאן במובן הפשוט של הגדלת הצער בשביל הגדלת השכר. לא בשביל להרבות את שכרן נתעקרו האמהות. המדרש אומר שהקב"ה עיקר אותן בשל סיבה אחרת, כדי לגרום להן להתקרב אליו בתפילתן ושיחתן. ניתן ללמוד מכאן קודם כל על החשיבות של התפילה בעיני ה' ועל כוחותיה. לתפילה יש יכולת לקרוע גזר דינו של אדם ולהביא להתקרבות כמעט ישירה של האדם אל קונו. אך יותר מכך, ניתן לראות מכאן את העובדה שהעולם מתנהל לפי ההסתכלות העליונה של הבורא. כאשר הבורא יוצר מציאות שנראית לנו, בני האדם, לא הגיונית, עלינו לנסות לראות מה עומד מאחוריה. אין רע במעשיו של ה', ורק עלינו, בהסתכלותנו הצרה והאנושית, למצוא את הכוונות שעומדות מאחורי המעשים. לכן ודאי שהדבר מוסרי, כי הקב"ה מעוניין לבטא את הקירבה והחשיבות שהוא נותן לאמהות עצמן, ככלי לטובתו של ה'.

סיכום התשובה הראשונה: המדרש אומר שהאמהות נתעקרו כי הקב"ה מתאווה לתפילתן. הרווח שיוצא מכאן הוא לקב"ה, והוא עושה זאת כדי לבטא את הקשר המיוחד שיש לו עם אמהות האומה.

התשובה השניה – "כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין"

כאשר בני בני זוג מולידים ילד, הוא הופך לחלק מאוד משמעותי מעיסוקם ומחייהם. הטיפול בילד הוא עבודה של עשרים וארבע שעות ביממה. העבודה היא קשה מאוד, והרבה פעמים באה על חשבון הזוגיות של ההורים. לפעמים הם שוקעים בשגרה כזאת, כך שאינם נותנים כלל תשומת לב מספיקה אחד כלפי השניה. לאחר לידת התינוק, בני הזוג אינם כבר שניים בלבד במשפחה, אלא שלושה. הקשר האישי האינטימי שלהם יכול להיפגע בקלות אם לא מושקעים בו מספיק מהמשאבים והזמן שנותר מעבר לטיפול בילד. עצם המינוח 'זמן שנותר', מראה שהקשר הזוגי מודחק לפינה צדדית, בדיעבדית, בעוד גידול הילד הופך לעיקר.

כשאנו מדברים על ביתם של האבות והאמהות, אנו מנסים לדמיין בנפשנו את הבית המושלם. בית בו הקשר הזוגי פורח יום יום, והאהבה בין בני הזוג רק גוברת עם השנים. גם ריב בין בני הזוג הוא דבר לגיטימי שאפשר שיווצר מפעם לפעם. בשל העובדה שבני הזוג הם שני בני אדם שונים, חלק מהבניין המתמיד של הבית הוא ההתמודדות של בני הזוג עם חילוקי הדעות ביניהם, על אף הקשר הנפשי המיוחד שלהם. בסופו של דבר, על אף הקירבה הגדולה ביניהם, הם אנשים שונים עם מחשבות שונות[14]. אך כדי שהבית יתקיים לאורך זמן רב, חשוב הוא שגם כשיש נתק בין בני הזוג הם ילמדו לשוב במהרה לאהבתם. כך לדוגמא, ע"פ פשט הפסוקים היה נתק גדול ומשמעותי בין יעקב ורחל, אך הגַדְלוּת של הבית שלהם מתבטאת בכך שחיש מהרה הם שבו לאהבה הגדולה שהייתה ביניהם[15].

כשנושא גידול הילדים אינו עומד על הפרק, האהבה והבית יכולים לפרוח פי כמה וכמה. זה מה שאומר בעצם המדרש: כדי שהבית האידיאלי יהיה כזה שעל פיו יושתת עם ישראל, יש צורך שיהיה מתוחזק לצורך הזוגיות כל הזמן, ללא הפרעה של גידול ילדים. אמנם חשוב לקיים פריה ורביה בשביל קיום העולם ועם ישראל, אך זאת ניתן לעשות גם לאחר שפסקה שרה נדה; גם בשונה מדרך הטבע. יש חשיבות שהבית הראשון של האומה הישראלית יהיה בית אידיאלי ויממש את ייעודו כבית, מצד הזוגיות שבו. אמנם, דמות הבית השלם היא של בית עם ילדים בו מונחלים הערכים עליהם נבנה לדורות הבאים, אך כדי להגיע לבית האידיאלי היה צורך בביסוס הזוגיות של האבות, שנעשה בעיקר ללא ילדים.

שיטה זו מבוססת היטב בסיפור התורה על האבות והאמהות. מכל התיאורים שיש בידינו, אנו לא רואים ניתוק ואף ריב אחד בין כל האבות לנשותיהן בפני עצמם, כאשר נושא הילדים איננו קיים. אנו רואים בתים המבוססים על קשר אישי הדוק ואוהב, תוך הקרבה הדדית למען קיום המטרות הגדולות של הבית. הריבים היחידים המוזכרים ורמוזים הם על נושא הילדים ובגינו[16]. כך למשל, אם לאה הייתה נותרת בעקרותה, ורחל ולאה היו יולדות את בנן הראשון באותה השנה – הדרישה של רחל "הבה לי בנים" לא הייתה עולה באופן שעלתה. הקנאה שאחזה ברחל על אחותה, אשר זכתה בבנים בניגוד אליה אף על פי שלא נפלה לאה ממנה בשום בחינה רוחנית, היא שגרמה לה להטיח את הדברים הקשים שאמרה ליעקב, מה שגרר את תגובת יעקב לטענתה.

אף הקשר המתוח שהיה בין לאה ליעקב, שמתבטא בכך שלאה עמדה כל העת בצילה של רחל, לא מראה על זוגיות שאין לה קיום ושאיננה ראויה להוות חלק מהדוגמא לבית הראוי לעם ישראל. אמנם זהו בית שיש בו הרבה ליקויים, אך גם בית כזה מבוסס דיו כדי להיות בסיס רחב לבניין עדי עד בישראל. ראיה לדבר היא קבורת לאה לצד יעקב במערת המכפלה, במקום שטבעי היה שתועדף רחל על פניה. הקשר של לאה עם יעקב מושתת על דבר אחר, על הקשר הממוני. אמנם מדובר בבית שאין לאחל לאף זוג לחיות בו, אך המקרא רצה להדגיש את היות הקשר של לאה עם יעקב קשר של קיימא, למרות ליקוייו. ישנה הנגדה ברורה בין קשר יעקב עם רחל לעומת הקשר עם לאה, אך ודאי שעובדה זו לא הופכת את אחת מן האמהות לפחותה. וכך מבאר הרב שרלו את היחס בין רחל ללאה:

הפסוק האומר "וירא ה' כי שנואה לאה", מאפשר להנגיד את אהבת יעקב לרחל מול יחסו ללאה. נחלקו ראשונים מה טיבה של שנאה זו ומה עוצמתה, וחלק ניכר מהם מיתן באופן משמעותי את המילה, בקובעו כי אין מדובר בשנאה של ממש אלא ביחסים הפחותים בהרבה מן האהבה, והתורה מציינת את יחסיותם על ידי נקיטת לשון שנאה. אולם, גם לאחר הפחתת העוצמות, נותר עדיין הביטוי המלמד על הנגדה מוחלטת ליחסי יעקב ורחל, ועל תשתית שונה.

סיפור הדודאים מעמיד את שני הבתים זה מול זה. [...] בעיקר ניתן ללמוד מסיפור הדודאים על יחסי יעקב ולאה: "אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני". דברי לאה ליעקב אינם דברי ריצוי ופיוס. מכוח הדין היא באה, וכמעט שהיא מחייבת את יעקב לבוא עליה מצד זכויותיה הממוניות. אין דבר המעיד יותר על יחסיהם, מאשר הזמנת יעקב כמי שנשכר בכסף. [...]

שתי האמהות ממשיכות לאחר מותן את אשר ביטאו בחייהן. רחל מקושרת אל בניה בקשר נשמתי עז, ומיאנה להינחם על הליכתם בגולה. לאה – לעומתה – מבססת בקבורתה את מעמדה של מערת המכפלה, ואת הקשר הנצחי שבין עם ישראל לאדמתו, הבנוי על סגולת ארץ ישראל.

הרב יובל שרלו, "אשר בנו שתיהם את בית ישראל", כתנות אור, עמ' 419

הרב שרלו מבסס את דבריו על הפסוק: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים, יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם"[17], הבא להדגיש את הצורך של הבית היהודי בחיבור שני הפנים שכל אחת מהאמהות מבטאת. עליו להיות בית של אהבה רגשית גדולה, ומצד שני אין להתעלם מן המקום המרכזי שתופס הנושא הממוני בחיי בני הזוג. לכן, בית שמבוסס אך ורק על קשר רגשי – ייתקל בקשיים ומתיחויות, כמו הקשר של יעקב עם רחל; וכן קשר הבנוי כולו על החובות הממוניות – יראה כמו הבית של יעקב ולאה.

בכל אופן, שני הבתים הם בתים, אך הם באים ללמדנו איך עלינו לנהוג בבואנו להקים את ביתינו שלנו.

 

נשוב למדרשנו. פן נוסף המופיע בתשובה השניה הוא היופי. לא רק שחיי הפנאי של הנישואין נפגעים במידה מסויימת מהולדת ילדים, אלא גם יופיין של הנשים. גם פה, הכוונה היא להראות את הבית האידיאלי של בית בישראל. כדי לגרום לאשה להיצמד לבעלה יש צורך לאשה שתתקשט עבורו. הקישוט הוא חלק משמעותי ביותר ביחס לקשר הגופני בין בני הזוג. המדרש אומר שאשה המקשטת עצמה בימי נדותה אין רוח חכמים נוחה הימנה[18]. הקישוט ממש אסור כשאין לו מטרה של קיום מצוות עונה, אשר אסור לקיימה, כמובן, כשבני הזוג אסורים[19].

מדרש נוסף מבהיר שלשם כך נועד הקישוט:

מנין היתה מרים יודעת שפרש משה מפריה ורביה? אלא שראתה את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, אמרה לה: מה לך שאין את מתקשטת? אמרה לה: אין אחיך מקפיד בדבר. לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו.

ילקוט שמעוני, בהעלותך, רמז תשלז

עצם זה שראתה מרים שציפורה אף פעם לא מתקשטת, הבהיר לה שמשהו בבית אחיה לא תקין, ושהוא ואשתו אינם מקיימים יחסי אישות. הרמז הקטן הזה הספיק לה כדי להרגיש שמחשבותיה מבוססות היטב כמעט כמו עובדה, מה שגורם לה בסופו של דבר לומר לשון הרע על משה. משמעות הדבר, שקישוט האשה הוא סימן מובהק לחיי משפחה תקינים ומלאים. כדי למשוך את בעלה להזדקק לה, האשה מתקשטת, וכך, באופן שביארנו, הקשר הזוגי בין האבות לאמהות נהיה שלם. כאשר אשה יולדת, באופן טבעי היא עוברת שינויים במראה שלה. השינויים הללו יכולים להיות יפים בעיני המתבונן, אך הם תלויים בהתבוננות מיוחדת של הבעל באהבתו לאשתו. לרוב המתבוננים מהצד, ייראו שינויים אלה כהרעה משמעותית במראה שלה. המדרש מדגיש את החשיבות של יופיין וקישוטן של האמהות כל העת, ולכן מאחֵר את ימי הלידה לימים בהם הגוף בלאו הכי עובר שינויים לרעה, בשל ההזדקנות. הדבר בולט ביותר אצל שרה, אך מופיע גם אצל שאר האמהות. ככל שהלידות מתחילות מאוחר יותר, כך ההסתכלות של הבעל על השינויים הוא פחות משמעותי. היופי הוא עיקרון חשוב פה, שכן "שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים"[20]. במקרה של האמהות, האשה הנאה גורמת לבעל, להרחיב את דעתו ואופקיו, וכך לתקן את העולם ולכונן אומה מתוקנת וחכמה יותר. ישנו פן נוסף משמעותי בהיות האשה נאה: "אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים"[21]. היתרונות רבים, ולכן חשוב למדרש להדגיש את הקירבה בין אברהם, יצחק ויעקב לנשותיהן.

סיכום התשובה השניה: הקב"ה הביא להתעקרות האמהות כדי לגרום לאבות האומה ליהנות מהן יותר. האמהות נשארו יפות ופנויות לשם קיום הקשר שלהן עם האבות, וכך גרמו לאבות לתקן עולם טוב יותר מתוך רוחב הדעת.

התשובה השלישית – "כדי שיצאו רוב השנים בלא שיעבוד"

בתשובה זו ישנם שני כיוונים להסביר את כוונת המשיב, באופן הטבעי ובאופן הגאולתי.

1. האופן הטבעי

השיעבוד המשמעותי שרוצה הקב"ה למנוע מהאמהות, הוא השיעבוד הקיים בגידול הילדים. כוונת המדרש היא לדרך הרגילה בה פועל העולם, לפיה המשמעות העקרונית של החינוך היא הנחלת ערכים ואורח חיים נכון לילדים ע"י ההורים. החינוך הוא אבן יסוד בהעברת שרשרת הדורות מאב לבנו, ועל ידו יכול העולם להיות מתוקן, באמצעות ספיגת כל היתרונות ושיפור כל החסרונות מדור ההורים לילדיהם. העניין משמעותי עוד יותר כשאנו מדברים על אברהם יצחק ויעקב. יש לזכור שמדובר על תקופה שבה כל העולם כולו עובד עבודה זרה וסר מדרך הטוב. מעשהו של אברהם, קריאה בשם ה', הוא מעשה יחידאי וחריג. לא רק שהוא עושה מעשה לא נורמלי, ביחס לדורו, אלא גם יהא עליו להתאמץ מאוד כדי ליצור לו עדת נאמנים, שיסכימו לדרכו.

גם אצל אברהם ושרה, שהמדרש מעיד עליהם שהיו מגיירים את בני דורם, אנו רואים שהצלחתם זמנית ולא תפסה לזמן ממושך. בזמן הירידה למצרים, כאשר התורה מונה את בני יעקב, ולכל אורך ספר בראשית, אנו לא מוצאים רמז לאותם גרים שהצטרפו לאברהם ושרה. אפילו ביחס לאליעזר עבד אברהם, שחז"ל מזכירים אותו בין האנשים שנכנסו בחייהם לגן עדן, לא ראינו שהתגייר בעצמו למרות שהבין את גדלותו של אדונו[22]. רק הבנים הם אלו שהמשיכו לעבוד את ה', הם אלו שקיבלו את התורה והביאו לכינונה של האומה.

אך יחד עם החשיבות הגדולה של החינוך, יש לזכור כי גידול הילדים הוא שיעבוד של ההורים. כמו שהוזכר לעיל, גידול הילד יכול לתפוס זמן רב מחיי בני הזוג. המדרש ממחיש את הצער והקושי בגידול הילדים:

גדול שכר גידול בנים על הדרך הנכונה והנכוחה, ואע"פ שצער גידול בנים קשה, אפילו הכי אל יתרשל אדם בגידול בניו. אמר ר' שמעון בן אלעזר: נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד של זיתים בגליל ואל יגדל תינוק אחד בארץ ישראל.

אוצר המדרשים [אייזנשטיין], עמ' עח

לדעת ר' שמעון בן אלעזר, קל יותר להשקיע את המרץ בגידול זיתים, הדורשים השקעה רבה בכל שלבי התהליך עד להפקת השמן, מאשר לגדל תינוק.

מדוע אם כן יש צורך לתרץ את הסבל של האמהות בקושי של גידול הילדים? מדוע חשוב ללמדנו שלמען האומה והקב"ה יש חשיבות בגידול ילדים מאוחר? אדרבה, במקרה של הריון מאוחר הוא הופך אף ליותר קשה מבחינה פיזית, דבר המגדיל את צער ההריון והלידה?

ניתן לענות על שאלות אלו בכך שקיים צורך גדול שהילדים של האבות יהיו עיקר העולם למען תיקונו. כמו שאמרנו, החינוך הוא בסיס להמשכיות העולם. ככל שהחינוך שינתן לילד יהיה טוב יותר, כך הילד ילמד ליישם את שקיבל מהוריו באופן הטוב ביותר בחייו. אחד מהגורמים המשפיעים ביותר על החינוך הוא הניסיון. אין כמו ניסיון חיים כדי לדעת איפה כדאי להשקיע את המרץ ומתי לאגור כוחות; מתי יש להקפיד ומתי לוותר, ובכך לחנך את הילד באופן הטוב ביותר כדי שימשיך את דרכם של הוריו. במיוחד בתקופת האבות, חשוב מאוד שהילד לא יצא לתרבות רעה, שיספוג מספיק מהוריו וכך לא ימשך אחר סביבתו, העובדת ע"ז. החשש הוא שמא לא תהיה המשכיות לתורה ולאומה. לכן גרם הקב"ה צער לאמהות, בשביל שיצאו רוב השנים ללא שיעבוד, אלא בשנים של לימוד והכנה עצמית לקראת יצירת ההמשכיות כשיגיע הזמן לכך.

הבעיה בשיטה זו היא שבגידול ילדים, ניסיון החיים לא יכול להוות תחליף לנסיון ממשי עם ילדים. יש צורך להתנסות באמת בכל מה שכולל בתוכו גידול הילד מקטנותו ועד שיגדל, כדי להביא לכך ששיטת החינוך תהיה הנכונה ביותר עבור הילד. אנו באמת רואים ניסיונות כושלים, מסיבות שונות, בחינוך של הבכורות לבית אברהם ויצחק, ואפשר לומר שגם בבית יעקב, במידה מסויימת, החינוך לא הצליח לחלוטין בבנו הבכור ראובן, אשר בלבל את יצועיו. אברהם היה צריך להתנסות בחינוכו של ישמעאל כדי לחנך את יצחק כדרכו, ויצחק היה צריך להתנסות בחינוך עשו כדי להגיע לרמת החינוך הטובה ביותר עבור יעקב[23]. יעקב התנסה שנים רבות בחינוך, עד שהגיע לכך שכלל שנים עשר בניו הפכו לממשיכי דרכו. למרות הכעס שלו על חלק מהם אף כשברך אותם לפני מותו, הוא מסיים את ימיו עם שנים עשר שבטים צדיקים הראויים להתחיל את הקיום של עם ישראל.

2. האופן הגאולי

השיעבוד המשמעותי שרוצה הקב"ה למנוע מהאמהות, הוא העבדות במצרים. באופן זה, התשובה של המדרש לסיבת העקרות של האמהות מתייחסת לגזירת השיעבוד שנתבשר אברהם אבינו בברית בין הבתרים. שם התבשר לו שעם ישראל ישתעבד ע"י עם אחר שיְעַנֶּה אותו, והובטח לו שאחרי כן יצאו משם ברכוש גדול. המראה שהתגלה לאברהם הותיר עליו חותם עצום. הצאצאים שלו, שטרם נולדו, יהיו משועבדים 400 שנה ביידי גויים שיִרְדוּ בהם בפרך. קרוב לודאי שמחשבותיו של אברהם נסבו סביב פרק הזמן הארוך מאוד שנגזר על עמו. ארבע מאות שנים הן חיים שלמים של דורות רבים, במהלכן יסבלו צאצאיו. ומה אם לא יוכלו להחזיק מעמד במשך כל הזמן הזה? מה יקרה אם יקרסו לחלוטין ויושמדו בעקבות הנטל הגדול? הקב"ה שמע לתמיהות של אברהם וריחם עליו, ובסופו של דבר השתעבדו עם ישראל רק 210 שנים, מניין רד"ו. המניין של 400 שנים החל כבר בלידת יצחק אבינו, היות ומתקופתו החלו להיות תלויים במידה זו או אחרת בעם אחר: יצחק גר אצל אבימלך בגרר ויעקב אצל לבן בחרן. כפי שמדייק רש"י מלשון הפסוק של הגזירה: "'בארץ לא להם' - לא נאמר בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם"[24]. אם כן, לאחר שקיבל הקב"ה את תחינות אברהם על הגזירה, ושינה את הגזירה, כך שאין בכוונתו שישראל ישתעבדו כל ה-400 שנים במצרים, מובן למה רצה לאחֵר את לידת האמהות ככל הניתן. הכוונה במשפט שמביא המדרש, "כדי שיצאו רוב השנים בלא שיעבוד", היא במובן של שיעבוד מצרים. על-מנת שיימשך הזמן ככל הניתן לפני תחילת השיעבוד האמיתי במצרים, שיעבוד של עבודת פרך וגזירות מוות שונות ולא רק מגורים בארץ לא להם, רצה הקב"ה להאריך את הזמן עד ללידת יעקב ושנים עשר השבטים. הוא עשה זאת על ידי העקרות של האמהות. באופן זה "המונה" של השיעבוד החל "לדפוק" רק בזמן לידת יצחק, למרות שהשיעבוד המשמעותי עליו נתנבא אברהם החל רק כשירדו אבותינו למצרים.

אך שיטה זו נתקלת במספר בעיות: ראשית, לא ניתן לפרש את המדרש כפי שאמרנו בשל הניסוח בו בחרו האמוראים, "כדי שיצאו רוב השנים בלא שיעבוד", היות ובסופו של דבר לא עברו רוב השנים בלא שיעבוד, אלא רק 190 מתוך 400 שנה. בנוסף, המדרש כולו נדרש על שרה אימנו, שבניגוד להגר שנתעברה בביאה ראשונה, הייתה עקרה. כמו כן, האם שהייתה במצב הקשה ביותר מבחינת עקרותה היא שרה. אצלה היה הנס הגדול של חזרת הוסת לאחר שפסקה מנדתה, וסבלה התמשך בפרק הזמן הארוך ביותר, תשעים שנים ארוכות ללא בנים. לכן לא ייתכן לבסס את המדרש על דבר שאינו מתאים לשרה, אלא רק לשאר האמהות. אם נאמר שמטרת העקרות היא הבלעת זמן שיעבוד מצרים בזמן בו גרו האבות בארצות נכר, גם איחור לידת שרה לא מועיל לכך. הרי את הספירה החלו אך ורק מזמן לידת יצחק שגר שנים רבות בגרר. גם אם לידת יצחק הייתה מתרחשת שנים רבות קודם לכן, את הספירה של 400 שנה היו מתחילים רק אז והדבר לא היה מקצר את שיעבוד מצרים. למה, אם כן, נתעקרה שרה?

ניתן לענות על שאלות אלו, בכך שלשון "רוב שנים" אינו מתכוון לרוב השנים מבחינה כמותית, אלא להדגיש את חשיבותן, שהיו השנים המשמעותיות ביותר מבין כל שנות הגלות. כך למשל, בתפילת "נשמת כל חי", הנאמרת בתפילת השבת לאחר שירת הים, אנו אומרים על הקב"ה "המהולל ברוב התשבחות", כאשר הכוונה היא שהוא מהולל בריבוי תשבחות, וודאי שלא רק ברובן מהבחינה הכמותית.

על השאלה השניה ניתן לענות כפי שאמרנו, שהגזירה היא על הגרות ולא על השיעבוד, ולכן איחר הקב"ה את לידת יצחק, כדי שאברהם יראה את יצחק בנו גר בארץ לא לו במשך שנים מעטות בלבד. הקב"ה רצה למנוע מאברהם את הסבל שבידיעת עובדת גרותו של בנו. יש להדגיש שרואים מכאן שהקב"ה מציג פה מעין "העדפה" בין שני סוגי סבל. הוא מעדיף לגרום לאברהם ושרה להיות עקרים שנים רבות, סבל מאוד משמעותי, על פני הסבל שבראיית בנם סובל בשנות גרותו. אולי אפשר להבין העדפה זו על פי חידושי הרד"ל על מדרש רבה העוסק במחלוקת ר' עקיבא ובן עזאי מהו הכלל הגדול בתורה. הרד"ל מביא את דברי הראב"ן על מהות המחלוקת בין התנאים:

ובהא פליגי, בן עזאי סובר אדם אוהב בנו יותר מגופו, לכן סובר ש"זה ספר [תולדות אדם]" כלל הגדול. ור' עקיבא סובר, אדם אוהב עצמו יותר, לכן אומר "ואהבת לרעך כמוך" כלל הגדול.

חידושי הרד"ל, בראשית רבה כה, ז

אולי יש פה הליכה של תשובה זו במדרש כשיטת בן עזאי, ולדעתו באמת אדם אוהב יותר את בנו מאשר את עצמו, ולכן הכלל הגדול בתורה הוא "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", שמשמעותו היא שחובה על כל אדם לכבד את חברו כאילו הוא בנו. התולדות שאדם עושה הן כולן בדמות אלוקים, ולכן מוטלת חובה על בני האדם להתייחס לכל אחד כאילו הוא בנו ממש. ר' עקיבא חולק, ואומר שהחובה היא לאהוב כל אדם כאילו הוא עצמו, "ואהבת לרעך כמוך", וזוהי אהבת הזולת הגדולה ביותר.

סיכום התשובה השלישית:


  1. 1.       השיעבוד שרצה הקב"ה למעט הוא זה שנגרם בשל הקושי הגדול בגידול ילדים. נגרם לאמהות צער בעיכוב ההולדה, כדי שילדו ויחנכו בהיותן בעלות ניסיון חיים. זאת, על-מנת לגדל בנים למופת שיהיו המשך לעם ישראל.

  2. 2.       השיעבוד נגרם כדי להמעיט את שנות השיעבוד הקשה במצרים מ-400 ל-210, ולכלות את השנים הרבות שנגזרו על בני בניו של אברהם בגרות מסוג פחות ולא בעבדות כמו במצרים.

התשובה הרביעית – כדי שיהנו בעליהן מהן

בתשובה זו אנו רואים את יתרונה של האם בעצמה, בלא תלות שלה באף גורם אחר. ההנאה שנגרמת לאמהות בשל היותן עקרות טובה יותר להן ולעולם מאשר הסבל שנגרם להן בשל החוסר הנפשי שלהן וכמיהתן לילדים. השינוי היחיד העובר עליהן בשנות עקרותן, הוא ההזדקנות הטבעית ככל אדם. כל שאר התופעות השליליות הטבעיות האחרות שיכולות להופיע באדם לעת זקנותו[25] לא הופיעו אצלן. בנוסף לכך, בזכות עקרותן הן פנויות כל הזמן לעבודה על הקשר שלהן עם בעליהן, מה שמביא את בעליהן להתקרב אליהן. המדרש מתאר התקרבות זו כתמידית, שאינה תלויה בזמן. עצם הגדרתה של שרה בגיל תשעים שנה, מתוכן שנות נישואין רבות לאברהם, ככלה בתוך חופתה, מבטאת את הקירבה העצומה והבלתי רציונלית שיכולה להיות בין בעל לאשתו. כמו כן, היא מביאה לאמהות כבוד גדול אצל כל סביבתן. ההדגשה של המדרש, ששרה היא ממש ככלה בזמן החופה, בא להדגיש שכמו שבחתונה כל האורחים, ובעיקר האורחות, מסתכלים על הכלה, כך הסתכלו כעת עליה בשל עקרותה. הקירבה הגדולה של האבות לאמהות היא זו שיוצרת קשר יחיד במינו, שקיים כל זמן שאשה מוגדרת 'כלה'. ההדגשה של המדרש היא ששרה נמצאת כל הזמן, למרות השנים הרבות שאמורות לכאורה לגרום באופן טבעי לשחיקה באהבה ובקשר הזוגי, ברגעי השיא של הזוגיות שלה עם אברהם. אין מריבות בין חתן לכלה; אין חילוקי דעות[26]; אין סודות שנשמרים מבן הזוג. לעומת זאת, יש שמחה גדולה בקשר שנרקם; שמחה של מצווה לשמח חתן וכלה; הרגשה של אידיאל המתגשם כל העת; הרגשה של פיסגת החיים, רגעי השיא והאושר.

כדי להגיע למצב של כלה בתוך חופתה לאחר שנים רבות, יש צורך בהכרעה אישית של הרעיה. הכרעה זו של האמהות, לנצל את המצב המייאש בו הן נמצאות ולהיות 'ככלה בתוך חופתה' במשך שנים ארוכות של סבל, היא הכרעה יסודית, שבבסיסה ההבנה שלהן שכל המציאות של האומה תלויה בעיקר בהן. כאשר הן מחליטות לנצל ולתעל את הסבל שלהן לצורך דבר גדול, הן זוכות בכך להתקרב לקב"ה ולעשות את דברו בצורה העליונה ביותר – לעבוד את ה' מתוך אהבה גדולה, ואמונה בקיום הבטחותיו, שהבטיח להן שמבעליהן יצא העם הנבחר. לכן הן לקחו את גורלן בידיהן והתקרבו לבעליהן כל עת וכל שעה, בשביל להיות ככלה בתוך חופתה. ההנאה העצמית בהיותן כלות כרוכה גם בעבודה קשה שכמעט סובבת סביב השעון. רק כך, ע"י ההשקעה הגדולה, האמהות מגיעות למצב שבו הן כלות במשך שנים רבות.

המדרש בא להראות לנו שהעקרות של האמהות נועדה לצורך עצמן. בשביל להגיע לרמה כזאת של "פופולריות" בתוך ביתן ומחוצה לו, גורם להן הקב"ה להיות עקרות. באופן זה דבריהן נשמעים והן יכולות להעביר את המסר הגדול שיש להן להעביר, וכך להיות למכוננות האומה. כאן אנו רואים את החשיבות הגדולה בביסוס הקשר הזוגי על האמהות עצמן והיכולות האישיות שלהן בהנהגה המשפחתית והכללית ובעבודת ה'. ההנאה, כפי שמציין המדרש, היא של האבות: "כדי שיהנו בעליהן מהן", אך ההכרעה המשמעותית, והשכר שבצידה, היא של האמהות, ולכן הן הזוכות לגדולה.

כך ממשיכים אברהם ושרה ליצור את האידיאל המרכזי ביותר, קיום עם ישראל כעם מיוחד מכל העמים, משתי בחינות – הטבעית והרוחנית:


  1. 1.       שיא הטבעיות – ספר בראשית ותחילת ספר שמות מהווים את ה"דרך ארץ" שקדמה כרונולוגית לתורה[27]. הקשר הזוגי בין אברהם לשרה מהווה את הביטוי החזק ביותר לדרך ארץ. כאשר בני זוג מתחתנים, הם מגיעים למציאות בה הם יכולים, לאחר כל הזמן שעבר מאז הכירו, לממש את אהבתם. בעת עמידתם תחת החופה הם שלמים. הן מהבחינה הנפשית, שעה שנפשותיהם נפגשות ומצטרפות לידי משפחה אחת; והן מהבחינה הגופנית, עת הם נהיים מותרים זה לזו לחלוטין, ואף מצווים בהתקרבות הגופנית הזו במצוות עונה.

  2. 2.       שיא הרוחניות – חז"ל השוו בכמה מקומות את החתונה למעמד של רוחניות גבוהה וקשר בין עם ישראל לריבונו של עולם. במקור המובהק ביותר לכך, אולי, מושוֵות החתונה למתן תורה. כך אומרת המשנה במסכת תענית:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל', ואומר: 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה', וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו': ביום חתונתו – זו מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

משנה תענית ד, ח

דווקא ביום הקדוש בשנה, ביום הכיפורים, היו בנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ומה הבשורה המרכזית שנושאות בפיהן? הצורך במציאת חתן. המשנה מסבירה את הקישור בין יום הכיפורים לחתונה, בכך שיום החתונה משול ליום מתן תורה מצד אחד, ולבניין בית המקדש מן הצד השני. כך או כך, מדובר בקישור עמוק של יום החתונה אל התורה. כאשר זוג טרי מציב את התורה במרכז ביתו, הוא מתקשר באופן ישיר לעם ישראל לדורותיו, ולמהלך הגאולה; למתן התורה, שנעשה במעמד כל האומה כולה; לבניין בית המקדש, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל שבמרכזו בית קודש הקודשים, שמהווה את מקום הקישור הישיר והבלתי אמצעי של האומה עם הקב"ה.

ע"י הכרעה זו של האמהות, שמעלות יחד איתן את האבות שגם הם "כחתנים בתוך חדרם", נוצרת אומה מתוקנת המתקשרת ישירות לדרך הארץ ולתורה; לעבודת ה' הפשוטה והטבעית, ובדרך המצוות המופיעות בתורה ומקשרות אותנו לאלוקים.

פה נעוץ ההבדל בין התשובה הרביעית לתשובה השניה. בתשובה השניה, "כדי שיתרפקו על בעליהן בנויין", הדמויות המרכזיות דרכן נבנית האומה הן האבות, שעל האמהות "להתרפק" עליהם, וכך היופי החיצוני של האמהות והחיבור הזוגי עם בעליהן רק גורם להם להיות אבות טובים יותר. לעומת זאת, בתשובה הרביעית, "כדי שיהנו בעליהן מהן", הדמויות המרכזיות הן האמהות שגורמות לתיקון האומה על ידי הקישור שלהן לבעליהן, והיותן שנים רבות ככלות בתוך חופתן. הזוגיות שמציגה התשובה השניה היא זוגיות המבוססת על הפן החיצוני שגורם הנאה לאבות. היופי, כפי שהזכרנו, גורם לאבות להיות בעלי דעה רחבה יותר, בשל ההשפעה המרכזית שיופי גורם לדעת האנושית. אך בתשובה הרביעית, אנו רואים שהיופי, הקישוט והמצב התמידי של כלה בתוך חופתה בו האמהות נמצאות, הם הגורמים להן עצמן להיות המרכז של הבית, בעוד הבעלים שלהן הם דמויות משניות יחסית. ההנאה שלהם מההתקרבות של נשותיהם אליהם מועילה לאומה, אך דרך האמהות ויכולותיהן האישיות. באופן זה הם יוצרים בית מלא בקדושה של זוגיות נכונה, בית המהווה דוגמא ומופת לישראל.

אולי הדבר מזכיר מעט את הזכות הגדולה של הנשים ביציאת מצרים, כפי שחז"ל מדגישים שבזכות צדקניות שבאומה נגאלו ישראל משם. על ידי גדלותן ויוזמתן והפעולות שעשו מתוך צניעות, וללא רצון ליטול לידן את מושכות ההנהגה אלא בהמתנה לגאולת ה' כהרף עין, גרמו להצלה גדולה. גם כאן, במדרשנו, האמהות הסכימו לסבול סבל גדול של מחסור בילדים, אך הגדלות שלהן הייתה בכך שניצלו כל רגע ורגע שלא זכו לפרי בטן כדי להיות אמהות במובן הרחב של המילה. לא אמהות עבור בניהן בלבד, אלא עבור האומה וכל העולם.

סוף המדרש מתאר את ההתאספות של כל הגבירות של אותו הדור סביב שרה כשהיא במרכז, רק בזכות היותה עקרה. אבל שרה הייתה ענוותנית והיה אכפת לה מהגר שפחתה, וביקשה מהמטרוניות שילכו לשאול בשלומה של השפחה[28]. אך למרות החסד שעשתה איתה שאמרה לגבירות לשאול בשלומה, הגר עונה באופן שבא להעליב את שרה. היא אומרת להן שיראו את ההבדל בצדיקות בינה לבין שרה, וההוכחה שלה מזה שהיא ילדה בביאה ראשונה ואילו שרה עדיין עקרה אחרי שנים רבות. אולם, הגר לא ידעה את הסיבה האמיתית מדוע שרה עדיין עקרה ואת זה שדווקא הצדיקות מתעקרות[29]. תשובת שרה מוכיחה שידעה היטב למה צדיקות מתעקרות. לכן אמרה בליבה: עם כפויית טובה זו אני נושאת ונותנת? מדוע אני צריכה להתווכח איתה על רמות של צדיקוּת, שהרי היא לא מבינה את דרכי ה' הנסתרות?! הלוואי שאצליח למצוא חן בעיני אדונה (אברהם) כדי לשאת ולתת איתו מדוע לא הוכיח אותה על דבריה ומעשיה[30].

בעצם, אנו רואים מהמשך המדרש ששרה ידעה היטב בשל מה היא עקרה ומהם היתרונות והאתגרים הטמונים בכך. הצער לא גרם לה להתרשל ולבוא בטרוניות חסרות מעש כלפי ריבונו של עולם. שרה, כאמור, לוקחת על עצמה את המשימה ומתחבבת כל העת על בעלה – כדי ליצור עולם מתוקן מלא בחסד ואהבת ה'.

סיכום התשובה הרביעית: הקב"ה הביא לעקרותן של האמהות כדי לגרום להן להשקיע את כל מרצן בעצמן וביחס שלהן לבעליהן. כך הן הופכות לעיקר הבית, ומקובלות בפני כל הרואה אותן. הסיבה לעקרות היא לשם יצירת בית שיהווה המקום הקרוב ביותר אל הקודש, תוך מתן דגש בחשיבות האשה והפיכת הסבל שלה לאושר אישי.

ד. מה ניתן ללמוד מהעקרות לימינו

המדרש הזה לא בא רק בשביל לתאר מחלוקת לגבי סיבת העקרות של האמהות. הסוגיה היא חשובה, אך כמו בכל מדרש יש לחפש מהו החידוש והאמירה הרוחנית ואף המעשית שרוצה המדרש לחדש עבורנו. כדי למצוא את האמירה הזו, עלינו להבין קודם כל מה באה לבטא העקרות. כאשר אשה לא יכולה ללדת היא נקראת עקרה, מלשון עקירה. כאשר אילן נעקר מורגש חסרונו. הרושם שגובהו הרם הותיר מדגיש את החסרון לאחר הִכָּרתוֹ.

אדם המגיע למצב נפשי בו הוא מרגיש חיסרון נעשה עצוב, וכל חייו עלולים להיכנס למרה שחורה המקיפה את כל תחומי חייו, וקשה מאוד לצאת ממנה. החיסרון של האדם מתבטא בנפשו בצורה חזקה ביותר. כך למשל, כאשר ל"ע נפטר לאדם קרוב משפחה שהיה מחובר אליו נפשית, הוא חש בכאב בשל החסרון שנוצר בו. לא בכדי, הלכות אבלות בנויות באופן של יציאה הדרגתית מן האבלות עד לחזרה לשגרת החיים המלאה, תוך זיכרון הולך ודועך של הנפטר, אשר גזירה עליו שישתכח מן הלב. אך כמו שזיכרון העץ הכרות קיים לאחר שעוקרים את האילן – כך הזיכרון, גם אם הוא קטן והולך, הוא עדיין קיים. תמיד יופיע לו בזיכרון הילדות העץ הגדול. ההלכה, שחששה מאוד מן האפשרות שאדם החש חסרון יגיע לדכדוך שישפיע על כל אורח חייו, המציאה פתרון שיוציא אט אט את הכאב.

ע"פ הביאור שלנו, המדרש שלפנינו מציע ארבעה פתרונות לדרך בה יש להתמודד עם חסרון, כאב או משבר אחר שנופל על האדם. המדרש מנסה למצוא דרך שתתחבר לנפשו של האדם, כדי למנוע ממנו להגיע ליציאה מהשגרה שלו מתוך הקושי הקיים בו. ארבע הדרכים, כפי שמציע המדרש בנוגע לעקרות האמהות, הן: תפילה, חיפוש עזרה מהסביבה, שינוי התפיסה וההסתכלות על החיים והשקעה עצמית לצורך היציאה מהמשבר.

1. תפילה

האמהות הפכו לעקרות בשל כך שהקב"ה מצפה לשיחתן ואוהב את תפילתן. כוחה של תפילה הוא גדול. ביכולתה לשנות גזר דינו של אדם, וליצור בתוכו את העוצמות כדי להתגבר מהמשבר שנפל עליו. הקב"ה, שמטבעו הוא שומע תפילה, מאזין לקול תפילותינו ועוזר לנו להתגבר. כל פסיכולוג מתחיל יודע שהדרך לעזור לאדם להתגבר על קשייו מתחילה בהקשבה. עצם העובדה שאדם יודע שהקב"ה מקשיב לו, שומע את הבעיות שלו, כבר יוצרת בתוכו את הכלים להשתחרר מהכאב ולצאת מהדיכאון. תפילה היא כלי שעומד לרשות עם ישראל ומאפשר קשר ישיר ביננו לבין בורא העולם. כאשר אדם העובר משבר יודע ומבין זאת, הוא מפנים בתוכו שהבורא יכול לפתור עבורו את הקושי שלו. כך הוא מקבל חיזוק רוחני ונפשי משמעותי לקראת יציאתו מן המשבר.

2. חיפוש יד תומכת

הקב"ה גזר על האמהות קושי כדי שיתרפקו על בעליהן. הדרך לצאת מהמשבר על פי התשובה הזו היא ע"י מאמץ להתגבר על הבושה ולמצוא יד תומכת. כאן אין רק פן של הקשבה, אלא גם של דיאלוג, של מציאת פתרונות, של שיתוף פעולה, של עזרה הדדית. בנוסף, מדובר כאן גם בפן הראשוני של פעולה אקטיבית כדי לצאת ממשבר. לפעמים לא מספיק רק לדבר על הדרכים בהן יש לנקוט, אלא יש צורך גם במעשים פעילים. אם, למשל, מדובר במשבר קשה שעובר על בחור בישיבה בשל הקושי בלימוד, עליו לנקוט פעולה ובעזרת חבריו למצוא את החברותא שהכי יתמוך בו, שיתאים לרמתו; לדעת מתי ביטול התורה הוא קיומה וכו'. כך מבין האדם ששרוי בקושי שאין הוא מתמודד לבד, אלא שיש לו יד ממשית שתומכת בכל צעדיו.

3. הסתכלות רחבה אל העתיד

הדרך השלישית בה מפרש המדרש את עקרותן של האמהות, היא בצורך בשנים מעטות ככל הניתן של שיעבוד. בעצם, אפשר לפרש שכוונת המדרש, על פי שני הפירושים שהעמדנו, היא שהדרך השלישית לצאת ממשבר היא הצורך במבט רחב על המציאות. כדי שיהיו שנים מעטות ככל הניתן בשיעבוד הגלות או בשיעבוד הילדים, גורם הקב"ה לעקרות. הדרך לצאת מן הקושי היא יציאה מן הסבל האישי הפרטי, שנגרם בשל ההסתכלות המצומצמת האישית. כאשר אדם מביט על עצמו, וכל מה שרואה הוא אדם "לא יוצלח", או כאשר אדם נכשל מספר פעמים ברציפות והוא חש ששום דבר לא עובד לו הוא מייד נכנס למשבר. כאשר אדם מרגיש שהוא חווה מעין תקופה 'שחורה' – הדבר שובר אותו כמעט לחלוטין. אך אם יתבונן האדם במבט רחב, ולא רק על התקופה האחרונה, הוא יראה שהוא עבר לאחרונה עניין שסביר שיכניסו למשבר. על ידי כך הוא יבין שהעתיד נראה יותר טוב ממה שהוא מדמיין בהסתכלות הצרה שלו מתוך הקושי. הוא יעכל את זה שיש בעולם הזה יד מכוונת מלמעלה, שדואגת לזה שגם ברע הכי גדול – יש נקודת אור. כאשר מצליחים להטמיע בראש את התודעה שאין רע מוחלט (כמו שאין טוב מוחלט, ובכל דבר ניתן למצוא חסרון, ולו הקטן ביותר[31]), אז לומדים לחפש בתודעתנו את הטוב בכל דבר רע[32], ומתוך ההסתכלות החיובית – מוצאים את הטוב החבוי בכל דבר רע. ההסתכלות על הקושי האישי צריכה להיות כאילו מדובר בצורך של השמים להוציא אותנו מהעקרות, בדרך של אופטימיות.

4. הסתמכות על הכשרונות האישיים

הדרך שהמדרש רוצה להראות כנכונה ביותר על-מנת להשיג את המטרה ולצאת באופן סופי מן הדכדוך היא "לקחת את עצמך בידיים". שרה עשתה זאת, וכך גם כל האמהות, כאשר הקושי הגדול ביותר של חוסר בבנים פגע בהן. למרות הכאב, הן משקיעות את כל מרצן בתיקון העולם ומשפחתן. כאשר אנו נוטלים בעצמנו את האחריות האישית, ומבינים באופן מושכל את היכולות האישיות שטמונות בנו, החסרון הופך לפחות משמעותי ואף הופך לדבר חיובי, כדוגמת המדרש, שמשווה את האמהות בזמן עקרותן לכלה בתוך חופתה. באופן זה אדם לומד, למשל, להנציח את הקרוב שלו על ידי מעשי עצמו. כאשר מישהו לוקח על עצמו את התכונות הטובות שהיו בקרובו שנפטר, הוא עושה שני דברים: מוציא את עצמו מהיאוש שהוא שרוי בתוכו, ומנציח את זכרו של המת באופן החיובי ביותר. כך גם לגבי כל משבר, הדרך הנכונה היא תיקון עצמי תמידי, שגורם לאדם להבין את הכוחות שטמונים בו. עם הכוחות הללו הוא יכול להשיג כל מטרה שיחפוץ בה – וכך יוצא בוודאי מכל משבר.

אנו רואים שבמדרש כולו קיימת מגמת עלייה בדרך ההסתכלות על הקושי. המדרש ככל הנראה מציב את הפיתרון הרביעי כטוב ביותר. סיוע לכך ניתן לראות בכך שהמדרש מבסס את הטענה הזאת באופן החזק ביותר. הסיפור של שרה והמטרוניות הוא חיזוק ישיר לכך שהיא הפכה לחשובה יותר בעיני כולם בשל העובדה שלא התכערה מהלידה. היא הופכת לעיקר הבית ואף לחשובה בעיני העולם כולו. אם גבירות העולם המפורסמות ביותר באותה תקופה מגיעות דווקא לביתה כדי להתייעץ ולדבר איתה – משמעות הדבר שהיא הופכת לדמות מוערכת גם בבית, כפי שכבר נלמד, וגם בחוץ. היא עושה זאת כדי ללמד את עם ישראל דרך ארץ, שגם בזמנים קשים יש צורך לנצל את הרגע, לראות את החיובי שבדבר ולפעול על פי ההסתכלות האופטימית. מתוך הסתכלות אופטימית זו יש לפעול בכל המרץ. בכך הפכו האמהות את סיבלן לבניין האומה.

המדרש שלנו מתרכז, כפי שהזכרנו, בשרה, אך הוא נכון גם לגבי כל האמהות. כולן היוו דוגמא אישית בהיותן ככלה בתוך חופתה בזמן שהיו עקרות בביתן. גם הקנאה של רחל בלאה וילדיה אינה נובעת מחוסר הבנה ביתרון העקרות, אלא בשל הצורך הנפשי המובן שלה לילדים. עוד יותר מזה, אצל רחל היה משבר גם בחיי הנישואים שלה עם יעקב תוך כדי ובשל העקרות שלה, אך היא ידעה איך לשוב להיות ככלה בתוך חופתה במהרה, ולחדש את בניין הבית שלה עם יעקב לפני לידת יוסף[33].

ה. סיכום

המדרש בא ללמד אותנו את דרך ההסתכלות הנכונה על המשבר דרך אמהות האומה. דרך הקושי שלהן למדנו שגם בשעות הקשות ביותר, אשר נוחתות עלינו לרוב ללא התראה מוקדמת, עלינו ללמוד את האופן הנכון להתמודד עם המשבר וליישם את השיטות שהזכרנו לעיל. אם מדובר באבילות, שיטות אלה באות כחיזוק לכללים המופיעים בהלכה, ואף פועלות על פי אותם עקרונות של התקדמות איטית ומתמדת, שמטרתה מוצבת בגאון בסופה – היציאה המוחלטת מן המשבר. ההבדל בנושא זה בין ההלכה למדרש, הוא שהמדרש עוסק יותר בפן הנפשי של דרכי הפעולה לשם יציאה מהאבלות, בעוד ההלכה מתייחסת לפן השכלי, איך להשכיח את הנפטר מן הזכרון התודעתי.

המדרש בא לתת לנו ארבע דרכים, שייתכן שהן בנויות זו על גבי זו בסדר עולה, כדי לפתור את המשברים בהם אנו נמצאים: תפילה, חיפוש יד תומכת ועזרה, הסתכלות רחבה על המצב בו אנו נמצאים וחיפוש הטוב שיש בכל רע ולבסוף, העלאת עצמנו תוך מאמץ אישי גדול, והתמודדות ישירה עם המשבר.

בהסתכלות כזו אנו זוכים לתקן את עצמנו ולזכך את נשמותינו לעבודת ה' בכל עת.




[1].    מובן שפעמים רבות ניתן לפרש ולבאר מדרש בכמה אופנים, כמו שחז"ל עשו בעצמם.


2.    על ההבדל בין פירוש לביאור, עיין בהקדמה לעין אי"ה, ברכות א, עמ' יד.


[3].    אף שאפשר להבין מפשט הפסוקים שלאה לא הייתה עקרה, ניתן להוכיח מלשון הפסוק שאכן הייתה עקרה לפני שילדה את בנה הבכור ראובן: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית כט, לא). הלשון של "ויפתח" יכולה ללמד שהיה רחמה סגור לפני כן. גם הלשון המכלילה בה השתמש המדרש, שלא עושה הבדלה בין לאה לשאר האמהות, מחזקת טענה זו.


[4].    כפי שמפרש רש"י: "אף על פי שדורות הראשונים היו מולידין בני חמש מאות שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים כבר ובא תשות כח לעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שמיהרו תולדותיהן בני ששים ובני שבעים" (בראשית יז, יז).


[5].    על הקשר בין יופי להנהגה ראה להלן בפירוט התשובה.


[6].    בהמשך נעיין מהו ההבדל בין התשובה הרביעית לתשובה השניה.


6.    אף שעל פניו מלשון המדרש נראה כי הנהנים הם בעליהן, נראה בהמשך שתכלית ההנאה היא של האמהות ולאו דווקא של האבות.


[8].    מה שלא מונע את הדיון במוסריות המעשה. ננסה לעמוד על נקודה זו בהמשך.


[9].    כידוע, אשה לא נצטוותה להלכה בפריה ורביה משום ש"אין דרכה לכבוש", אלא הרצון קיים אצלה באופן טבעי. ראה הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "זה סיני".


[10].  כמו דברי רחל ליעקב: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א).


[11].  אין המשמעות שעל אדם לגרום לעצמו צער, אלא שיש צורך שאדם שחווה צער ידע איך לנצל ולתעל אותו לטובת האישיות שלו ועבודת ה'.


[12].  מהות העקידה העצמית היא בכך שלא ניתנת לאדם האפשרות לבחור בין אפשרויות שונות, אלא עליו לקיים את ציווי ה' אף כשהדבר מתנגש עם ערכים אחרים החשובים לו ולעולם ביותר. להרחבה, ראה מאמרו של הרב שרלו "עקדת יצחק על ידי זרעו של אברהם אבינו", בספר "עקדת יצחק לזרעו", הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2006.


[13].  לדוגמא, משפחה בה ההורים רוצים לשבת לאכול ארוחת ערב משותפת עם בני המשפחה, והילדים רוצים לאכול בחדרם לבד. הפתרון שיכולים לעשות ההורים הוא למנוע מהילדים את האוכל עד שיסכימו לאוכלו יחדיו. הסבל שייגרם לילדיהם במניעת האוכל רק משרת את השאיפה לקשר משפחתי בריא יותר.


[14].  לכן קיים הביטוי "בניין עדי עד". המילה בניין איננה שם עצם, אלא שם פעולה. אנו מאחלים לבני הזוג שיתמידו להמשיך ולחזק את יסודות ביתם לעד. רק באופן כזה ניתן לשמר את הבית לאורך כל שנות החיים.


[15].  ניתן להבין זאת מעצם העובדה שנולד להם בן לאחר שחרה אף יעקב ברחל, היות ואסור לאדם לבוא על אשתו בזמן שהיא שנואה לו. "וברותי מכם המורדים והפושעים בי - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: [...] בני מריבה" (נדרים כ:) ומפרש ר"ן: "אע"פ שאינו שונאה, אלא שהיתה מריבה ביניהם לפי שעה". לעומת זאת, ראה מאמרו של מו"ר הרב שרלו, שסובר שאף לידת יוסף מעידה על כך שעדיין היה רע לרחל בהווה: "גם בעת לידתה בן היא קוראת בשם העתיד – 'אסף אלוקים את חרפתי, ותקרא שמו יוסף לאמור יוסף ה' לי בן אחר' כלומר, איננה נהנית מן ההווה שהוא שחור משחור." (הרב יובל שרלו, "אשר בנו שתיהם את בית ישראל", כתנות אור, עמ' 416)


[16].  כך במתח שהיה בין אברהם לשרה על רקע גידול ישמעאל; במתח בין יצחק לרבקה במתן הברכות לבנים, ובבחירה "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח); וכפי שיפורט לגבי יעקב ונשותיו.


[17].  רות ד, יא.


[18].  במדבר רבה י, ח.


[19].  להלכה נפסק: בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה, אלא כדי שלא תתגנה על בעלה (שו"ע יו"ד קצה, ט). בעקרון הדבר אסור, אך אם יש חשש שתתגנה האשה בעיני בעלה, מותר לה להתקשט גם כשבני הזוג אסורים. כלומר, רק בשביל שלום בית התירו התקשטות.


[20].  ברכות נז, ב.


[21].  יבמות סג, ב.


[22] . אליעזר הגיע לרמת אמונה מאוד גבוהה, כך שתלה את הנס שארע לו ליד באר המים בחרן באלוקי אברהם. ובכל זאת לא המשיך בדרכו ולא הביא ילדים שהצטרפו לעם ישראל.


[23].  אמנם יעקב ועשו היו תאומים, כך שחינוכם היה זהה. אך אולי המקרא עצמו מנסה להראות לנו עיקרון שבו הילד הראשון נועד לשם השיפור במצב ההורות. אולי בשל כך מדגישה התורה שיצחק אהב את עשו. בד"כ כאשר אוהבים מישהו יותר מעניקים לו מה שניתן, ואם מדובר בבן, משקיעים יותר בחינוכו. יצחק לא הצליח לזהות מי הוא הבן הראוי לברכה גם לקראת סוף ימיו. רק לאחר שהבין שנתן את הברכה ליעקב במקום לעשו – הבין שעשה את הדבר הנכון ולא חזר בו מברכתו.


[24].  בראשית טו, יג.


[25] . כגון: שינויים מנטאליים ופיזיים אשר מגבילים את יכולות החשיבה והתנועה של הקשיש.


[26] . בתשובה השניה של המדרש אמרנו שחילוקי דעות בין בני זוג הם לגיטימיים, ולעיתים אף מעידים על קשר בריא. ההבדל בין חתן וכלה לבני זוג ותיקים יותר הוא גדול, בשל העובדה שכשהם מוגדרים כחתן וכלה, בני הזוג עדיין נמצאים במקום של תחילת הגשמת החלומות איתם הם מגיעים לחתונתם. ברגעים גדולים אלה, משבר קטן יכול לסכן את כל הקשר. זוהי גם אחת הסיבות למנהג פרידת בני הזוג שבוע לפני חתונתם.


[27] . עיין בדברי הרב יובל שרלו בפרק העוסק במשמעות הביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה", "וארשתיך לי לעולם", עמ' 69 והלאה.


[28].  המדרש משתמש בביטוי "עלובה" כדי להגדיר את כיעורה של הגר לאחר עיבורה, לא כדי לומר ששרה התכוונה לפגוע בהגר.


[29].  הדבר קצת מפליא, לאור העובדה שכבר בדורות הראשונים היה מקובל לשאת שתי נשים כדי שאחת תשמש לילדים והשניה ליופי, שעליה אומר רש"י, ע"פ המדרש: "כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה" (רש"י בראשית ד, יט). מדוע לא ידעה הגר שהעקרות נחשבת בעיני כל העולם ליופי, ואילו היולדת היא הנזופה? אולי יש לומר שהיא חשבה שבבית אברהם ברור שהדבר הוא הפוך, שכן היופי הוא פחות משמעותי, אלא הרוחניות. יכול להיות שטעותה הייתה שלא הבינה שיש חשיבות גדולה ליופי גם בבית קדוש כמו של אברהם. זהו המשך לחוסר ההבנה הבסיסי של אומות העולם באפשרות לשילוב בין קודש לעניינים גופניים.


[30].  ע"פ פירוש הרב אברהם שטינברגר, מדרש רבה המבואר, מכון המדרש המבואר.


[31].  פרט כמובן לריבונו של עולם, אשר הוא הטוב הנצחי והמוחלט.


[32].  כך למשל ניתן למצוא נקודת אור ברע הגדול ביותר שאנו מכירים – השואה. גם אם הדבר לא משתווה, ואף לא מתחיל להשתוות לעוצמת הרע של השואה, תקומת מדינת ישראל היא תוצאה ישירה שלה. רוב אומות העולם הצביעו באו"ם בעד תוכנית החלוקה, בעיקר בגלל השואה שהסתיימה מספר שנים לפני כן, והמצב הנורא בו היו הפליטים היהודיים בשנים אלו.


[33] . ראה הערה 15.


 

 

בית המדרש