ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הבא לסמוך בצד המיצר או: "הוויות" דאביי ורבא

ע"י: יצחק אלבוחר

בסוגיה יש התנגשות בין ערך זכות החופש לקניין פרטי ולשימוש בו ובין החובה לשמור על זכויות השכן. יצחק אלבוחר מנתח את הסוגיה ומסביר כיצד אביי ורבא נחלקים סביב התנגשות זו.

ראשי פרקים

א.     פתיחה

ב.     חיוב אדם בתשלום כאשר לא הרחיק והזיק

ג.      שיטת הרמב"ן

ד.     שיטת בעל "נתיבות המשפט"

ה.     מחלוקת אביי ורבא

ו.      על דמויותיהם של אביי ורבא

ז.      תורת ארץ ישראל

ח.    בחזרה למחלוקת אביי ורבא

 

א. פתיחה 


פרק שני במסכת בבא בתרא עוסק בדיני הרחקות, ובתחילת הפרק חולקים אביי ורבא אם אדם שמתעתד לחפור בור בסמוך לבורו של חבירו צריך להרחיק את בורו1 ממיצר חבירו או לא, וישנן שתי לישנות בגמרא בביאור מחלוקתם.  

במאמר זה מסוכמים עיקרי הדברים שנאמרו מפי הרב שרלו לשיעור א' לגבי מחלוקת אביי ורבא, לפי נקודת מחלוקת אפשרית אחת, בה חלקו גם המפרשים לגבי התחום ההלכתי בו עוסק הפרק, על פי דברי הרב קוק בספרו "עין אי"ה".  

ב. חיוב אדם בתשלום כאשר לא הרחיק והזיק

נפתח בציטוט חלק מהמשנה בתחילת פרקנו:

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין, אא"כ הרחיק מכותל חבירו שלושה טפחים וסד בסיד.

בבא בתרא יז, א

המשנה פותחת בדין הרחקת בור מבור, היינו שבמצב בו ישנם שני שכנים שלאחד מהם יש בור בחלקו, וגם השני רוצה לחפור בור בחלקו שלו, חובה על השני לחפור במרחק של שלושה טפחים, לכל הפחות, מכותל[1] חבירו ולסוד בסיד[2]. גם המשך המשנה והמשך הפרק עוסקים בדיני הרחקות נוספים, וחלוקים הרמב"ן ובעל "נתיבות המשפט" אם אדם שלא הרחיק והזיק – יש שיחייבוהו לשלם, או שלכל הדעות הוא פטור מתשלום הנזק.

ג. שיטת הרמב"ן

הרמב"ן, בסוף קונטרס 'דינא דגרמי', דן בתחומו ההלכתי של פרקנו, תוך שהוא עוסק בשאלת הראב"ד: מהו הדין אם אדם לא הרחיק את ממונו המזיק מרכוש שכינו, וממונו הזיק את רכוש שכינו?

הרמב"ן מסביר תחילה באיזה סוג נזקים עוסקת המשנה, וכותב את שיטת רש"י ושיטת הגאונים;

לפי רש"י, משנה א' עוסקת בנזקים שאינם מסוג 'גירי דיליה'[3]   [4], ואם כן, גם אם יזיק בור החופר השני את בור החופר הראשון – פטור, כי הלכה כרבי יוסי, שפוטר ב'לאו גירי דיליה'.

לפי שיטת הגאונים, שמסבירים שהנזקים במשנתנו הם נזקים מסוג 'גירי דיליה', מסופק הרמב"ן אם חייב או פטור במקרה האמור לעיל. (הספק הוא אם חייב על נזקים מסוג 'גירי דיליה', או שצריך להרחיקם, אך אם לא הרחיק והזיק – פטור).

הרמב"ן כותב שהתשובה נתונה במחלוקת רבי מאיר וחכמים לעניין חיוב בגרמי[5]; לפי חכמים, שמחייבים רק כשהנזק הוא נזק "בידיים", כלומר נזק שביצע המזיק בידיו ולא שהיה נתק בין המזיק לניזק (או לחפץ הניזוק), כאן פטור, כי אין זה נזק "בידיים". (מלבד חפירת בורות, שהניזק טוען: "כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לי לארעאי", וזהו נזק "בידיים", וחייב גם לדעת חכמים). לפי רבי מאיר, הדין הוא שחייב, מפני שלדעתו חייב גם על נזקי גרמי[6].      

אם כן, דעת הרמב"ן היא שמדובר בפרקנו על החובה מדאורייתא - כחלק מדיני נזיקין - על אדם להרחיק את ממונו המזיק מחבירו, ואם לא ירחיק ויזיק - יידון על פי דיני גרמי.

ד. שיטת בעל "נתיבות המשפט"

בעל "נתיבות המשפט" (ביאורים, סימן קנה ס"ק יח) שואל מדוע בכל הפרק מחוייב אדם להרחיק את נזקיו, ולא מדובר על חיוב התשלום עליהם באם הזיקו (ונראה מכך שאם הזיקו – פטור הבעלים מתשלום על נזקיהם), למרות העובדה שהנזקים בפרקנו הם מארבעת אבות הנזיקין, ולכאורה חייב הבעלים לשלם על נזקיהם.

בנוסף לכך, הנתיבות מסיק מדברי חכמים במשנה: "ומרחיקין... ואת החרדל מן הדבורים", שלא צריך להרחיק את הדבורים מן החרדל, ומכך הוא מסיק שפטור בעל הדבורים מלשלם אם הן הזיקו, שאכלו את "לגלוגי" החרדל (פרחים, לפי רש"י, גרעין, לפי הערוך, וענפים, לפי רגמ"ה ור"י[7]). על כך הוא מקשה, שהרי מצינו נזקים שפטור עליהם וחייב להרחיקם, אז ודאי שנזקים שאינו חייב להרחיקם – פטור מלשלם עליהם, והרי הדבורים הן כשורו שהזיק וחייב הבעלים לשלם, ואם כך, מה הסברה שלא לחייב הרחקה? ישנם אפילו נזקים שפטור בעליהם מתשלום אם הזיקו, ובכל זאת חייב להרחיק, אז איך ייתכן  שחייב לשלם - ופטור מלהרחיק?!

הנתיבות מסביר שהחיוב לשלם חל רק כאשר ההרחקה לא מונעת מבעל הממון המזיק שימוש ברשותו, אך היכן שההרחקה מונעת תשמיש, ולא יוכל בעל הממון המזיק להשתמש בממונו, 'לא חייביה רחמנא לשלם'. על פי שיטתו, יש כאן אינטרסים מנוגדים, (הנזק כנגד הבעלות על רכוש פרטי), וחכמים מאזנים אותם על ידי חיוב הרחקה, מחד, ופטור מתשלום, מאידך.

מסתמן, אפוא, שלפי שיטה אחת, מתפרש הפרק כעוסק בתחום שונה מזה שבו הוא עוסק לפי חברתה; לפי שיטת הרמב"ן, התחום אליו שייך הפרק הוא דיני נזיקין, וסיבת ההרחקות היא דינית, ולפי בעל "נתיבות המשפט", התחום אליו שייך הפרק הוא דיני שכנים, ואפשר שתכלית ההרחקות היא לאזן את האינטרסים המנוגדים של הניזק והמזיק.[8]

ה. מחלוקת אביי ורבא

במשנה, כאמור, מדובר על זכות הסמיכה של השכן השני שרוצה לחפור בור סמוך לבור חבירו, ובגמרא חולקים אביי ורבא בעניין זכותו של השכן הראשון שרוצה לסמוך בורו לחצר חבירו, וישנן שתי לישנות בביאור מחלוקתם. נצטט מהגמרא את המחלוקת ואת הלישנא הראשונה[9]:

איתמר: הבא לסמוך בצד המצר; אביי אמר:סומך, ורבא אמר: אינו סומך. בשדה העשוייה לבורות – דברי הכל אינו סומך. כי פליגי, בשדה שאינה עשוייה לבורות; אביי אמר: סומך, דהא אינה עשוייה לבורות. רבא אמר: אינו סומך, דאמר  ליה: כי היכי דאת אימלכת וחפרת, אנא נמי ממלכנא וחפרנא.

בבא בתרא יז, ב

המחלוקת היא בעניין נזקים פוטנציאליים שסבירותם אינה גבוהה (או נמוכה, תלוי איך מסבירים את הביטוי 'עשוייה ל...'[10]), שאפשר שיתרחש נזק ואפשר שלא יתרחש. אביי אומר שמותר לסמוך, ונימוקו הוא שהשדה אינה עשוייה לבורות, ולכן לא צריך לחייב את הראשון להרחיק את בורו מחצר חבירו בלי סיבה. רבא חולק על אביי, וטוען שכשם שהראשון חפר בור, כך ייתכן שגם השני יחפור בור בחצירו, ולכן גם על השכן הראשון שחופר בור בחצרו מוטלת החובה להרחיק את בורו.

לפי אחד ההסברים למחלוקת אליבא דלישנא קמא, אביי אומר שיכולתו המעשית של השכן השני לחפור היא הגורם לחיוב להרחיק, וכיוון שכאן היא נמוכה, לא מחייבים להרחיק כלל, ורבא אומר שיכולתו העקרונית של השכן השני לחפור היא הגורם להרחקה, ולא משנה מה הוא עתיד לעשות בפועל.

אם מסבירים כך, ייתכן שיסוד שתי המחלוקות, אביי-רבא ורמב"ן-נתיבות המשפט, הוא זהה:

אם מדובר בדיני נזיקין, הרי שהחובה להרחיק היא מן התורה ורמת חומרתה של החובה היא גבוהה.

בשל כך מחמירים על אדם שלא לחפור בור בסמוך לחצר חבירו, וחוששים לזכות העקרונית של השכן לחפור בור בחלקו, גם באין סבירות מספקת, מבחינה מעשית, שהוא אכן יחפור (רבא). כמו כן, אם בדיני נזיקין עסקינן, סביר יותר לחייב אדם שלא הרחיק והזיק לשלם, שהרי אי-הרחקה הוא דבר חמור.

אך אם מדובר בדיני שכנים, החובה להרחיק – מקורה בתקנת חכמים, ורמת חומרתה אינה גבוהה.

על כן, כל עוד אין סבירות מספקת, מבחינה מעשית, ששכנו של אדם יחפור בור בחצירו, מותר לו לאותו אדם לחפור בורו בסמוך למיצר חבירו, ולא חוששים לזכותו העקרונית של השכן לחפור (אביי). כמו כן, אין סברה לחייב בתשלום אדם שלא הרחיק והזיק, מפני שלא עבר על עבירה כה חמורה באי-ביצוע ההרחקה (נתיבות).  

ו. על דמויותיהם של אביי ורבא

במסכת ברכות מופיע הסיפור הבא:

אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה. אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. ורחמנא – היכי יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו – רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע[11].

ברכות מח, א

הגמרא מספרת על אביי ורבא בילדותם ששאל רבה, רבם, למי מברכים, ושניהם ענו כאחד שמברכים לה'. אז שאלם רבה היכן יושב (כלומר: נמצא) ה', וכל אחד ענה תשובה שונה. רבא הצביע כלפי מעלה, ואילו אביי יצא החוצה (כנראה שהסיפור התחיל בתוך בית) והצביע כלפי השמים. כשראה זאת רבה, אמר להם ששניהם יהיו חכמים. הגמרא מוסיפה שאת הסיפור הזה מאפיין פתגם שפירושו הוא שכבר מקטנות ניתן לזהות את טיבו של הילד.   

הרב קוק בספרו "עין אי"ה" (ברכות ב) מסביר, שהסיפור מתאר את השוני העקרוני בין אביי לרבא עוד מילדותם, ומבאר שתחום העיסוק של רבא היה לימוד פרטי ההלכות ה'מצומצמים', ואילו אביי 'התרומם' מעל לפרטי ההלכות ה'מוגבלים', ועירב בהלכה גם גם דברים שמעבר לפרטי הדינים וההלכות[12]. על כך נאמר שרבא עסק בתורה וחי 40 שנים, ואביי עסק בתורה וגמ"ח וחי 60 שנים. החוכמה המוגבלת, מוסיף הרב, היא הקרובה יותר אל זו המעשית, ולכן הלכה כרבא בכל המחלוקות שחלק על אביי, (מלבד השש שסימנן- יע"ל קג"ם). הרב קוק משער, שייתכן שזוהי גם הסיבה שפוסקים הלכה כחוכמה המאפיינת את רבא, שעסק בפרטי ההלכות המצומצמים ולא כנבואה המאפיינת את אביי, שראה את רוח הדברים, לדברי הרב.

ז. תורת ארץ ישראל

האם ישנו קשר בין אופיו של אדם להחלטותיו והכרעותיו המשפטיות? התשובה לכך היא ברורה – כן, אך למרות שעובדה זו מצביעה על היכולת לברר, במידת מה, את אופיים של חכמים מסויימים על פי דרכם המשפטית, אין בירור מדוייק מהו אופיים, אצל החכמים מפרשי הגמרא לדורותיהם (ככל הידוע לי). לסוג כזה של בירור, קורא הרב קוק "תורת ארץ ישראל"[13]. לימוד בצורה זו מרחיב את המחלוקות הנקודתיות למחלוקות רעיוניות, תפישתיות, והוא נקרא בשם "תורת ארץ ישראל", מפני שבארץ ישראל 'נוטה ליבו' של הלומד לראות במבט רחב וכולל יותר את המחלוקות. (לא שבמקומות אחרים אין אפשרות ללמוד כך, אלא שדרך זו, סגנון זה של לימוד, מאפיינים את תלמוד התורה שבארץ ישראל יותר מבשאר המקומות). 

ח. בחזרה למחלוקת אביי ורבא

נשוב, אם כך, למחלוקת אביי ורבא, לפי ההסבר הנ"ל, ונבסס את דברי הרב קוק לעיל ב"עין אי"ה":  אביי טוען לצדק שהוא מעבר לכללי ההלכה הרגילים, ולכן מחייב להרחיק, אך לא תמיד, והעיקר הוא   שיתממש צדק כלכלי, והוא נותן משקל גדול יותר לחופש מאשר לזהירות מפגיעה בנכסי האחר, ורבא, שמחייב הרחקות מדינא דגרמי, מדגיש, קודם כל, את הזהירות ברכוש הזולת, ורק אחר כך מעניק את החופש המשפטי לאדם להשתמש בממונו. רואים , אם כן, שיחסם להתנגשות בין ערכי חופש הפעולה של אדם בקניינו לבין ההישמרות מלהזיק את ה"שכן" ואת רכושו הוא שונה. אם כך, הרחבנו את המחלוקת באחת מ"הוויות דאביי ורבא" למחלוקת בין "הוויותיהם" של אביי ורבא.                           




[1].    בגמרא: אמר אביי, ואיתימא רב יהודה: מכותל בורו שנינו.


[2].    לא הוכרע בגמרא הספק, אם "וסד בסיד" תנן או "או סד בסיד" תנן. ראה דף יט ע"א, וראה מחלוקת הרא"ש (סימן ד') והרמב"ם (הלכות שכנים פ"ט, א, ומגיד משנה שם), בהכרעתם להלכה.


[3].    בדף כב ע"ב (משנה ה' בפרקנו) מוצע בגמרא: "לימא מתניתין דלא כרבי יוסי". מכאן מסיקים הגאונים, שהמשניות הקודמות הן כן אליבא דרבי יוסי. (-שיטת ר"ח). רש"י לא מסכים למסקנת הגאונים וכותב בד"ה 'לימא מתניתין דלא כרבי יוסי': "... וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי, אלא לימא אף זו דסולם ושובך דלא כרבי יוסי". (הרמב"ן מסביר שלפי רש"י נאמר דווקא כאן "לימא מתניתין דלא כרבי יוסי", מפני שבמשנה זו כתוב טעם ההרחקה, ולכן בולט יותר שהמשנה אינה כרבי יוסי, ולכן דווקא כאן מוצעת ההצעה הזו, ולא במשניות הקודמות). כנראה שרש"י נדחק לפירושו כדי להסביר שהביטוי 'גירי דיליה' פירושו: הנזק בא מכוחו, כי זהו ההסבר הפשוט לביטוי, ורש"י נצמד אליו. (תוס' אכן מסבירים את הביטוי 'גירי דיליה' אחרת מרש"י, וטוענים שזהו נזק שמזיק, או מתחיל להזיק מיד כאשר עושה המזיק את הפעולה האסורה).  


[4].    בהסבר הביטוי 'גירי דיליה' חלקו רש"י, בעלי התוספות ורמב"ן. הפירוש המילולי של הביטוי הוא: החיצים שלו. לפי רש"י, זהו                                                          נזק ישיר מכוחו של המזיק, לפי בעלי התוספות,זהו נזק שמתחיל מיד כאשר המזיק עושה את הפעולה שבגללה יווצר נזק בסופו של   דבר, ולפי רמב"ן, זהו נזק בו החפץ המזיק מזיק מהמקום בו הונח ע"י הבעלים.


[5].    גרמי: סוג של נזק שדרגת חומרתו נעה בין גרמא לבין נזק רגיל. הרמב"ן דן בסוג זה של נזק בקונטרס 'דינא דגרמי', אחד מחיבוריו על התלמוד.


[6].    הרמב"ן מוסיף, בהמשך, נזקים שבהם כולם מודים שחייב הבעלים תשלום על נזק, אם אירע.


[7].    הפירושים מופיעים בתוד"ה 'לגלוגי חרדל', דף יח ע"ב. רש"י מפרש ש'לגלוגי' הם פרחים בדף כה ע"ב, ד"ה 'לגלוגי חרדליי'.


[8].    כאמור, זוהי גם מחלוקת על אופי ההרחקות; אם ההרחקות הן תוצאה, (כך לפי הרמב"ן, שסובר שההרחקות הן תוצאה של דיני נזיקין), או כלי. (כך לפי בעל "נתיבות המשפט", שסובר שההרחקות נועדו לפשר בין שכנים, שאחד מהם עלול להזיק , ע"י ממונו, לשכן השני או לממונו).


[9].    במאמר זה לא נעסוק בלישנא השנייה בפירוש המחלוקת.


[10].  את הביטוי 'עשויה ל...' אפשר להסביר בשני אופנים: א. כשירה, פירוש: שניתן לעשות בה פעולה מסויימת, (כגון:עשויה ליטע - שאפשר לטעת בה, עשויה לדירה – שאפשר לדור בה), ואם כך, הביטוי 'אינה עשויה ל...', פירושו: אינה כשירה, שאי אפשר לעשות בה פעולה מסויימת.  ב. מוכרחת/צריכה, פירוש: השדה מוכרחת/צריכה לפעולה מסויימת על מנת שיעשה בה השימוש הרגיל. (כך נראה שפירש רש"י,ד"ה 'העשויה לבורות': "כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר"). אם כך, פירוש הביטוי 'אינה עשויה ל...'  הוא: אינה מוכרחת לפעולה מסויימת, אך יכול להיות שכשירה לאותה פעולה.   {לפי הקושייה מהברייתא שמדברת על הרחקת משרה, כרישין וחרדל מירק, בצלים ודבורים, ככל הנראה פירוש המילה הוא הפירוש הראשון, בהנחה שהקושייה היא אליבא דלישנא בתרא, ולא נאריך, ע"ש. ואפשר אף להסביר שזו שיטת רש"י}.


[11].  רש"י מפרש, לפי גרסה זו, שכבר משיוצא הקטף (=שרף האילן), ניכרת איכות הבוצין (=דלעת), וגירסת רש"י היא: "בוצין בוצין, מקניה ידיע", פירוש: אפשר לאבחן את טיב הדלעת כבר מ'קניה' (=מקטנותה).


[12].  ראה בקובץ יסודות וחקירות, "לשיטתם", אביי ורבא.


[13].  כך מסביר הרב שרלו, וכן לגבי המשך הפסקה. ישנן שיטות נוספות בהסבר מושג זה.


 

 

בית המדרש