ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ענווה במדרון חלקלק קריאה מחודשת בסיפור קמצא ובר-קמצא

ע"י: הערת המערכת

בפתח הגיליון החמישה עשר עוסק אריק גרינשטיין בהערת המערכת בענוונתנות השלילית של זכריה בן אבקולס. מאמר הפותח את גליון הקיץ של הפתיחתא.

עניין מיוחד יש בו, בגיליון ה"פתיחתא", שיוצא דווקא ערב תשעה באב. דווקא כאנטי-תזה לחוסר סובלנות כלפי דעותיו של האחר, אנו מוצאים עצמנו נחשפים למגוון עניינים ושיטות, בניגוד לצרות עינם של הסיקריקים. ברם, האומץ לומר את האמת האישית ולהתמודד בעוז מול המבקרים אינו מובן מאליו. לבקוע את מעטפת החששות השונים הצרים על הכותב כל אימת שהוא מבקש לחשוף את האמת האישית שלו הינה משימה קשה – אך אפשרית ונחוצה.

באגדות החורבן במסכת גיטין אנו מוצאים ביטוי ל"ענווה" שלילית. ה"ענווה" שגרמה לחורבן הבית. אותה "ענווה" שמנעה מחז"ל לצאת כנגד המוסכמות כיוון שכך יש לעשות. אותה "ענווה" שעטפה וגוננה על ר' זכריה בן אבקולס שעה שביקש להרחיק עצמו מהתמודדות עם האמת. נראה שאותם חששות שאנו מוצאים היום, אותם חששות המונעים את ביטוי האמת משום "פריצת הגדר", היו אותם חששות שהחריבו את הבית.

אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו [...]

גיטין  נו, א

הסיפור שלפנינו הינו אחד מסיפורי החורבן המפורסמים, אם לא המפורסם שבהם – הוא סיפורו של קמצא ובר-קמצא. בסיפור זה אנו מוצאים את חכמי אותו הדור מתלבטים בשאלה קשה מאוד: האם לעשות מעשה הנוגד את ההלכה באופן מוצהר על מנת שלא יחרב הבית? או שמא עלינו לחשוש מ"פריצת הגדר" או אם תרצו "המדרון החלקלק"? מספר שאלות יש לשאול על סיפור תמוה זה:

א.      מדוע דעתו של ר' זכריה גברה על כוחם של חכמים למרות היותו יחיד?

ב.      על מה גונן ר' זכריה בתקיפות כה מרובה? האם הוא לא הבין את ההשלכות של מעשהו?

ג.       איזה מסר ביקש ר' יוחנן להעביר לדורות הבאים? 

 

ננסה להציע הסבר לסיפור ולנסות להפיק את אותו הלקח שביקש ר' יוחנן להעביר לנו.[1] את התשובה לשאלה הראשונה מצאנו בדברי שו"ת "משנה הלכות"[2] להרב מנשה קליין  – ר' זכריה בן אבקולס היה ראש בית הדין של אותה התקופה. לאור אבחנה זו, לדעתנו ניתן לשלול את האפשרות לומר שר' זכריה לא הבן את ההשלכות של המעשים שלו. ראש ב"ד בתקופת הבית ודאי שהיה גדול בתורה ואין לפקפק בחוכמתו. אם כן, על מה גונן ר' זכריה? לדעתנו ר' זכריה ביקש לגונן על שנים שהם אחד: על ההלכה ועל חכמים. על ההלכה: ר' זכריה חשש מ"מדרון חלקלק" – הוא חשש שהעם לא יוכל להבחין בין הוראת שעה לבין דבר שיש להורות ממנו הלכה לעתיד. כך פירש זאת המהרש"א: "[...] דודאי הכא בעלי מומין קריבין בכה"ג משום שלום מלכות אבל ילמדו לומר דבעלי מומין כאילו קריבין גם במקום אחר שלא משום שלום מלכות [...]" (מהרש"א, חידושי אגדות, גיטין נו, א). על חכמים: בד בבד ביקש ר' זכריה להגן על כבוד של חכמים מפני זלזול – וכי חכמים משנים את ההלכה כרצונם? אמנם עניין זה מתבטא פחות בפשט הגמרא אך כפי שאמרנו "הא בהא תליא". יתכן לומר שזלזול בחכמים הינו זלזול בהלכה ולהפך אך לא כאן המקום להרחיב בעניין זה.

אם הסיפור היה נגמר כאן המסקנות היו מתבקשות: למרות שהיה ניתן להציל את בית המקדש ישנם דברים שלא מוותרים עליהם אפילו במחיר כבד כל-כך. אך הוא לא נגמר. ר' יוחנן פורש בפנינו את פרשנותו למעשה: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". האמת היא שהיו צריכים להקריב את הקורבן משום שלום מלכות. האמת היא שהיו צריכים להרוג את אותו בר קמצא.[3] ענוותנותו של ר' זכריה נתפסת בעיני ר' יוחנן באור שלילי.

המפתח להבנת הביקורת של ר' יוחנן טמונה במושג "ענוותנותו". המהר"ץ חיות בפירושו על הגמרא הנ"ל מסביר לנו מדוע ר' יוחנן השתמש דווקא במושג "ענווה":

לא ידעתי מה ענווה הייתה בזה שלא הניח לקבל קורבנו ולא להורגו והיה לו להש"ס לומר צדקתו או חסידותו של ר' זכריה בן אבקולס אבל לא לשון ענוותנותו. ועיין רש"י שהרגיש בזה וכתב "סבלנותו". אכן באמת ענווה לחוד וסבלנות לחוד [קרי: אין זה אותו דבר. א.ג.]. אולם לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום וקרבן בזה העניין שהיה סכנה לכלל ישראל [...][4] והיינו מזה דחזינן דלא היה נכון בעיני חז"ל דרכו של ר' זכריה בן אבקולס שאמר "יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח", מוכח שמין הדין היו מותרים מפני אימת המלכות. וכן אם היו הורגים את בר-קמצא היו עושים גם כן כדין מפני שרדף אחרי כלל ישראל ו"הבא להורגך השכם להורגו"! ואולם מפני גודל ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה, ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה, וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור, והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדור גדר ולעמוד בפרץ. ומפני זה אמרו לשון ענוותנותו, היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו – זאת הייתה הסיבה לחורבן הבית [...]

מהר"ץ חיות, גיטין נו, א, ד"ה 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה ביתנו 

על-פי המהר"ץ, ר' זכריה ידע בליבו (או אולי גם בפועל) כי האמת היא שצריך להקריב את קרבן ואף להרוג את בר-קמצא, אך לא מצא עוז בנפשו לפסוק את האמת בה הוא עצמו האמין בשל חששותיו. מגדיל לומר המהר"ץ וקובע שענווה זו היא שהחריבה את הבית!

הרי שאנו למדים מסיפור זה, שלעיתים יש צורך "לפרוץ את הגדר" ולספוג את התוצאות. במישור פסיקת ההלכה אנו מוצאים את המסקנה הזאת גם בדברי פוסקים שונים. כך אנו מוצאים בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל:[5]

ומש"כ ידידי איך רשאים אנו לסמוך על חדושים כאלו שבארתי למעשה ובפרט שהוא נגד איזה אחרו' הנה אני אומר וכי כבר נעשה קץ וגבול לתורה ח"ו שנפסוק רק מה שנמצא בספרים וכשיזדמנו שאלות שלא נמצאים בספרים לא נכריע אותם אף כשיש בידנו להכריע, ודאי לע"ד אסור לומר כן דודאי עוד יגדיל תורה גם עתה בזמננו ומחוייב כל מי שבידו להכריע כל דין שיבא לידו כפי האפשר לו בחקירה ודרישה היטב בש"ס ופוסקים בהבנה ישרה ובראיות נכונות אף שהוא דין חדש שלא דברו אודותיו בספרים. [...] ואף אם הכרעתו לפעמים נגד איזה גאונים מרבותינו האחרונים מה בכך הא ודאי שרשאין אף אנו לחלוק על האחרונים וגם לפעמים על איזה ראשונים כשיש ראיות נכונות והעיקר גם בטעמים נכונים ועל כיוצא בזה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כמפורש בבבא בתרא דף קל"א עיי"ש ברשב"ם, כיון שאינו נגד הפוסקים המפורסמים בעלי הש"ע שנתקבלו בכל מדינותינו ועל כיוצא בזה נאמר מקום הניחו להתגדר בו וכרוב תשובות האחרונים שמכריעין בחדושים כמה דינים למעשה. אך אין להיות גס בהוראה וצריך למנוע כשאפשר אבל במקום צורך גדול וכ"ש במקום עיגון כעובדא זו ודאי מחוייבין גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר ואסור לנו להיות מהענוים ולעגן בת ישראל או לגרום להכשיל באיסורין או אף רק להפסיד ממון ישראל. ועיין בגיטין דף נ"ו ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו שקשה למה אמר ענותנותו מה שייך זה לענוה ועיין במהר"ץ חיות דבר נכון [...]

שו"ת אגרות משה יורה דעה א, קא

דברים מעין אלו מצאנו גם בשו"ת "משנה הלכות" להרב מנשה קליין וכן בשו"ת "שרידי אש" להרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל ועוד.[6] מעניין ששני הפוסקים הנ"ל מזכירים בדבריהם את ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס באותו הקשר ודו"ק.

משימה קשה מוטלת עלינו. על כל אחד מוטלת המלאכה לברר ולחקור ולמרות ש"לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז). אמנם, גם כאשר יש רצון ויכולת לחשוף את האמת יש להישמע לכללים, להפעיל את השכל הישר וכמובן לברר בירור עצמי האם כוונת המעשה מכוונת כלפי שמיא. עם זאת המגמה ברורה – יש לחתור לבטא את האמת למרות השלכותיה. לעיתים ההתגדרות וההתחפרות יכולות להוביל אף לחורבן הבית.

כפי שהזכרנו בראש המאמר, גם לסיקריקים יש יד בחורבן. הפעלת כוח על-מנת לדכא את המתנגדים לך אף היא מובילה אליו. ישנו קשר הקיים בין האמת והשלום. "האמת והשלום אהבו" אמר זכריה הנביא (ח, יט). על כל אדם לבטא את האמת שלו ולעמת אותה עם האמת של חברו. לאחר אותו בירור, כאשר כל אחד יכיר בכך שיש אמת גם בדברי חברו –  כך ירבו תלמידי חכמים שלום בעולם. בעניין זה האריך הראי"ה קוק זצ"ל בסוף חיבורו על מסכת ברכות, ואכמ"ל.[7] ע"ש.

לסיכום, נחזור ונדגיש כי דובר כאן על מספר עניינים התלויים האחד בשני: 1. החובה על כל אדם לבטא את האמת מפני שהיא האמת; 2. החובה על כל אדם להחזיק באמת שלו ולא להיכנע לחשש או לחץ שאינו ענייני; 3. היכולת לעמת את האמת שלך עם האמת של האחר, להכיר בלגיטימיות שלה ומתוך כך להרבות שלום בעולם. כל העניינים הללו מבטאים מסר של סובלנות, הקשבה הדדית והרחקת גורמים שליליים מדיון ענייני ואמיתי שכונתו לשם שמיים. כל אלו הינם נדבך נוסף בבניין בית המקדש. כאשר נדבוק בערכים הללו, המתבטאים דווקא באגדות החורבן, נדע שאנו הולכים בדרך הנכונה לבנות מחדש את שחרב.

אריק גרינשטיין




1. פירוש מעניין ויצירתי מאוד לסיפור זה ניתן למצוא בדברי ה"חתם סופר" על אתר, שם הוא מבקש לתרץ את התנהגותו של ר' זכריה בן אבקולס אך אנו לא נעסוק בדבריו כי אם נפנה לכיוון אחר.


2. שו"ת משנה הלכות ח, קנב.


3. ראה שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד), סימן שמה.


4. בשלב זה מוכיח המהר"ץ את טענתו. דילגנו על ההוכחות מחמת קוצר היריעה. ע"ש וינעם לך.


5. נבקש את סליחת הקוראים אך הבאנו את הפסקה כמעט במלואה מפאת חשיבות הדברים.


6. שו"ת משנה הלכות ח, קנב, וכן שו"ת שרידי אש ב, ו 'שחיטת עופות בחתיכת כל המפרקת' כתב יג.


7. הראי"ה קוק, עין איה, ברכות ב, פרק ט, סימן שסא ד"ה 'אר"א אר"ח תלמידי חכמים'.


 

 

בית המדרש