ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חיפזון בספק והיאחזות באמונה

ע"י: הרב אבי בלידשטיין

קושי בפסוקים ותקנת קיטניות הביאו, לאחר בירור, למסקנה כי הלחם שנאפה בלי להחמיץ מבטא את ההיפוך שחל ברוח העם – הספקנות נעלמה, לחם עבדים הפך ללחם של גאולה, של אמונה.

אנחנו מצווים לאכול מצה כדי לזכור את יציאת מצרים – שהרי "... שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג). כיצד אפוא מזכירות המצות את יציאת מצרים?

נראה שהתורה רומזת כאן למצות שנאכלו לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים – "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם". שהרי התורה מדגישה "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" – ותיאור זה איננו נוגע למצות שאכלו בהיותם עבדים במצרים ("הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"), וגם לא למצות שאכלו בליל יציאת מצרים עם קרבן פסח ("ואכלו את הבשר בלילה זה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו", שמות יב, ח).

ובאמת, התיאור המלא והדרמטי ביותר של המצות ההיסטוריות, שיכולות להוות בסיס היסטורי למצוות אכילת מצה, עוסק במצות שנאפו מהבצק שבני ישראל הוציאו ממצרים. ויש לעיין בדבר: מדוע באמת אכלו בני ישראל מצות ביציאתם ממצרים, ומה המשמעות הרוחנית של עובדה זו? נעיין בפסוקים:

"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם...

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לג – לט).

במבט ראשון התיאור פשוט ומובן – בני ישראל הכינו בצק בבתיהם (הרי לא היה איסור חמץ בפסח מצרים), ונאלצו לברוח ממצרים לפני שזה הספיק להחמיץ, היות והמצרים גירשו אותם. בצק זה נאפה אחרי שיצאו ממצרים לפני שהספיק להחמיץ. הבצק הזה, באופן מטאפורי ומציאותי כאחת, מבטא את החיפזון שאפיין את היציאה. ניתן לומר שאילו היה לבצק מספיק זמן להחמיץ, היה גם מספיק זמן לכמה וכמה אנשים מישראל, אולי אפילו מסה קריטית, "להחמיץ" - להתחרט, לקבל רגליים קרות, ולהחמיץ את הגאולה.

עלתה בדעתי שאלה בפשט. במבט ראשון שאלה קטנונית, טרחנית, אבל היא פתחה לי פתח להבנה נוספת של העניין: מדוע הכינו בני ישראל במצרים בצק, לפני יציאתם? נשים לב לעובדות הבאות: ראשית, מהפסוקים נראה שזה משהו שהרבה מאוד אנשים עשו. יתירה מזו, נראה שהם הופתעו מכך שלא היה לבצק זמן להחמיץ. בנוסף, התורה מדגישה שהם לא עשו להם צידה. ותמוה הדבר. הרי בני ישראל נמצאים בבתים, מקריבים קרבן פסח ואוכלים אותו לקראת יציאתם ממצרים. מדוע באמת לא הכינו להם צידה? אם הבצק הוכן כצידה, כיוון שלא היה זמן להכין צידה ממש, תמוה הדבר - מדוע לקחו איתם לדרך בצק ולא קמח? לכאורה יותר הגיוני לקחת קמח ולהכין ממנו בצק במקום שמתכננים לאפות אותו?

ברצוני להציע שעובדות אלה, והתמיהות שבצידן, מצביעות על כך שבני ישראל פעלו לא רק על פי מה שנאמר להם על ידי משה, על הגאולה שעומדת לבוא. במקביל לתמונה שצייר להם משה, עמדה לנגד עיניהם תמונה נוספת – אולי יגיע הבוקר, ונגלה שזו הייתה רק עוד מכה בסדרה? הרי כבר כמה פעמים הבטיח פרעה לשחרר, להוציא, וזה לא קרה. מה יהיה אז? נתעורר בבוקר ליום רגיל לגמרי, עם כל הקשיים המוכרים. בני ישראל התכוננו גם לאפשרות הזו, ולכן הכינו בצק לפנות בוקר. בצק שהיה מיועד לאפייה בבוקר מצרי שגרתי, לספק אוכל לאדם שעומד לצאת לעבודתו המפרכת. לחם עוני, לחם עבדים, לחם של מי שאינו יכול להרים את ראשו ולקוות ולהאמין שיתחולל שינוי במצבו. הבצק הזה מבטא את הספקנות, את החששות, את הקושי לצאת ממצרים או להאמין ביציאה כזו. בצק כזה שיחמיץ – יבטא את התממשות החששות. שהרי לא יצאנו ממצרים. לא הלו"ז המובטח על-ידי משה התממש, אלא הלו"ז החלופי, זה שהוכתב ע"י ההרגל והספק, הוא שניצח.

לפנות בוקר, לפני שהספיק הבצק להחמיץ, גירשו המצרים את בני ישראל ממצרים. אילו חיכו מעט, יתכן שלא הייתה נותרת רוח באיש לצאת. המצרים גירשו את בני ישראל רגע לפני שהיה מאוחר מידי. הלחם שנאפה בלי להחמיץ מבטא את ההיפוך שחל ברוח העם – הספקנות נעלמה, לחם עבדים הפך ללחם של גאולה, של אמונה.

לפי זה, דברי ההגדה הולמים בדיוק את פשט הפסוקים – "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". הבצק שלא הספיק להחמיץ אינו רק מטאפורה לחיפזון שאפיין את יציאת מצרים, אלא גם לעוצמת ההפתעה שבהתגלות.

כמו כן, הדברים עולים בקנה אחד עם המובא בשם האר"י, שבנ"י היו שקועים במ"ט שערי טומאה ואילו נתעכבה הגאולה רגע כבר היו שוקעים בשער הנ' ושוב לא הייתה להם תקומה – לפי מה שהצענו כאן, גם רעיון זה רמוז בבצק שהוציאו ממצרים ואפו בדרך, שהיה עלול להחמיץ, וחימוצו נקטע ע"י הגאולה.

וכל זה נרמז לנו באכילת המצה בכל שנה ושנה – "למען תזכור...כי בחיפזון". נזכור לחפוז על הספקנות ולאחוז באמונה.

 

 

בית המדרש