ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ירושת בעל את אשתו - בעקבות שיעורו של הרב אריה שטרן

ע"י: רון הופמן

ירושת הבעל היא אמנם מדאורייתא אך היא שונה משאר הירושות באופן מהותי מכיוון שהיא עניין ממוני. הבעל לא נכנס לנעלי אישתו כבשאר הירושות אלא מקבל את ממון האישה. רון הופמן מביא את שיעורו של הרב אריה שטרן ראש מכון הלכה ברורה.

ראשי פרקים

          א.          פתיחה

          ב.          ההבדל בין ירושת הבעל לשאר הירושות

          ג.          "אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק"

          ד.          שיטת הרמב"ם בירושת הבעל

         ה.         סיכום

 

 

פתיחה

 

פרק "יש נוחלין" דן בדיני ירושות, כאשר בדרך כלל היורשים שבהם מדובר הם קרובי משפחתו של הנפטר. מה יהיה דינו של בעל - האם הוא יורש את אשתו שנפטרה? מצד אחד, הרי בעל אינו קרוב בקרבת דם לאישה כמו שאר היורשים. מצד שני, אולי הוא האדם הכי קרוב לאישה, כפי שכתוב אצל אדם וחוה: "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), ולפי זה, נראה לומר שהבעל יירש את אשתו. במאמר זה נבקש לדון בהגדרת ירושת הבעל את אשתו - מהי הירושה המשונה הזו? 

 

 

ההבדל בין ירושת בעל לשאר הירושות

 

במשנה מובא דין ירושת הבעל:

 

האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין.

משנה בבא בתרא ח, א.

 

על משנה זו שואלת הגמרא:

 

והאיש את אשתו"- מנהני מילי? דת"ר "שארו" זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו.

בבא בתרא קיא, ב.

 

הגמ' ממשיכה ומסבירה כיצד לומדים זאת מן הפסוקים. אם כן, נראה שירושת הבעל היא מדאורייתא.

לעומת זאת, מהגמרא בכתובות ניתן ללמוד אחרת. המשנה אומרת כך:

 

הכותב לאשתו: דין ודברים אין לי בנכסיך –  הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה. אם כן, למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך? שאם מכרה ונתנה – קיים.

משנה כתובות ט, א.

 

מהמשנה נראה שאפשר להסתלק בצורה מסוימת מנכסי האישה, מירושתה. האישה יכולה למכור את הנכסים, אף על פי שהבעל היה מקבל מהנכסים פירות (כלומר, היתה לו זכות לקבל פירות בנכסים של אשתו והוא ויתר על זכות זו).

ממשיכה הגמרא ומסבירה מדוע ניתנת לבעל האפשרות להסתלק מנכסים אלו:

 

וכי כתב לה הכי מאי הוי? והתניא: האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו, ואין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה - לא אמר כלום! אמרי דבי רבי ינאי: בכותב לה ועודה ארוסה; כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, אדם מתנה עליה שלא יירשנה.

                                                                               כתובות פג, ב.

 

הגמרא שואלת כיצד מועילה הסתלקות על-ידי כתיבת "דין ודברים אין לי בנכסיך", הרי ראינו שמבעלות על שדה לא ניתן להסתלק כך? תשובתה היא, שכיון שמדובר במקרה שבו האישה מאורסת לבעל, הבעל עדיין לא קיבל את הנכסים. אי לכך הוא יכול לומר שהוא לא רוצה לירש אותם.

 

מן הדברים הללו נלמד שירושת בעל היא ירושה הבאה לו ממקום אחר, שאפשר להתנות שלא יירש אותה. מכאן שירושת בעל היא לא ירושה רגילה, כי בירושה רגילה לא ניתן להתנות והיא עוברת אוטומטית. לפי הגמרא בכתובות, היו שרצו להוכיח שזו ירושה מדרבנן אך אפשר לדחות אותם ולהסביר שזו ירושה דאורייתא אבל מסוג שונה.

 

אז איזו ירושה זו? נראה שצריך להסביר שירושה רגילה אינה דין בדיני ממונות שלפיו הנכס עובר מהמוריש ליורש, אלא כאשר המוריש הולך לעולמו, היורש "נכנס לנעליו". הירושה לא הגיעה אליו, אלא הוא, כביכול, הגיע אליה. אבל בירושת הבעל, הבעל אינו נכנס במקום אשתו. לבעל ולאישה יש זכויות ממוניות שונות זה בנכסי זו ולהפך, ולכן, הירושה של הבעל היא עניין ממוני גרידא. ממון האישה עובר מרשותה לרשות בעלה. יש לבעל זכויות ממוניות חלקיות בנכסי אשתו, והן הופכות למוחלטות כאשר האישה נפטרת.

 

 

"אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק"

 

כאשר נכס נמצא אצל המוריש והוא מוחזק בו (להלן ייקרא נכס במצב זה: "מוחזק"), פשוט הדבר שכל יורש יירשנו. מה יקרה כאשר הנכס לא נמצא אצל המוריש, אך הוא עתיד וראוי לבוא אליו? בירושה רגילה היורש יירש גם נכס זה (להלן ייקרא נכס במצב זה: "ראוי"). מה הדין בירושות מיוחדות, כגון ירושת הבכור וירושת הבעל - האם היורש יקבל גם בראוי כמו שהוא מקבל במוחזק?

 

על כך אומרת הגמרא:  

 

אמר רב פפא: הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.

                                                                     בבא בתרא קכה, ב.

 

על מנת שנבין את הגמרא צריך להקדים, שבכור מקבל פי שניים יותר מאֶחָיו בנכסי אביו. וכך כתוב בתורה:

 

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.

דברים כא, יז.

 

על החלק השני של הבכור, שהוא מתנה ולא ירושה רגילה ("לתת לו" – לשון מתנה), הגמרא דנה אם נוטל בראוי אם לאו.

 

ישנם כמה סוגי ראוי:

א. ראוי גמור: הנכסים לא הגיעו עדיין לידי המוריש ולא ברור שהם יגיעו אליו בכלל. לדוגמא, נציג מקרה בו מדובר על שלושה דורות במשפחה – הסב, האב ובני האב. האב לא קיבל עדיין את הנכסים ונפטר לפני הסבא. רק לאחר מכן מת הסב והאב "זכה" בנכסים. נכסים אלו הם בגדר 'ראוי' בהתייחס לבכור של האב, כיון שלא היה ידוע שהנכסים של הסבא יגיעו לאב, כי הסבא יכול היה, למשל, למכור את הנכסים לאדם אחר. מה דין הבעל בראוי כזה?                                        

אומר הרמב"ם:

 

בעל שמתה אשתו ואחר כך מת אביה או אחיה או אחד מן המורישין אותה, אין הבעל יורש אותן, אלא יורש אותן זרעה אם היה לה זרע, או תחזור הירושה למשפחת בית אביה, שאין הבעל יורש נכסים הראויין לבא לאחר מכאן, אלא לנכסים שכבר באו לירושה קודם שתמות.

הלכות נחלות פ"א הי"א.

 

אם כן, מפורש ברמב"ם שגם הבעל לא נוטל בראוי גמור כעין זה.

 

ב. ישנם נכסים שלא ברור לגביהם אם היו ראויים או מוחזקים למוריש בשעת מיתתו. הנכסים יגיעו למוריש לאחר מותו, ולכן יש צד לומר שהוא מוחזק בהם, מחד, אך כיוון שהוא לא יהיה בעלים עליהם בחייו, יש גם צד לומר שהם נחשבים ראויים, מאידך. מה דין הבעל והבכור במקרה כזה?

נדון בשני מקרים:

 

בשבח: הגמרא דנה האם הבכור מקבל את השבח, ולפי דעת חכמים שם:

 

אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן.

בבא בתרא קכד, א.

 

הכוונה היא שאין בכור נוטל פי שניים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מות האב. לדוגמא, שתיל שנעשה עץ והוציא פרות (כך פוסק הרמב"ם).[1]

מה דין הבעל בשבח שהשביחו נכסי האישה לאחר מותה? יש מי שטוען שבכור ובעל שווים הם, ושניהם אינם יורשים בראוי (שהוא אותו ראוי), ויש שטוענים (כגון הרשב"ם), שיש הבדל בין הראוי של בכור לראוי של הבעל - הבעל כן יורש בשבח.

 

במִלווה: היה לאב חוב שהיו צריכים להחזיר לו, הכסף נחשב ראוי לבכור כיון שהוא עדיין לא הגיע לאב בשעת מיתתו. וכן אצל הבעל - היה לאישה חוב, כסף שהיו צריכים לשלם לה, והוא הגיע רק לאחר מיתתה.

הגמ' פוסקת את הדין של בכור במִלווה:

 

אמר רב פפא, הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה.

בבא בתרא קכה, ב.

 

רואים מהגמ' שיש הבדל בין בעל לבכור לגבי מִלווה. אומנם שניהם לא נוטלים בראוי, אך בבכור נאמר "ואין הבכור נוטל פי שניים במִלווה" ולא מוזכר אם הבעל יורש במִלווה אם לאו. אי לכך, נראה שהבעל אינו כבכור, והוא כן נוטל במִלווה. ובאמת, לפי שיטות הרמב"ם[2] ועוד ראשונים, במִלווה הבעל נוטל (והבכור לא נוטל).

ניתן להסביר את הרמב"ם כך: כאשר אדם חייב כסף לחברו חל שעבוד על הנכסים של הלווה. הבעל מקבל את הזכויות הממוניות של האישה, והזכויות האלה נחשבות כמוחזקות בידו. בניגוד לרמב"ם, התוספות[3] סוברים שבעל לא יורש במִלווה. המִלווה נחשב ראוי, כיון שהכסף לא נמצא אצל המוריש בשעת מיתתו.

נשאלת השאלה, מה הקשר בין בכור לבעל? מדוע הגמרא מציבה אותם באותו המשפט ("אין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור נוטל בראוי")? צריך לומר, שאין קשר ממש בין בכור לבעל, אלא כיון שראינו שבכור לא נוטל בראוי, וזהו גם דינו של הבעל, הוזכרו השניים באותו משפט. ראינו שירושת הבכור אינה דומה לשאר הירושות אלא היא מתנה, וכן ירושת הבעל פחותה במעמדה מירושה רגילה. נראה שלכן השוו ביניהם. בדומה לכך שבכור לא נוטל בראוי כי ירושתו היא מתנה ולא ירושה רגילה, ירושת הבעל היא עניין ממוני, ואין זו ירושה רגילה. לבעל יש זכויות מסוימות בנכסי האישה, ואחת מהזכויות היא לקבל את נכסיה כשהיא מתה (ניתן להסביר כך אפילו אם ירושת הבעל היא מדרבנן, לעומת ירושת הבכור שהיא מדאורייתא).

 

 

שיטת הרמב"ם בירושת בעל

 

כך כותב הרמב"ם:

 

האשה אינה יורשת בעלה כלל, והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים, והוא קודם לכל בירושתה.

הלכות נחלות פ"א, ה"ח.

 

משמע, שירושת בעל היא מדברי סופרים. מאידך גיסא, בעל נוטל מִלוה של אשתו. לפי זה קשה, הרי ירושת הבעל היא רק מדרבנן ומִלוה צריך להיות ראוי בירושה קלה כזו? ובכלל, לא מובן כיצד הרמב"ם סובר שזו ירושה מדרבנן, הרי ראינו לעיל (בתחילת המאמר) בגמרא:

 

ת"ר: "שארו" זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו.

                               בבא בתרא קיא, ב.

 

משמע שירושת בעל נלמדת מפסוקים (מהמילה "שארו"), ואם כן היא מדאורייתא?

ניתן להסביר את הרמב"ם באופן הבא. הגמרא אומרת כך:

 

אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון: דבר תורה - האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה, שנאמר: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב - אב יורש את בנו, אף מטה האם - אשה יורשת את בנה.

                                                                     בבא בתרא קיד, ב.

 

ר"י בן ר' שמעון סובר שאישה יורשת את בנה מדאורייתא (הוא לומד זאת מהיקש של פסוקים), ובכך הוא חולק על התנא של המשנה שאמר:

 

האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין.

משנה בבא בתרא ח,א.

 

לפי התנא במשנה הבן נוחל את אמו ולא מנחיל לה, כלומר יורש אותה אך לא מוריש לה. אם נסתכל מצד האם, משמע שהיא מורישה לבנה אבל לא יורשת אותו, ואילו לפי ר"י בר"ש האישה כן יורשת את בנה.

על שיטת ר"י בר"ש מקשה התוספות שם:

 

הקשה ר"י: א"כ, ע"י איש נמי מסבת נחלה ממטה למטה, שאם ישא משבט אחר וימות ויירשנו בנו ואח"כ ימות הבן ותירשנו אמו שהיא משבט אחר, ואמאי אזהר רחמנא לאשה מוכל בת יורשת נחלה טפי מלאיש?

                                                            תוס' ד"ה "אף מטה האם".

 

 

לפני שנסביר את שאלת ר"י, נקדים ונאמר מהו דין הסבת נחלה. בתורה כתוב:

 

וְכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו.

במדבר לו, ח.

 

התורה מחייבת אישה שירשה את נחלת אביה להתחתן דווקא עם אדם ממטה אביה ולא ממטה אחר, בכדי שלא תסוב נחלת האב למטה אחר. איך מתבצעת ההסבה? כאשר מתה האישה בעלה יורש את נכסיה, ולאחר מותו יורשים אותו בניו שאינם שייכים לשבט אליו שייכת האם.

 

על כך שואל ר"י: אם האישה יורשת את בנה, מדוע מזהירה התורה דווקא את האישה להתחתן עם מישהו ממטה אביה ולא ממטה אחר? והרי בהחלט ניתן לתאר מצב נוסף שהנחלה עוברת ממטה למטה. למעשה, גם אם האיש יתחתן עם אישה משבט אחר ויירשנו בנו, כאשר ימות הבן תירש אותו האישה, וכך נוצר מצב של העברה למטה אחר?

עונים בעלי התוספות:

 

ונראה לרבינו תם ולר"י, דבגיורת קאמר דיורשת את בנה, ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר.

תוס' ד"ה "אף מטה האם".

 

ר"ת ור"י עונים, שכאשר רבי יהודה ברבי שמעון אמר שאישה יורשת את בנה, הוא התכוון לגיורת, ודווקא היא יורשת את בנה (על-מנת שלא יהיו נכסיו הפקר). נרחיב מעט על-מנת שדין זה יובן: כאשר גר מת, ישנן שתי אפשרויות ביחס לשאלה מה לעשות בנכסיו: א. הפקרתם של נכסיו בידי בי"ד. ב. ירושת נכסיו על-ידי אביו או אמו. התורה העדיפה את האפשרות השניה, ואף אם אמו היא זו שתירש אותו, על-פני הפקרת נכסיו.

על-פי תירוץ זה בתוספות מחדש הפתחי תשובה[4] בשם הדגול מרבבה, שגם אצל האישה הגיורת ישנו דין מיוחד שיירשו את נכסיה בכדי שלא יהיו הפקר. התורה העדיפה דין מיוחד שבנה או בעלה יירשו אותה, כדי שלא יהיו נכסיה הפקר.

 

לפיכך, שיטתו של הרמב"ם מובנת. הרמב"ם סובר שירושת הבעל היא מדאורייתא כאשר האישה היא גיורת וכשאין יורש מלבד הבעל.[5] אולם, כאשר ישנם יורשים נוספים, הבעל קודם לשאר היורשים בירושת האישה, ומדובר בדין דרבנן. בכך מתבארים דברי הרמב"ם, לפיהם ירושה זו היא מדברי סופרים. כיוון שירושת בעל היא מיסודה מדאורייתא, הבעל לא יקבל בראוי, אולם יקבל מִלוה. נכסי הלווה היו משועבדים לאישה, ובכך היתה לה הזכות הממונית לגבות ממנו עוד בחייה. כלומר, הנכסים היו מוחזקים בידיה ממש ולא רק ראויים לבוא לידה. לכן, הבעל יירש במלווה.

 

 

סיכום

 

ראינו שניתן להסיק שירושת הבעל היא מדאורייתא, אבל שונה משאר הירושות בכך שהיא עניין ממוני. הבעל לא "נכנס לנעליים" של אשתו, כמו בשאר הירושות, אלא מקבל את ממון האישה. בנוסף, ראינו שהבעל לא נוטל בראוי גמור, ושבנוגע לשבח נכסים לאחר מות האישה ישנה מחלוקת האם הבעל נוטל. מחלוקת נוספת היא בשאלה אם הבעל נוטל במִלווה שהגיע לאישה רק לאחר מותה.

לאחר מכן, הצגנו את שיטת הרמב"ם, לפיה ירושת הבעל תהיה מדאורייתא רק כאשר האישה היא גיורת ואין לה יורשים אחרים. במקרה רגיל, כשיש יורשים אחרים, חכמים הם שתיקנו שהבעל יירש לפני היורשים האחרים. 




[1]. רמב"ם, הל' נחלות, פ"ג ה"ד.


[2]. המגיד משנה (בהל' נחלות פ"א, הי"א) מסביר כי שיטת הרמב"ם היא שבעל יורש במִלווה, והוא מוכיח זאת מכך שהרמב"ם (הל' אישות, פכ"ב, ה"ז) כותב שבעל יורש את נכסי אשתו ולא מחלק בין מלוה לשאר הנכסים. משמע מכאן שהבעל יורש במִלווה.


[3]. בבא בתרא קכה, ב, ד"ה "אמר רב פפא".


[4]. חו"מ, סי' קד, סקי"ד.


[5]. הערת הרב יהודה יונגסטר: לפי זה, ניתן לתרץ את הקושיה שעולה כאשר מתבוננים בפסוקי הירושה (במדבר כז, ו- יא). מדוע ירושת הבעל, שנקראת בתורה ירושת "שארו" ("וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אותָה"- פס' יא), מופיעה בתורה בסופן של כל הירושות, אף על פי שהבעל קודם לכל יורשי האישה? הרי ירושת הבעל הייתה צריכה לכאורה להופיע ראשונה בפסוקי הירושה ולא אחרונה?

לפי ההסבר שלנו ברמב"ם, הקושיה מיושבת: מדובר דווקא כאשר הבעל יורש את אשתו הגיורת, ואין לה יורשים אחרים חוץ מבעלה. במקרה זה, כשכל היורשים שכתובים בפסוקים הראשונים של הירושה אינם – הבעל יירש את אשתו. זו הסיבה שהבעל מופיע אחרון בפרשת הירושה.

 


 

 

בית המדרש