ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פה-סח. אז מדוע בעצם זה כל כך משובח?

ע"י: רון הופמן

בחג הפסח ישנה חשיבות גדולה לאמירת הגדת הפסח, כלומר לדיבור, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". מה משמעות הדיבור? לר´ צדוק ולשפת אמת יש תשובות שונות וחשובות

בחג הפסח ישנה חשיבות גדולה לאמירת הגדת הפסח, כלומר לדיבור, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" (מתוך הגדה של פסח). יותר מכך, השפת אמת מסביר שזו המהות של פסח:

הג' מועדות הם נגד ג' בחינות דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכתיב במדרש נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחינת המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף. והג' רגלים נותנים חיות וברכה לכל השנה כמו שכתוב והשיאנו כו' את ברכת מועדיך כאשר רצית שעל זה ניתנו הרגלים שאז בנ"י מוכנים לקבל הברכות. (ויקרא פסח שנת תרמ"ב). 

פסח פירושו פה סח(=שח), פה המדבר. חג הפסח הוא כנגד הדיבור, שבועות הוא כנגד המחשבה (לימוד התורה), וחג הסוכות הוא כנגד המעשה, מכיון שיש בו הרבה מצוות מעשיות הכוללות תנועות גופניות. מדוע פסח הוא חג של דיבור? אנו נבקש לענות על כך שתי תשובות.

התשובה הראשונה היא מימרא המובאת בשם הבעל שם טוב - שכחה גורמת לגלות, זכרון גורם לגאולה. הגאולה שלנו, האפשרות לצאת מהמיצרים, תלויה בזכרון. מסביר ר' צדוק (צדקת הצדיק נה): 

עיקר העבירות באים מחמת השכחה שהוא בלב כדאיתא במגילה יח. (זכור - יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור? בפה). שאפ' שזוכר במוח מכל מקום אינו זוכר בלב.

ר' צדוק מסביר ע"פ הגמרא שיש לחלק בין לא לשכוח לבין לזכור. יכול אדם לדעת דבר, אך הוא נשאר בתוך מוחו בלבד. אך כדי שהידיעה תגיע ללב, כדי שהוא יתחבר אליה, הוא צריך להגיד את הידיעה בפה. האמירה בפה עוזרת לאדם להתחבר לעבר ולא להשאיר אותו בגדר ידיעה בלבד. בפסקה נוספת מסביר ר' צדוק (שם אות רה ורז) שהדמיונות חוצצים בפני האדם מלזכור את האמת:

דמיונות שוא הם חוצצים בפני ידיעת אלהות מלהכנס בלב, ולכן אמר פרעה שהוא מלך מצרים ובו תוקף השקיעות בדמיון, לא ידעתי את ה'... ושמעתי שמצרים רוצה לומר דמיון... והוא מצר ים, שהדמיונות הם מצירים להתפשטות של ים החכמה האמיתית בלב, כי הם שני הפכים ממש.

ארץ מצרים היא שיא השקיעה בדמיונות. הדמיונות המתגברים עלינו מונעים מהחוכמה והידיעות שנמצאות במוחינו, להגיע ללב. הדמיונות מגבילים את החוכמה מלהתפשט בליבנו. כדי להסיר את המחסומים הללו, אנו צריכים לזכור ע"י אמירה בפה. לכן, דוקא בתחילת השנה היהודית, בליל הסדר, "כל המרבה לספר הרי זה משובח", ככל שנדבר וניזכר יותר שאנו קשורים לקב"ה, וכיצד הוא הוציאנו ממצרים ועשה אותנו לעם שלו, כך נצליח לצאת ממיצרי הדמיון ולהגיע לידיעת ה' במהלך כל השנה.[1]

מהי אותה זכירה, מהי האמת אשר הדמיונות מכסים מאיתנו? במצרים ראו חשיבות רק בחומר (אחת ההוכחות לכך היא שהם לא האמינו בהשארות הנפש ולכן חנטו את המתים), ואילו ה' הוציא אותנו ממצרים ולימד אותנו שעיקר השאיפות שלנו צריכות להיות רוחניות. זכירת יציאת מצרים פירושה שאנו מסוגלים להשתחרר מכבלי החומר, לגלות את הרוחניות ולהתקשר לקב"ה ע"י קיום המצוות. את האמת הזו אנו מסוגלים לדעת במוח, אך לא בלב, ולכן בליל הסדר אנו מחדירים אמת זו לתוכינו ע"י הדיבור המרובה ביציאת מצרים.[2]

תשובה שנייה לשאלה מדוע הדיבור מרכזי בחג הפסח עונה השפת אמת שם:

שאחר יציאת מצרים מתעורר רצון ואהבה בלבות בנ"י אליו יתברך... לכן עתה זמן התרוממות כללות בני ישראל... דכתיב אדם אתם קרוין אדם כו' כי בני ישראל הם הצורה הנבחרת שנקראים אדם. ועל זה כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו שזה הוא מעלת אדם המדבר ויודע להעיד על הבורא. לכן בפסח נפתח פיהם של ישראל כמו שכתוב פה סח שאז נולד בהם הדעת. וכדאיתא גר שנתגייר כקטן שנולד. שבזמן הזה נכנסנו תחת כנפי השכינה ברוך הוא. ובמצרים בחומר ולבנים שלא היה לנו הצורה השלימה. ועתה עם זו יצרתי ונקראים אדם.

הדיבור מראה על כך שיש לאדם דעת ולכן מה שמבדיל את האדם מבעלי החיים הוא הדיבור.[3] הפסוק אומר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא). המטרה שלמענה אנחנו קיימים בעולם היא כדי לספר את שבחו של ה'. דווקא בשעה בה נולד עם ישראל, אנחנו מתעוררים לאהוב את ה' שהפך אותנו לבני אדם, אנו מעידים על שבחו של הקב"ה. יכול להיות שזהו גם פירוש הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" (שמות יג, ח), דווקא ביום בו יצאנו ממצרים אנו אומרים לילדנו את שבחו של הקב"ה שהוציאנו ממצרים ולכן אנו עושים הגדה ומרבים לספר ביציאת מצרים. בנוסף, ע"י חינוך הבנים לספר בשבח הקב"ה, אנו עוזרים להקים דורות נוספים שיעידו בעצמם על גדולת ה'.

לסיכום, הבאנו שני הסברים מדוע הדיבור כל כך מרכזי בחג הפסח. תשובה אחת (ע"פ ר' צדוק), היא שהגאולה תלויה בדיבור, מכיון שכך אנו מסוגלים לזכור לא רק במוח אלא גם בלב. אנו זוכרים שעיקר השאיפה שלנו היא הרוחניות, והאפשרות להתקשר עם הקב"ה ע"י קיום מצוותיו. התשובה השנייה (ע"פ השפת אמת) היא שבשעה שבני ישראל נעשו לעם, בשעה שהם נעשו ל"אדם", מתעוררת בליבם אהבת ה' והם מספרים בשבחו של הקב"ה. בכך אנו מקיימים את תכליתנו בעולם והיא להעיד ולספר בעצמנו את תהילות ה', ולהעביר את אמונתינו הלאה לדורות הבאים.




[1] לא זו בלבד, אלא שר' צדוק מוסיף באות רו:

כלל הדמיונות וההרהורים שבאדם קבועים בג' שורשים דקנאה, תאוה וכבוד, ושורש השורשים הוא הגאות... והתיקון לזה הוא ענוה, על ידה נתקנים כל מחשבות של תוהו, כי ע"י זה אינו רוצה לחשב רק מה שרוצה ה' יתברך.

כידוע, הלחם התופח מסמל את הגאוה, כאשר המטרה של אכילת המצה שבוע ימים, היא להכניס ענוה בלבנו כאשר אנו מתחילים שנה חדשה. כך אנו מחדירים לתוכנו את העובדה שהמטרה שלנו היא לעבוד את ה', וגם במהלך השנה כשאנו עוסקים גם בחומר, אנו זוכרים את המטרה והיא עבודת ה'. לפי דברי ר' צדוק אפשר להוסיף שהמטרה היא לעזור לנו להוריד את הדמיונות החוצצים בינינו לבין ידיעת ה'.

 


[2] ע"פ הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה תפילה, עמ' 199. זה גם מסביר מדוע צריך להזכיר את יציאת מצרים בכל בפרשת השלישית של קריאת שמע. בכל יום הדמיונות מתגברים וצריך להכניס ללב ולזכור שה' הוציא אותנו ממצרים, שאנו יכולים להתעלות מהחומר, ולהבין שעיקר שאיפותינו הן לעלות ברוחניות ולהתדבק בה' ע"י קיום מצוותיו.


[3] "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). מתרגם אונקלוס לרוח ממללא. הנפש החיה היא הנפש המדברת.





 

 

בית המדרש