ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם נכון למכור את החמץ לגוי? הרב יונגסטר מתפלמס

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

הרב אליהו זיני, ראש ישיבת "אור וישועה", תקף בחריפות את מנהג מכירת חמץ הנהוג היום בכל רחבי ישראל. הרב יונגסטר משיב לרב זיני ועובר טענה אחר טענה במאמרו ומגן על המנהג הקיים. פולמוס

הרב זיני שליט"א פרסם מאמר שבו הוא תוקף בחריפות רבה את המנהג למכירה כללית של החמץ, ודבריו מחייבים עיון מחודש בעניין.[2] בדברים דלהלן נתמקד בתלונתו של הרב זיני כנגד המנהג הנפוץ במקומותינו, ונעיין בס"ד בראיות הרבות שהביא כנגדו, לבחון שמא יש בהן ממש.


א.    גרסאות התוספתא

כפי שמצויין שם, המקור הבסיסי למכירת חמץ הוא דברי התוספתא (פסחים ב, יב):

ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה.

מסיום דברי התנא, 'ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה', ניתן להבין, כי לפחות לישראל ברור, שהחמץ ניתן לגוי רק כדי שהוא לא יעבור על איסור בל יראה, ולפיכך יש לחוש שמא לא יתן לו במתנה גמורה, ואעפ"כ, אם נותן במתנה גמורה – שרי. אלא שגרסה זו של התוספתא אינה הגרסה שהיתה לפני הגאונים, וז"ל שאילתות דרב אחאי (פ' צו, שאילתא צב):[3]

ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה גמורה, וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח, ובלבד שלא יערים.

גרסה דומה מצטט בה"ג (סימן יא, הלכות פסח פרק כל שעה עמוד קעז):

ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שלא יערים.

נעיין בשלוש הגרסאות: גרסת בה"ג שונה מגרסת התוספתא שלפנינו רק בסיום: לפנינו – 'ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה', ואילו גרסת בה"ג – 'ובלבד שלא יערים'. שתי הגרסאות מציינות, כי ניתן לתת את החמץ במתנה לגוי, גרסת בה"ג מדגישה שאין להערים, וגרסת התוספתא מדגישה, כי יש לתת במתנה גמורה. על פניו, אפוא, שתי הגרסאות עולות לעניין אחד: אחר שנאמר כי ניתן לתת את החמץ במתנה לגוי יש לשוב ולהדגיש שאין להערים ולתת נתינה ללא גמירות דעת, מתנה אשר רק נראית כמתנה.

אמנם, גרסת השאילתות מדגישה כבר ברישא, כי אפשר לתת לגוי 'במתנה גמורה', וא"כ דוחק קצת לומר, שהברייתא שבה ומדגישה שיש לתת במתנה גמורה, כך שנראה כי בסיפא מזהירה הברייתא מפני הערמה אחרת.

וכתב הב"י (תמח, ד"ה ושל ישראל):

רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה"ג (הל' פסח כט ע"ג): 'ובלבד שלא יערים'. ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי! ואפשר, ד'שלא יערים' דקאמר, היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי.

הב"י יוצא מתוך נקודת הנחה, שהערמה אינה בהכרח דבר פסול, ואף בנדון שלפנינו, שהרי כאשר הברייתא מתירה מכירה ונתינה במתנה, היא ודאי מתכוונת למכירה ומתנה גמורות ע"פ גדרי הקניינים, שאל"כ, לא יינצל המוכר מאיסור בל יראה דאורייתא, אלא שיש בה הערמה מעצם העובדה ששני הצדדים יודעים כי היהודי צריך את החמץ אחר הפסח וודאי ישוב לקנותו. הערמה זו, אומר הב"י, 'אין לך הערמה גדולה מזו', ואין בכך פסול. כיוון שכך, הוא שואל, מהי ההערמה הנוספת, מפניה מזהירה הברייתא לפי גרסת הגאונים?

לאור קושייתו זו מציע הב"י, שכוונת הברייתא היא לאסור מכירה על תנאי, שאף שהיא מכירה גמורה, המצילה מאיסור חמץ דאורייתא, נראית כלפי חוץ כמעשה מרמה.

אלא שהרב זיני תוקף בחריפות עצם קושייתו של הב"י ('אבל קושיית מרן...במחכ"ת אינה קושיא'), שכן, כך הוא טוען, זו אינה קושיא על הגאונים 'אלא על עצם התוספתא...כדמוכח מדברי רבים מרבותינו הראשונים, שגם הם גרסו בתוספתא תוספת זו...וכיוון שלא יתכן שקושיא כזו תיעלם מכולם, ובפרט אם היא כה ברורה ומפורסמת, עלינו להסיק שדעת רב אחאי ובה"ג והנהו ראשונים שונה בתכלית ממה שייחס להם מרן' (מאמר, עמ' 3).

והנה, אף שאכן יש רשימה נכבדה של ראשונים, אשר גרסו כרב אחאי ובה"ג, יש רשימה מכובדת לא פחות של ראשונים שגרסו כתוספתא שלפנינו, וכפי שציין ר"ש ליברמן (תוסכפ"ש, עמ' 495-494):

'ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה'. וכ״ה בירושלמי הנ״ל, רמב״ם, עיטור, ראבי״ה, רוקח, ר׳ שמואל בר׳ ברוך, או״ז ח״א סי׳ תשמ״ח וח״ב סי׳ רמ״ז הנ״ל, מרדכי, ס׳ האמרכל, רא״ש, רבינו ירוחם ורשב״ש הנ״ל. וכתב ברוקח הנ״ל: נתן חמיצו לגוי על מנת להחזיר אסור, דתניא בתוספתא וכו', הרי לך שפירש שמתנה גמורה באה להוציא מתנה על מנת להחזיר. ואף מדברי ר׳ שמואל בר׳ ברוך הנ״ל ברור שפירש כן את התוספתא. ובר״מ הנ״ל:[4] 'ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. אומר ישראל לעכו״ם עד שאתה לוקח וכו' (כלומר הסיפא להלן), אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא'. ונראה מדבריו שבחמץ לגוי מתנה על תנאי אינה מתנה גמורה, בכגון דא. ועיין בשו״ת תרומת הדשן סי' ק״כ.

יתר על כן. בהמשך דבריו (עמ' 496-495) מונה ליברמן את רשימת הגורסים כבה"ג, וציין שם:

ובשכל טוב עמ׳ 105 הנ״ל: 'ובלבד שלא יערים אלא יתנהו לגוי מכירה גמורה או מתנה גמורה'. וכ״ה בפירוש ר״ש מפלייש באו״ז הנ״ל. ולא נתבררה מהות ההערמה מדברי הבה״ג. ואפשר לפרשה כמו שהבאנו לעיל, או שהכוונה שיעשה כן בלב שלם ולא יבוא אח״כ בטענות לגוי שלא כיון אלא כדי לברוח מן האיסור. וכן באו״ז ח״א, ק״ז ע״ד הנ״ל: מתנה גמורה להעכו״ם, שאם העכו״ם היה רוצה היה מעכבו לעצמו וכו'. ועיין בשו״ת הרשב״ש סי׳ תנ״א הנ״ל, ועיי״ש סי׳ תל״ה. ועיין ברבינו ירוחם הנ״ל ומ״ש עליו בב״י טאו״ח סי׳ תמ״ח.

הרי שיש שגרסו כגרסת בה"ג, ופירשוה בהתאמה מלאה לגרסה שלפנינו, וכפי שהציע הב"י, וליברמן מציע לפרש כך גם את דברי בה"ג עצמו, מאחר 'ולא נתבררה מהות ההערמה מדברי בה"ג', כלשונו!

ב.    מפני מה מזהירה התוספתא?

הרב זיני מתעלם מפירושים אלה, ודבק בפירושו של המאירי להערמה זו, מפניה מזהירה התוספתא, וז"ל המאירי (פסחים ו ע"א, ד"ה ובתוספתא):

ובתוספתא שנינו: ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, ובלבד שלא יערים. ומשם כתבו קצת גאונים בישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו במתנה, שכל שמשכו הגוי ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן – מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח. ואף באותה תוספתא אמרו, שרשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח, כמו שיתבאר, והרי מכל אלו אתה למד, שחמץ של ישראל ביד גוי אסור, אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה.

לאור דברי המאירי מבאר הרב זיני: 'שאין בתוספתא היתר מכירה אלא למי שמכר באופן אקראי, ולא למי שנוהג כך בכל שנה ושנה ע"מ להערים על בעור חמץ!',[5] ועל פי זה ביאר, כי ההערמה האסורה, אליה מתייחסת התוספתא, היא לעשות כן דרך שגרה בכל שנה ושנה.

יש לציין, כי בסוף דברי המאירי הנ"ל הוא מסכם ואומר: 'והרי מכל אלו אתה למד, שחמץ של ישראל ביד גוי אסור, אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה', ומשמע כאן, שההערמה מתייחסת לאיכות הקניין, ולא כפי שמשמע מראשית דבריו!

ואולי צ"ל, שהטעם לאיסור לעשות כן כשרגיל לעשות כן בשאר שנים הוא החשש, שמי שעושה כן תמיד, עלול לסבור לתת שלא בקניין גמור, שכן שני הצדדים יודעים כי בכל שנה ושנה חוזר המוכר וקונה חמצו אחר הפסח, ולא מעצם ההערמה שבדבר. ויתכן, כי מה שכתב המאירי, 'ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשיו כן', אינו פירוש לסיום 'ובלבד שלא יערים', אלא שלמד כן מן העובדה שהתוספתא מזכירה את אפשרות המכירה דוקא לגבי מקרה של גוי וישראל הבאים בספינה, שהוא מצב מקרי, ומה שאומרת התוספתא 'ובלבד שלא יערים' הכוונה היא כדלעיל, שיתן במתנה גמורה, כך שאין הבדל תוכני בין שתי הנוסחאות.

בדרך זו עולים גם דברי המאירי עם דברי הב"י דלעיל, ואם כך היא כוונת המאירי, אין עוד הכרח כלשהו לפרש כהבנתו של הרב זיני.

עוד הוסיף הרב זיני, כי כדברים אלה מפורש בדברי מהר"ם חלאווה (פסחים ל ע"ב, סד"ב עכו"ם) בשם רב עמרם גאון, וז"ל מהר"ם חלאווה:

תניא בתוספת׳ ישראל ועכו״ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד הישראל הרי זה מוכרו לעכו״ם או נותנו לו במתנ' גמורה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח. ורב עמרם כתב: ובלבד שיהא מאורע שאין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים...

ומסתברא לי, שרשאי הישראל ליתן חמצו לעכו״ם וליקח ממנו חמץ לאחר הפסח כדאמרינן חמץ של עוברי  עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין. ואע״ג דלכתחיל׳ אסור, בספינ׳, דדחיקא ליה שעתא – מותר, ואפי׳ לכתחיל׳.

והנה, אף שדברי מהר"ם חלאווה הם דברים ברורים, היינו שאסור למכור חמץ בדרך קבע אלא אך ורק בשעת הדחק, מדבריו נראה כי האיסור להערים הוא תוספת של רב עמרם, ואינו מגוף התוספתא. ומכאן חיזוק לקושיית הב"י, שאכן התוספת 'ובלבד שלא יערים', אם כך הוא בתוספתא, היא תוספת מיותרת!

ועל עצם הבנתו של הרב זיני, כי אסור למכור כשעושה כן בכל שנה ושנה, יש לתמוה מסברא: אם הקניין תקף, כך שהגוי הוא בעלים גמורים על החמץ בפסח, מדוע אסור לעשות כן דרך קבע בכל שנה ושנה וללא דוחק? ואם הקניין אינו תקף, הרי שהישראל נותר בעלים על חמץ בפסח, ומה"ת להתיר לו אפילו בשעת הדחק?

אלא ודאי נראה, כי שתי הגרסאות בתוספתא – כוונה אחת להן, ומה שכתוב בגרסת הגאונים 'ובלבד שלא יערים', ומה שכתוב בגרסא שלפנינו, 'ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה' – היינו הך, והכל עולה לעניין איכות הקניין בלבד, וכמו שכתבנו לעיל.

ג.     דברי גאונים וראשונים

והנה, הרב זיני תומך יתדותיו בתשובות של גאונים וראשונים. נעיין בדבריו ונחזי אם יש ממש בראיותיו.[6]

בספר אוצה"ג לפסחים (עמ' 46-45) הביא משם תשובות רב כהן צדק, וז"ל:

וכן ישראל שהביאו לו ספינה מלאה חיטין הגיעו עליהן מים אם נשתנו מראיהן מכמות שהיו והוכר הדבר שנפלו בהן מים והגיעו אצלו לאחר ו׳ שעות – אסור למוכרן וליהנות בהן ויצאו מרשותו, ואם רצה לבטלן אינו יכול, ואין לו תקנה עד שיטילם לתוך האור או לתוך חמים, או שיתנם במתנה לנכרי בלא שום הערמה,[7] שכך אמרו חכמים הבודק צריך לבטל, ומקשינן עלה: מאי טעמא? אי משום פרורין – הא לא חשיבי! אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתי׳ עלה. ולמה מקדים ומבטלה? וכי משכח לה ליבטלה! דילמא משכח לה [מ]שש שעות ולמעלה, דכיון דלאו ברשותיה קיימא לא מצי מבטלה, דאמר ר׳ משום רבי ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ואילו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. הרי כבר למדנו, שכיון שבאו שש שעות יצאו מרשותו. ושוב אמרו חכמים לבטל בשש שעות כיון דאיסורא דרבנן עילויה שויה כדאוריתא,[8] שכיון שבאו שש שעות אין יכול לבטל ואם קידש בהן אשה לאחר שש שעות אין תופסין בה קידושין.

וכתב על זה הרב זיני (עמ' 4): 'ז"א, גם הרוצה לתת לאחר שעת איסורו חייב לעשות זאת ללא כל הערמה', וסיים הרב זיני: 'וגם על זה יצא חוצץ הריצ"ג (ח"ב עמ' צ) וכתב: "ויפה כיון ופסק, אלא נתינתן לגוי אסור, דאי לא הוו ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה במתנה". ועל ראיה זו כתב, כי היא 'גדולה מכולן'.

אלא שבעניי – איני מבין כלל את דבריו, ודומה בעיני שלא רק ראיה גדולה אין כאן, גם ראיה קטנה אין כאן, ואולי מכללא – אף ראיה לאידך גיסא. הגאון עוסק כאן בחמץ אחר זמן האיסור. הרב זיני שם לב לכך, וכתב, כי מכאן לומדים שלא רק קודם זמן האיסור יש לתת ללא הערמה, אלא גם אחר זמן האיסור. אלא שלכאורה יש לומר בדיוק את ההפך, אם נניח שההערמה היא כהצעת הב"י, היינו שימכור מכירה בתנאי, קודם זמן האיסור, כשעדיין החמץ בידו לעשות בו כרצונו ויכול למכרו וההערמה היחידה היא שימכור עם תנאי – אין לחוש לכך ומותר לכתחילה למכור, שהרי מכירה בתנאי מכירה היא לכל דיני התורה (ואפילו תנאי של ע"מ להחזיר). דוקא אחר זמן האיסור, כיוון שהחמץ אינו שלו, ואם ימכרנו אינו מכור, והאפשרות היחידה היא לתת במתנה, יש לחוש שיתן במתנה שאינה גמורה, ויעבור בבל יראה!

ובאשר להערת הריצ"ג, נראה שכוונתו לומר, שאף אם יתן במתנה גמורה אחר זמן האיסור – אסור, שכן 'אי לא הוו ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה במתנה', ונמצא שנתינת המתנה לגוי גורמת לישראל הנאה כלשהי, ונמצא נהנה מן החמץ בזמן שהוא אסור בהנאה!

נמצא, כי ראייתו של הרב זיני מדברי הגאון הנ"ל היא בבחינת הנחת המבוקש, שהניח כי ההערמה היא שמוכר בכל שנה, ופשיטא שאין זו ראיה, מה גם, שאם נניח אחרת, וכהצעת הב"י (אשר ראינו לעיל כי יש לה בית אב בדברי רבים מן הראשונים), דברי הגאון עשויים להיות ראיה להיתר גמור של מכירה קודם זמן האיסור.

עוד הביא הרב זיני (עמ' 4-5) את דברי ר' מנוח, בפירושו על הרמב"ם (חמו"מ ד, ו-ז).[9] נצטט כאן את דברי הרמב"ם ומה שכתב עליהם ר' מנוח, ונבחן אם אמנם יש ממש במה שלמד הרב זיני מהם. וז"ל הרמב"ם בהלכה ו:

ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה.

על הלכה זו כותב ר' מנוח, וז"ל (ההדגשות – הרב זיני):

כ"ה 'ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיע שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה'. א"ה. כלומר שימשוך אותו הגוי ויהיה ברשותו ולא יערים בזה כלל, וקמ"ל, שכיון שמכרו סתם ולא הזכיר שהוא יקח ממנו אחר הפסח, שמותר.

ובהלכה ז' כותב הרמב"ם, וז"ל:

אומר הוא ישראל לגוי עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח, אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.

וכותב ר' מנוח, וז"ל (הדגשות – הרב זיני):

אומר הישראל לגוי עד שאתה כו'. פירו': עכשיו בא להתיר שאפילו הגוי אינו רוצה ליקח, שאמר לו לקחתי כל הצריך לי, מותר לישראל לומר לו אעפ"י שדי לך במה שלקחת, קח עוד את שלי. או שהגוי רוצה ליקח מגוי חברו ואומר לו קח ממני שמא אצטרך לאחר הפסח ולא אקח כי אם ממך מותר. ומ"ש 'עד שאתה לוקח במנה', הכי מפרשי ליה מקצת רבנן קדמאי: עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים, שידמה דבר שיש בו אונאה שלוקח בכפלים ממה ששוה, ויש לו לגוי לחזור בו, כיון שמוכרו לו מכירה גמורה ומקבל מעותיו ולא התנה לו שיקחנו ממנו אחר הפסח אלא אמר לו שמא אצטרך, ברשותא דגוי קאי ומותר אחר הפסח. ולא מסתבר, דהערמה גדולה היא.[10] ונראה לפרש, כגון ישראל וגוי שרוצין להפליג בספינה ערב הפסח והנה הישראלי אינו יכול לקחת חמץ הצריך לאחר הפסח צידה לדרכו מפני הפסח, ואומר לגוי עד שאתה לוקח צידה לדרכך במאה דינרים בא וקח במאתים לצרכי וצרכך, ועד שאתה לוקח מפלטר גוי בא וקח מפלטר ישראל כדי שאוכל אני לאכול ממנו אחר הפסח, ומיירי במקום שנהגו שלא לאכול פת של גויים. א"נ, עד שאתה לוקח מגוי קח מישראל שמבערים חמצן ותמצא בזול, שמגלה כל כך ישראל דעתו שמחזר אחר הזול והנני מחלה פניך על זה שאם אצטרך אחר הפסח אקח ממך, אפ"ה מותר, אע"פ שהגוי קונהו לדעת ישראל ולא יקנהו כי אם לצרכו, אפ"ה, כיון שישראל לא אמר לו בודאי ולא אמר לו תנאי בפירוש אלא שמא, לאו שלוחו הוי וברשותו דגוי הוי, וזה עיקר. ע"כ מהתוספתא (פ"ב ה"ז), ואיתא נמי בירושלמי (פ"ב ה"ב) בהדיא.[11] אך מה שכתב הרב 'אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי' ליתיה בתוספתא ולא בירושלמי, אלא ביאור שהוסיף משלו.

הרב זיני ציטט את דברי ר' מנוח כדוגמא לטענתו, לפיה 'כמעט כל גדולי רבותינו הראשונים שהזכירו את התוספתא הנ"ל יצאו חוצצים נגד ניצולה לשם הערמה על בעור חמץ'. אכן, ברור כי יש לצאת חוצץ כנגד הערמה. זו אינה השאלה העומדת לדיון. השאלה היא האם הערמה זו, שכנגדה יש לצאת חוצץ, היא מה שהרב זיני סבור כהערמה, היינו, שעושה כן בכל שנה ושנה, או מה שמרן הב"י ועוד מגדולי הראשונים סברו כהערמה, היינו מכירה על תנאי שלא בלב שלם. אין בדברי ר' מנוח שום רמז להערמה עליה מדבר הרב זיני.

יתר על כן, נראה כי הרב לא דק בדברי רבנו מנוח. ונפתח בעניין זוטא, אך הוא עשוי להעיד על הכלל. ר' מנוח פותח את דבריו בהלכה ו' בציון: 'כ"ה', כלומר: כתב המחבר, וכוונתו לרמב"ם. מיד לאחר מכן הוא מצטט את דבריו. המעיין יראה, שר' מנוח מצטט את דברי הרמב"ם כפי שהם לפנינו. והנה, ההלכה מסתיימת במלים 'ובלבד שיתננו במתנה גמורה', ובמלים אלה מסתיים גם הציטוט בדברי ר' מנוח. ומעיר הרב זיני על המלים הללו (הערה 12): 'זהו לשון הקדמון אשר במעשה הגאונים (סי' כה, עיין לעיל)', וכוונתו לדברי הגאון שהרב זיני מצטט במאמרו לעיל מיניה. אלא שעינינו תחזינה מישרים כי הרמב"ם אינו מצטט כאן לשון של גאון כלשהו, לא קדמון ולא אחרון, אלא את לשון התוספתא כפי שהיא לפנינו!

מכאן להערות נוספות: הרב זיני נתפס במה שר' מנוח קורא 'הערמה גדולה', ואף הדגיש מלים אלה בדגש כפול. אלא שהמעיין בדברי ר' מנוח יראה מהו הדבר אותו קורא ר' מנוח 'הערמה גדולה'. ר' מנוח מתייחס כאן למקצת רבנן קדמאי, שפירשו את התוספתא, המתירה לישראל לומר לגוי 'עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים', כמתייחסת לחמץ שישראל מוכר לגוי קודם פסח, וכך פרשו אותם: 'שידמה דבר שיש בו אונאה, שלוקח ממנו בכפלים ממה ששוה ויש לגוי לחזור בו, כיון שמוכרו מכירה גמורה ומקבל מעותיו ולא התנה לו שיקחנו ממנו אחר הפסח אלא אמר לו שמא אצטרך, ברשותא דגוי קאי, ומותר אחר הפסח'. וכך נראה לבאר את הדברים: היהודי מעוניין למכור את החמץ לגוי. הגוי לא צריך את החמץ, והיהודי רומז לו, שאחר הפסח הוא יקנה ממנו בחזרה. למרות זאת הגוי עדיין חושש, ולכן היהודי מוכר לו במחיר כפול, המאפשר לגוי בכל רגע לחזור בו מחמת האונאה שיש כאן, כך שאם היהודי לא יקיים הבטחתו לשוב ולקנות את החמץ אחר הפסח, יבוא הגוי ויטען לאונאה ויבטל את המכירה מיסודה. לפי אותם מפרשים, מכירה כזו מותרת ומועלת, שהרי אין בה תנאי ויש בה נתינת מעות, ובסופו של דבר היהודי אכן יקנה את החמץ, והגוי לא ייאלץ לבטלה מכוח האונאה. על פירוש זה אומר ר' מנוח כי הערמה גדולה היא והדבר אסור, שכן נוטים הדברים לכך, שאין זו מכירה בלב שלם, אך מה בין זה למכירה שלנו, שהיא מכירה גמורה שווה בשווה?

בסיום דבריו כותב ר' מנוח 'אך מ"ש:[12] אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ליתיה בתוספתא ולא בירושלמי, אלא ביאור הוא שהוסיף משלו'. הרב זיני מדגיש שורות אלה בדברי ר' מנוח, אך נראה כי מכאן עולה דוקא ראיה נגדו: אכן, מלים אלה אינן בתוספתא, ומוכח מכאן, כי כך מפרש הרמב"ם את הנוסח שלפניו, 'ובלבד שיתננו במתנה גמורה', ואין שום בעיה בכך שעושה כן מדי שנה בשנה, בעיה שהרמב"ם כלל אינו רומז לה.

עוד הביא הרב זיני (עמ' 5) את דברי הריטב"א, כמובא במיוחס לריטב"א על פסחים (ריש פ"ב, על המשנה האומרת, כי קודם זמן האיסור מותר למכור לנכרי). וז"ל המיוחס לריטב"א (גם כאן, ההדגשות הן של הרב זיני):

ומוכר לנכרי. כתב הרי"ט ז"ל: הוא הדין ליתנו, אלא דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאסור ליתן לגוי מתנת חנם. וכן הדין בשהפקירו כראוי, דודאי אינו עובר עליו, אבל חייב להוציאו מרשותו [מ]דרבנן. וכל שזכו בו הגוים קודם זמן איסורו ודאי מותר הוא לאחר הפסח כחמץ של נכרי, והכי איתא בתוספתא (פ"ב ה"ו). ושם אמרו (ה"ז), שרשאי לומר לגוי עד שאתה לוקח במאה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובלבד שלא יערים, אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח, שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים, וכן הוא בירושלמי (ה"ב), ע"כ.

הרב זיני מדגיש ביטויים אחדים במרוצת דברי הריטב"א, ביטויים הנראים לו תומכים בשיטתו, הרואה במכירה או במתנה הערמה אסורה, אך, כפי שנראה להלן, לא כך היא משמעות הדברים:

א.      מה שכתב הריטב"א, כי 'אסור ליתן לגוי מתנת חנם' – אינו עניין להכא, ואין כאן שום הערה לאסור מתנה מחמת דיני פסח, אלא הכוונה לאיסור 'לא תחנם', אותו מלמדת המשנה כמילתא אגב אורחא בכך שכתבה 'ומוכר לנכרי', ולא כתבה 'ונותן'. ופשוט שאין כוונתו לאסור את הנתינה, שהרי בתחילת המשפט הוא כותב על המשנה: 'ומוכר לנכרי, הוא הדין ליתנו', הרי שגם הנתינה מותרת מצד דיני פסח.

ב.      מה שכתב הריטב"א 'והכי איתא בתוספתא', ברור כי כוונתו להיתר למכור, וכדברי הריטב"א: 'וכל שזכו בו הגוים קודם זמן איסורו ודאי מותר הוא לאחר הפסח כחמץ של נכרי, והכי איתא בתוספתא'. מה, אפוא, למד הרב זיני ממלים אלה לסייע לשיטתו, עד כי ראה להדגישן? האין כאן ראיה נגדו?

ג.       ומה שכתב 'אבל אם הערים' וכו', אף כי על פניו נראה מכאן כדברי הרב זיני, דומה כי אין הכרח לפרש דבריו כדברי הרב זיני. הרב זיני מדגיש דברים אלה של הריטב"א, ומתחיל את הדגשתו במלים 'והוא רגיל לעשות כן בכל השנים'. מכאן עולה הרושם, כי המלים המודגשות הן פירוש מה שכתב 'אבל אם הערים'. אלא שאם נדגיש כבר את המלים 'אבל אם הערים', עשויה להתקבל תמונה אחרת: אם הערים, והוא רגיל לעשות כן ולהערים בכל שנה ושנה למכור לגוי קודם הפסח ולקנות ממנו אחר הפסח, ויש לחוש שמא הדבר מלמד שאינו מוכר בלב שלם – קנסינן ליה לאסור את החמץ הנ"ל כחמץ שעבר עליו הפסח. לפי דרך זו, ההערמה האמורה כאן אינה העובדה שהוא מוכר כל שנה, אלא כל מכירה כשלעצמה קרויה 'הערמה', ואין בכך כלום, שכן הערמה שאינה מרמה  – מותרת לכתחילה,[13] ואעפ"כ, אם חוזר ומערים כל שנה ושנה, יש לחוש שמא אינו מוכר בלבד שלם, וכדלעיל.

ומכל מקום, גם אם כוונת הריטב"א היא כפירושו של הרב זיני, אין בכך כדי לדחות דברי הב"י, שהרי גם לשיטת הב"י יש בית אב בדברי ראשונים, וכפי שהבאנו לעיל.

הרב זיני (עמ' 6-5) מוסיף סייעתא לחומרתו מדברי בעל העיטור. וז"ל העיטור (הל' ביעור חמץ, דף קכו עמ' א-ב, ההדגשות – הרב זיני):

ומיהו חמץ של א"י שעבר עליו הפסח לא חזינן דמותר באכילה אלא בהנאה. והא דגרסינן בתוספתא ישראל וא"י שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לא"י ונותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה, ורשאי ישראל לומר לא"י עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא תצטרך ואביא ואקח ממך אחר הפסח. משכיר אדם חמורו לא"י להוליך עליו חמץ ממקום למקום מצא חמץ בדרך רובה חמץ אסור ואם לאו מותר ומעשה בר"ג שהיה מהלך מעכו לכזיב ומצא גלוסקא בדרך ואמר לטבי עבדו טול גלוסקא למדנו שחמץ של א"י אחר הפסח מותר מיד וכו', כל הני איכא למימר להנאה קבעי. והא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין בשל א"י דא"כ קשיא לן טובא ועוד למה משהין ואין מוכרין אותו קודם הפסח אלא חמצן של ע"ע שאינן מדקדקין במצות כ"כ ולאחר הפסח מותר באפיי' ראשונה מיד מפני שמחליפין השאור וע"י תערובות הוא ומותר כמ"ש אבל חמצן של כותיים אסור עד לאחר ג' אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שבטל הוא. ואין אני כדאי לחלוק על הגאונים שהתירו חמץ של א"י שעבר עליו הפסח אפי' באכילה והדין הוא דשדרו ממתיבתא דרב עמרם במתא מחסיא חמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר באכילה מקמי טעמי חדא דאמרי' ה"ה דאפי' באכילה שרי ואיידי דתני ישראל בהנאה תני דא"י בהנאה.

וכותב הרב זיני: 'וכבר רבים מרבותינו הראשונים אף התקשו בעצם דברי התוספתא הזו כגון בעל העיטור [וכאן הוא מצטט דברי העיטור הנ"ל – י.י.] ומשום כך לא היססו לכתוב ולפרש "כל הני איכא למימר להנאה קבעי", אלא שוויתר על עמדתו מפאת כבודם של הגאונים [כאן – המשך ציטוט העיטור – י.י.]. מ"מ, כל זה מראה כמה היתה שנואה על רבותינו כל הערמה'.

ואני בער ולא אבין: כל עניינו של העיטור כאן הוא לדון אם חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה או רק בהנאה, ואפילו חמץ שהיה מעולם של גוי! מה לסוגיא זו ולענייננו? אדרבה, מתוך שנדחק לבאר את התוספתא לעניין הנאה בלבד מוכח, שמ"מ פשוט לו שהחמץ שנמכר הוא חמץ של גוי לכל דבר, ואין כל פסול במכירה, ופשיטא שהיא מצילה את הישראל מאיסור בל יראה! ומאין הסיק מקטע זה מדברי העיטור, שכל הערמה היתה שנואה על רבותינו?

עברנו, אפוא, על עיקרי ראיותיו של הרב זיני, ולא מצאנו בסיס לקביעתו (עמ' 6): 'ובמחכ"ת של כל רבותינו האחרונים שהתירו לכתחילה, אין דבריהם עומדים בפני פירושם ומסורתם של רבותינו הגאונים והראשונים, ולא יהיו הם טובים יותר מבעל העיטור (הנ"ל)[14] שבטל את דעתו בפני הגאונים וכתב "ואין אני כדאי לחלוק על הגאונים"'.

ד.    האם מכירה נחשבת כביעור חמץ?

לאחר הביאו את דברי הגאונים והראשונים, פונה הרב זיני לסברא, וכך הוא טוען (עמ' 6): נחלקו חכמים ור' יהודה אודות אופן הביעור, האם הוא בשריפה דוקא, או שמא מפרר וזורה לרוח. אלא שאיש מהם, מציין הרב זיני, אינו מציע לבער חמץ ע"י מכירה! 'ואם היה מקום להערמה בעיני חז"ל, מדוע אין זכר ממנה'?

אלא שבמחכ"ת, דבריו תמוהים טובא. הרי המשנה ריש פרק כל שעה אומרת, כי אפשר למכור מכירה גמורה לנכרי כל שעה שהחמץ מותר בהנאה, ואעפ"כ לא חכמים ולא ר' יהודה מציעים שאפשר לקיים כך את מצות הביעור! אלא ודאי, מכירה, ואף זו החלוטה, הראויה גם בעיני הרב זיני, אף שמצילה היא מאיסור בל יראה, מ"מ אין בה שום קיום של מצות תשביתו! יש לזכור, שלשיטת תוס' (פסחים ד ע"ב, ד"ה מדאורייתא) מצות תשביתו חלה רק אחר זמן איסור חמץ, ועל השבתה זו נחלקו ר' יהודה וחכמים, ופשוט שראוי לו לאדם שלא לבוא כלל לידי מצות תשביתו, אלא עליו לדאוג קודם זמן האיסור שלא יישאר בידיו חמץ בכל דרך שהיא, וקודם זמן האיסור, אף אם ישרוף – לא יקיים מצות תשביתו אלא עדיפא מינה – ימנע מכל איסור חמץ, ואם כבר הגיע זמן האיסור – פשיטא ששוב אינו יכול למכור ולקיים כך את מצות ההשבתה!

אלא ודאי, כשם שאדם רשאי להפקיר חמצו קודם זמן האיסור ובכך להימנע מאיסור בל יראה מבלי לקיים מצות ביעור, כך רשאי אדם למכור חמצו לגוי, מבלי שהדבר נוגע כלל למחלוקת התנאים אודות אופן הביעור, ואין שום תימה בכך שהתנאים לא הזכירו את המכירה באחת מאפשרויות ההשבתה.

ובהערת שוליים (הערה 17) ציין הרב זיני, כי באופן דומה טען רב האי גאון כלפי אלה שטמנו חמצם במחסן וטחו בטיט, וכך ראו את החמץ כמבוער, שאם כדבריהם, מדוע לא נזכרה שיטת ביעור זו ע"י התנאים. ושוב אבקש מחילתו, שכן אין הנידון מזכיר את הראיה כלל, שהרי הם ודאי מדין ביעור נגעו בה ולא מדין הימנעות מבל יראה, כך שלגביהם אכן ראוי לטעון כטענת רה"ג, לא כן לעניין המכירה, שלא עלה על לבו של איש לקיים על ידה את מצות הביעור, וכמו שכתבנו.

ראיה נוספת (עמ' 7), אותה הוא מכנה 'גדולה מכולן', הביא הרב זיני מתשובת רס"ג, שנשאל לגבי מי שמפליג בספינה ואינו יכול להבעיר שם אש, כיצד יקיים את מצות הביעור, בהנחה שהלכה כר' יהודה. וענה רס"ג, כי הלכה כחכמים, ויכול להטיל לים (זהו תורף דבריו, ע"ש במאמר הרב זיני). וכתב הרב זיני: 'ולא עולה על דעתו לרגע להציע מכירה, על אף  שדוקא בנוגע למי שמפליג בספינה דברה התוספתא על מכירה'. ושוב – הדברים אינם נכונים: השואל ביקש לקיים מצות ביעור (לשיטת רש"י והרמב"ם, הסבורים שמצוה זו נוהגת קודם זמן האיסור, ודלא כתוס'), ופשוט שאי אפשר לקיים מצוה זו ע"י מכירה, שכל עניינה אינו אלא להציל מאיסור בל יראה! הרי גם לשיטת הרב זיני, אם מוכנים הם לשרוף, מדוע לא הציע להם רס"ג למכור מכירה חלוטה גמורה ללא כוונה לקנות אחר הפסח? ופשוט.

ה.    האם יש מקור בירושלמי לאסור הערמה?

הרב זיני סבור להביא ראיה לשיטתו מן ירושלמי דלהלן (פסחים פ"ב ה"ב):

הבקיר [=הפקיר] חמצו בשלשה עשר, לאחר הפסח – מהו?

רבי יוחנן אמר: אסור ; רבי שמעון בן לקיש אמר: מותר.

מתיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: אין את מודה לי משש שעות ולמעלן שהוא אסור? [כלומר: ומן הסתם הפקירו, ואעפ"כ לאחר הפסח אסור! – המאירי פסחים ט ע"א]

אמר ליה: תמן – איסורו גרם לו, הכא – מה אית לך למימר? [כלומר: שאע"פ שמפקירו בדעתו הרי אין ברשותו להפקירו והאיסור הוא שהפקירו, והיאך הוא נפקע? אבל זה שהפקירו בשלשה עשר – מותר, והוא הדין בכל שקודם זמן האיסור! – המאירי, שם]

אמר רבי יוסה לרבי פינחס: נהיר את כד הוינן אמרין אתייא לרבי יוחנן כרבי יוסה ודרבי שמעון בן לקיש כרבי מאיר? [פירוש: שנחלקו במסכת נדרים בהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל שנותן לאחר והלה מותר בו, ושאלו שם: אין עמו אחר, מאי? ולדעת ר' מאיר נותן על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר. ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא דר' יוסי? הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לרשות זוכה אף הפקר כן, והלכך הפקיר חמצו אינו כלום הואיל ואין כאן זוכה שהרי השהה אותו אצלו! – המאירי, שם]

אינה כן. אלא רבי יוחנן חשש להערמה, ורבי שמעון בן לקיש לא חשש להערמה. [כלומר: לא נחלקו בזו, שלענין הפקר אין אנו צריכים לזוכה כלל. אלא ר' יוחנן חייש להערמה, והואיל והפקיר קרוב לזמן הפסח – ראוי לקנסו לאסרו אחר הפסח, שלא כוון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח. ור' שמעון בן לקיש לא חייש. – המאירי, שם].

וכך כותב הרב זיני (עמ' 8): 'הרי שרבי יוחנן אוסר להפקיר לפני הפסח כדי שלא יערים ויזכה בו לאחר הפסח. ומה בין זה ובין המכירה האומללה והמזויפת של ימינו'?!

דבריו צ"ע: מהו הקשר בין סוגיא זו לבין המכירה של ימינו? הרי כאן ר' יוחנן אוסר לזכות בחמץ שהופקר לפני פסח כשלא עשה כן ע"מ לזכות בו אחר הפסח, וזאת משום שחשש שאם נתיר לו לזכות, יבואו אחרים ויפקירו מראש ע"מ לזכות, שזו – הערמה היא ואין זה הפקר כלל! כל זה בהפקר, שתלוי אך ורק בגמירות דעתו של המפקיר, ואין דעת אחרת קונה.[15] אולם במכירה שלנו, כאשר מקנה ע"פ דרכי הקניין, והגוי שכנגדו – קונה, מדוע לא יחול הקניין?

והנה, אחר שהביא את סוגיית הירושלמי הנ"ל ואת פירושי הראשונים שהביאו את הירושלמי, מודה הרב זיני (עמ' 9), כי יש ראשונים שפירשו אחרת, הלא הם הרשב"א, הרא"ש, בעל או"ז והרקנאטי, וז"ל או"ז (שו"ת סי' תשמח, דה כתבת):[16]

ואפי' חמץ של ישראל שכבר הוא בידו קודם הפסח והפקירו קודם הפסח – מותר לו לישראל לאחר הפסח לזכות בו ולאוכלו, הואיל והפקירו קודם הפסח ויצא מרשותו קודם הפסח...שהמפקיר ע"מ לחזור ולזכות בו הוי הפקר אע"פ שיחזור ויזכה בו...הכא נמי ישראל שיש לו חמץ והפקירו קודם הפסח מותר לזכות בו אחר הפסח ולאכלו... וה"נ לענין מעשר תניא ר"פ הגוזל קמ': הפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו – חייב בפרט ובעוללות ובשכח' ובפיאה, ופטור מן המעשר, אע"ג דחזר וזכה בו – איפטר ליה ממעשר, ובהנהו חייב משום תעזוב יתירא...מכל אלא למדתי שאם אדם הפקיר, אע"פ שחוזר וזוכה בו – הוי הפקר, ול"א הואיל וחזר וזכה בו פקע הפקירו למפרע, אלא הוי הפקר גמור כל זמן שלא חזר וזכה בו. הלכך נראה בעיני הלכה למעשה: אדם שהפקיר חמצו קודם הפסח – מותר לו לחזור ולזכות בו לאחר הפסח ולאוכלו, ואפי' לכתחילה מותר לעשות כן...כדפרי' לעיל... 

והכי מוכח בירושלמי פ' כל שעה להתירא, דאמר התם: הפקיר חמצו בי"ג, לאחר הפסח מהו? ר"י אמר: אסור, רשב"ל אמר: מותר. אר"י לרשב"ל: אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור? א"ל: תמן איסורו גרם לו, הכא מאי אית לך למימר? א"ר יוסי לר' פנחס: נהיר את כד (הוה) [הוינן אמרין] אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ? אינה כן. אלא רבי יוחנן חשש על הערמה, רשב"ל לא חשש על הערמה. פי': ר"י חייש על הערמה ויאמר הפקרתי קודם הפסח אע"פ שלא הפקיר, ורשב"ל לא חייש על הערמה ושרי לאחר הפסח. הלכך, אפי' ר' יוחנן דחייש להערמה, הני מילי בחמץ שבידו, חייש שמא לא יפקירנו ולא יוציאנו מרשותו ויאמר הפקרתי. אבל הא דאתינן עלה, שהחמץ ביד עכו"ם ולא זכה בו ישראל וממילא אתיאש מניה כל ימי הפסח – ה"נ דשרי. ותו, דר' יאשיה ור' אמי קיימי כרשב"ל, ולא חיישי להערמה, ורואה אני הדברים: ומה במקום שהחמץ שלו בידו הוא והפקידו [קודם] ימי הפסח – חוזר וזוכה בו לאח' הפסח, במקו' שהחמץ אינו שלו ולא זכה בו ואינו שלו – לכ"ש שיזכה בו לאחר הפסח ויאכלנו?

ונראה בעיני, דרשב"ל שרי לכתחילה. והא דקתני 'הפקיר' – בעבור ר' יוחנן דאסר אפי' בדיעבד, דאע"ג דכח התירא עדיף, איסורא בדרבנן ניחא ליה לאשמעינן. ואפי' תמצי לומר דדוקא בדיעבד שרי, נראה בעיני דקיי"ל כר' יאשיה ור' אמי דשרו אפי' לכתחילה...  והא דתניא בתוספתא (בפ"ק) [בפ"ב] דפסחים ואיתא נמי בירושלמי: 'ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לנכרי ונותנו במתנה למי שירצה וחוזר ולוקח הימנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה [גמורה. אומר הוא ישראל לעכו"ם: עד שאת לוקח במנה בוא וקח לך במאתים] שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח. משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום'. הא למדת, שמותר ליתן חמץ לעכו"ם קודם הפסח ולחזור וליקח הימנו, ואפי' בחנם, אם יתן לו העכו"ם לאחר הפסח – מותר לו לקבל, ובלבד שיתן לו מתנה גמורה לעכו"ם, שאם העכו"ם היה רוצה היה מעכבו לעצמו. הכי נמי היכא דהפקירו קודם הפסח הפקר גמור שאם היה זוכה בו אחר אם היה רוצה לא היה מחזיר לו – ה"נ דשרי לזכות בו אחר הפסח, ואפי' לכתחילה שרי לעשות כן. ומשום שהחמץ שלו, בעינן שיתן לו מתנה גמורה או יפקיר הפקר גמור כדי להוציאו מרשותו ומכחו ולהפקיע זכותו ממנו שהיה לו בו כח כל ימי הפסח.

אלא שלמרות הדברים הנכוחים, הרב זיני מעדיף לדחותם, וכך הוא כותב: 'שאי-אפשר לפרש שהחשש הוא שיאמר שהפקיר כאשר לא הפקיר, שהרי כלל בידינו בהבנת דבריהם, שלאו ברשיעי עסקינן'. גם כאן דומה כי יש לדחות את הערתו, לא רק משום שהוא דוחה כלאחר יד דברי אחד מן הראשונים, אלא גם משום שטענתו, לפיה לאו ברשיעי עסקינן – אינה עניין להכא כלל, שכן הכוונה היא לחשש שמא יאמר בפיו שמפקיר, אך כיוון שמתכוון לחזור ולזכות – לא יהיה זה הפקר בלב שלם, ויחשוב שהוא כדין עושה! חשש זה הוא חשש מצוי וברור, ואינו חשש לרשיעי!

לאחר שהרב זיני דוחה דבריו של האו"ז בקנה, הוא פונה להוכיח שלא ניתן להפקיר את החמץ ולחזור לזכות בו אחר הפסח, וזאת מתוך סוגיא נוספת בירושלמי (פאה פ"ו ה"א), שהאו"ז עצמו עושה בה שימוש להוכיח שיטתו. וכך מצאנו בירושלמי הנ"ל:

נישמעינה מן הדא: הבקיר את שדהו שנים ושלשה ימים – חוזר בו.

תני ר' שמעון דימא קומי רבי זעירא: אפילו לאחר שלשה (אינו) חוזר בו.

אמר ליה: מכיון דאת אמ' אפילו לאחר שלשה ימים, היא לאחר שלשה היא לאחר כמה!

לישן מתניתא מסייע לרבי זעירא: בד"א, בשהבקיר סתם. אבל אם אמר שדי מובקרת יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד, אם עד שלא זכה בין הוא בין אחר – (אינו) יכול לחזור בו. אבל משזכה בה בין הוא בין אחר – אינו יכול לחזור בו.

הדא אמרה הוא זמן מרובה הוא זמן מועט ; הדא אמרה לא חשו על הערמה ; הדא אמרה שאדם מבקיר וחוזר וזוכה ; הדא פשיטא שאילתיה דר' זעירא, דרבי זעירא אמר הוא זמן מרובה הוא זמן מועט.

פשטות הסוגיא היא ראיה מובהקת לדברי האו"ז: בסוגיא זו אנו לומדים, כי הפקר לזמן קצוב, בין זמן קצר ובין זמן ארוך, הוא הפקר גמור, שהרי אף כי יכול לחזור בו, כל עוד לא חזר הרי הוא הפקר! יתר על כן, הירושלמי אומר במפורש, כי לא חוששים להערמה, שיפקיר אדם את שדהו לזמן קצוב כדי לפטרה מן המעשרות, ומשמע שלא חשו להערמה משום שאם יעשה כן – באמת נפטר מן המעשרות ואין זו הערמה אסורה, ולא חשו שמא ההפקר לזמן לא יהיה הפקר בלב שלם, משום שכל אדם יודע, שגם אם מפקיר לזמן קצוב, אם יבוא אחר בינתיים ויזכה – שוב לא יוכל לחזור בו, ולכן ההפקר הוא הפקר גמור! אכן, כל זה ראיה ברורה לשיטת האו"ז.

אלא שהרב זיני דורש את הסוגיא לפנים אחרים, וכך הוא כותב: 'א"כ, בשדה שאדם הפקירה עסקינן ויש חשש שמא הפקירה כדי לפטור אותה מתרומות ומעשרות, אבל כיון שהפקר ליום או יומיים אינו מצוי, 'שאין אדם מפקיר לזמן קצוב', כדברי הרמב"ם (הל' נדרים פ"ב הי"ח) עפ"י ההיא דנדרים (מד.) ועפ"י ההיא דפאה עצמה. וכך פירש גם מהר"ש סיריליו שם בפאה. אבל לפי זה אין ללמוד ממנה לגבי הפקר החמץ'.

הרי, שכדי לפרש את הסוגיא באופן שלא תהיה ממנה ראיה לשיטת האו"ז, נאלץ הרב זיני להכניס טענה מבחוץ: 'הפקר ליום או יומיים אינו מצוי' ולפיכך לא חיישינן שיפקיר ליום או יומיים. ומדייק מכאן הרב זיני, כי אילו היה הדבר מצוי – היינו חוששים שמא יעשה כן, והיה הדבר אסור.

אלא שגם אם נקבל פירוש זה כפירוש אפשרי (הרב זיני מציין שכך פירש ר"ש סיריליאו), האם אפשר לדחות את פירושו של האו"ז כפירוש שאי אפשר לאמרו? אתמהה.

והנה, לעיל ראינו בסוגיית הירושלמי בפסחים, כי ר' יוחנן ור"ל חלוקים בשאלה אם מותר לזכות מחדש בחמץ שהופקר ערב פסח, ומבואר שם, כי ר' יוחנן אוסר מחשש הערמה, ור"ל מתיר. למרבה ההפתעה, הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ע) כותב על מחלוקת זו: 'ולא קיימא לן בהא כרבי יוחנן דירושלמי', ואף שהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל בכל מקום. אלא שהרב זיני רואה לחלוק על הרשב"א (!), וכך הוא כותב (עמ' 10): 'ואמנם גם הרשב"א בתשובתו הנ"ל כמתנבא מפי הגבורה כתב: ולא קיימא לן בהא כרבי יוחנן דירושלמי, מבלי לומר לנו מנא ליה דאין הלכה כר"י כאשר בר פלוגתיה הוא ר"ל, ור"ל במקום ר"י אינה משנה, וכנראה למד גם הוא זה מההיא דקמן בפאה. אבל אם זו ההוכחה, אז הוכחה פריכה היא כפי שכתבנו עפ"י הרמב"ם הנ"ל'. ולא מובן כלל כיצד אפשר לדחות דברי אחד מגדולי הדורות בטענה שדבריו הם 'כמתנבא מפי הגבורה', מה גם, שכבר הראינו כי פירושו של הרב זיני בסוגיית הירושלמי אינו הפירוש הפשוט, ודאי שלא היחיד, והרשב"א כלל לא ציין שהוא פוסק כר"ל בעקבות הירושלמי הנ"ל!

לבר מן דין, הרי כבר הראינו בתחילת הדיון בסוגיית הירושלמי בפסחים הנ"ל, שגם אם פוסקים כר' יוחנן, ואוסרים הפקר חמץ ע"מ לזכות בו, ודלא כאו"ז, עדיין אין מכאן שום ראיה לעניין מכירת חמץ, שכן בהחלט יתכן כי לגבי הפקר, התלוי רק בדעת המפקיר, חוששים להערמה, שיפקיר שלא בלב שלם מתוך הנחה שלא יבוא אדם אחר ויזכה בחמץ בינתיים, לבין מכירה לגוי, שיודע המוכר כי הגוי עשוי לחלט את המכירה ולא להסכים למכור לישראל את החמץ בחזרה אחר הפסח.

ו.      האמנם אסור להערים?

בכל ראיותיו של הרב זיני, הנחת הבסיס היא שהערמה אסורה גם אם היא תקינה מבחינת כללי ההלכה, ולפיכך בכל מקום שהוא מוצא שהערמה אסורה – הוא רואה בכך ראיה לשיטתו. אולם לשיטת הב"י בסוגיין, ברור שלא כך הדבר, שהרי הוא כותב על התוספתא של מכירת החמץ בספינה, שאין לך הערמה גדולה מזו, ואעפ"כ התוספתא מתירה משום שהערמה – מותרת, ובלבד שתתאים לכללי ההלכה, ומה שאסרו חכמים היא מרמה, היינו נקיטת פעולה הנראית כאילו פותרת היא את הבעיה ההלכתית, אך למעשה אין בה כלום,[17] וכגון מי שמוכר חמץ שלא בלב שלם מתוך מחשבה שכל הדרוש הוא "טקס" מכירה ולא מכירה של ממש, או מי שמפקיר ויודע שעומד לזכות בחמץ אחר הפסח, ומתוך כך חושב שכל הדרוש הוא אמירת "הרי זה הפקר" ולא יודע כי דרוש הפקר של ממש.

ונראה להוכיח, שההערמה האסורה שקר יש בה, מן דברי הבבלי במסכת שבת (קכט ע"א), וכך שנינו:

אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן: במטותא מינייכו, ביומא דהקזה אמרו לביתייכו נחמן אקלע לגבן [- הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם]. וכולהו אערומי אסירי בר מהאי ערמה דשרי [דמפרש ואזיל]: מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה [לקנות יין] לישקול זוזא מכא [=זוז רע ופחות, שאינו יוצא בהוצאה] וליזיל לשב חנותא [ודרך הלוקחים – לטועמו תחלה שיהא טוב, ויטעום, וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו, והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן], עד דטעים שיעור רביעתא...

מכאן למדנו, שהערמה אסורה היא הערמה ששקר יש בה, שעושה עצמו כאילו רוצה לקנות אך כלל אינו רוצה, וברור כי המוכר לא היה מסכים לתת לו לטעום לולא חשב שהוא עומד לקנות, והדבר מותר רק מחמת פיקוח נפש של מי שהקיז דם. דון מינה, שכך היא ההערמה האסורה בכל מקום, ולא כאשר עושה על פי ההלכה.

אמנם, הרב זיני עצמו (עמ' 13) מציין לסוגיא זו, ולא דק כשסבר שהיא ראיה לשיטתו, ולשון 'כולהו אערומי אסירי' הטעתו. וכיוון שלא שת לבו לחילוק פשוט זה בין מרמה, היינו הערמה אסורה, לבין הערמה המותרת,[18] לא שם לב כי שאר ראיותיו – אינן ראיות. למשל, מה שהביא (עמ' 13) מסוגיית שהיה (שבת לז ע"ב - לח ע"א):

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת, מהו?

אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי.

למחר, נפק דרש להו: 'המבשל בשבת [- משנה היא], בשוגג – יאכל, במזיד – לא יאכל', ולא שנא [- האי דשכח קדרה, לא שנא בין שוגג למזיד. והכי דרש להו סתמא, ולא פירש אי אשוגג מדמה לה, ומותר לאוכלה, אי אמזיד מדמה לה, ואסור].

מאי 'ולא שנא'?

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו – להיתירא: מבשל הוא, דקא עביד מעשה, במזיד לא יאכל. אבל האי דלא קא עביד מעשה, במזיד נמי [אם השהה על גבי כירה מבעוד יום -] יאכל.

רב נחמן בר יצחק אמר – לאיסורא: מבשל הוא, דלא אתי לאיערומי [ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי, דלא נחשדו ישראל על השבתות], בשוגג יאכל. אבל האי דאתי לאיערומי [דאיסור דרבנן הוא, וקילא ליה, ואתי לשהויי מזיד, ויאמר 'שכחתי'], בשוגג נמי לא יאכל.

הרי זו ראיה ברורה לכך, שהערמה אסורה היא מרמה, היינו, לעשות שלא כהוגן ולומר שעשה כהוגן. כאשר מדובר באיסור דאורייתא, לא חוששים למרמה, אך יש לחוש לכך כאשר מדובר באיסור דרבנן, ומשום שאיסור דרבנן קל בעיניה ההמון. לא מובן, אפוא, מה רצה הרב זיני להוכיח מסוגיא זו לנידון דידן, שהרי פשוט כי אם יערים כאן – יעבור איסור גמור, אך לא כן בנדון דידן, שמערים ועל ידי הערמתו – נמנע מאיסור! אכן, פשוט שאסור לאדם לעשות עצמו כאילו מוכר את החמץ והוא אינו מוכרו, ולפיכך מסיים תנא דתוספתא: 'ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה', או, ע"פ גרסת הגאונים, 'ובלבד שלא יערים'.

באופן זה יש לדחות אחת לאחת את ראיותיו של הרב זיני, והמעיין במאמרו יראה נכוחה.

והנה, כבר החת"ס (או"ח סי' קג), בתשובתו המהווה בסיס למכירה הגורפת שבזמננו, הדגיש שהערמה היא היתר, ואף כתב על פי המשנה (מע"ש ד, ד), כי מצוה להערים במעשר שני! אכן, הרב זיני מתלונן על החת"ס שכתב כך, ולטענתו אין ללמוד מן המשנה אלא היתר, אך ודאי שלא מצוה, אולם נראה, כי הדעת נוטה לדברי החת"ס, ונראה, שלמד כן מלשון המשנה בתמורה (ה, א). וכך שנינו:

כיצד מערימים על הבכור?

מבכרת שהיתה מעוברת, אומר: 'מה שבמעיה של זו, אם זכר – עולה', ילדה זכר – יקרב עולה, 'ואם נקבה – זבחי שלמים', ילדה נקבה – תקרב שלמים. 'אם זכר עולה, אם נקבה זבחי שלמים', ילדה זכר ונקבה – הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים.

פירוש: קדושת בכור חלה רק אחר שיצא מן הרחם, ולפיכך אפשר להקדישו בבטן. מעתה, אדם שיש עליו עולה או שלמים יעדיף לצאת ידי חובתו בבכור זה, כך שלא ייאלץ לתת את הבכור ולהביא בנוסף לו את חובתו, והמשנה מתירה לעשות כן לכתחילה. אלא שהמשנה פותחת בשאלה, 'כיצד מערימים על הבכור'. שאלה זו אומרת דרשני. מה צורך יש בה? מדוע לא יכולה היתה המשנה להתחיל במלים 'מבכרת שהיתה מעוברת'? הרי גם ללא שאלת הפתיחה ברור היה שמותר לעשות כן לכתחילה, שהרי לא נאמר: 'מבכרת שהיתה מעוברת ואמר...', אלא: 'אומר'!

ונראה, כי פתיחה זו הופכת את המשנה למשנה הבאה להדריך שכך ראוי לעשות, וזהו שכתב החת"ס, כי מצוה להערים, ואין הכוונה שלא סגי דלא מערים, אלא שהדבר אינו רק היתר, אלא אפילו דרך ראויה.

ובטעם הדבר נראה, כי גם מצוות שיש בהן חסרון כיס, אין הכוונה שהתורה דורשת מן האדם לבוא לידי עניות, ולכן, אם במצב דברים מיוחד נתינת הבכור גורמת עול ממוני כבד – התורה מעוניינת שגם תתקיים ההלכה וגם לא יבוא האדם לידי עוני.

ונראה, שכך יש לומר בעניין איסור בל יראה: המציאות הפשוטה היא, שאדם אינו אוגר חמץ, אלא יש בידו חמץ כדי שימושו וצרכיו המידיים. נראה פשוט, כי כאשר התורה אסרה להחזיק חמץ, היא לא התכוונה שיאבד אדם ממונו, אלא רק שידאג לסלק את החמץ שהוא בגדר שאריות בעלמא. אמנם, ברור כי אסור להחזיק בחמץ גם אם החמץ ערכו רב, אולם לשם כך למדה תורה, כי האיסור נוגע כאשר את שלך אתה רואה, שנאמר 'לא יראה לך', וראוי לו לאדם לנצל אפשרות זו כדי למנוע מעצמו הפסד וכילוי חמץ שאינו שאריות.

לאור האמור נראה, כי התוספתא עוסקת בישראל וגוי הבאים בספינה כדוגמא בעלמא למצב שבו הישראל צריך את החמץ אחר הפסח, ופשוט שאיש לא יעשה כן אם אין לו צורך בכך. מובן, אפוא, כי 'באים בספינה' – לאו דוקא, אלא כל היכא שצריך את החמץ אחר הפסח, שכן ביעורו יגרום הפסד גדול, הרי הוא בכלל 'באים בספינה', ואף אם עושה כן מדי שנה בשנה. הדבר מצוי, אם כן, לא רק אצל בעלי עסקים, אלא אצל כל מי שהדרישה לבער את החמץ תהיה עבורו הפסד משמעותי. יש לציין, כי התוספתא אינה אומרת אם יש לישראל דרך אחרת להשיג מזון לאחר הפסח או שמא חיותו תלויה בחמץ זה, ולפיכך נראה, כי לא מדובר דוקא במצב של מצוקה גדולה, אלא כל הפסד משמעותי במשמע.

ז.      הערמה בדאורייתא והערמה בדרבנן

גם הרב זיני מודע לכך, שיש מקומות שהותרה הערמה, אך הוא כותב (עמ' 17) 'מצאנו עוד הערמות מותרות אבל כולן מדרבנן'. הדוגמאות שהוא מביא הן: ההיתר לתלמיד חכם לסתום ברזא דדנא באמצעות ראש שום, ולומר כי כוונתו להצניע (שבת קלט ע"ב) ; ההיתר לתלמיד חכם לשכב לישון ע"ג מעבורת במטרה לעבור לצד השני של הנהר, ולומר כי כוונתו לישון (שם) ; ההיתר להעלות אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט, אף שיכול לשחוט רק אחד מהם, וזאת על ידי שיאמר כי מעלה את הראשון ע"מ לשחטו, ואח"כ לחזור בו ולהעלות את השני (ביצה לז ע"א).

אלא שכל הדוגמאות הללו, שאכן לא הותרו אלא באיסורים מדרבנן, אינן עניין לסוגיין, שהרי בכל אלה מדובר על מרמה ולא על הערמה,[19] ומותר הדבר למרות זאת משום שמראש לא אסרו חכמים אלא כשעושה להדיא, ולא כשעושה בדרך עקלתון כזו. הדבר ברור במיוחד לגבי שתי הדוגמאות הראשונות, שהותרו רק לתלמיד חכם, וכמו שאומרת שם הגמ': 'הערמה בדרבנן היא, וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה'. פירוש: האיסורים האמורים שם (סתימת ברזא בראש שום ושיט במעבורת) אסורים שמא יבוא למלאכה דאורייתא. חשש זה קיים רק כשעושה באופן ישיר, שמתכוון לסתום את הברזא ולשוט במעבורת, לא כאשר עושה בעקיפין שזכור הוא ששבת ולא יבוא למלאכה. אמנם, לגבי עם הארץ הדבר אסור, שאם יותר לו בהערמה – יבוא לעשות באופן ישיר, ואם יעשה באופן ישיר – יבוא לידי איסור תורה, אך לגבי תלמיד חכם, שיודע שמערים כהיכר – אין סיבה לאסור.

וכך יש לומר גם לגבי אותו ואת בנו: כיוון שהאיסור הוא רק טלטול מוקצה, כשמטלטל רק אחר שעושה היכר ואומר שמטלטל ע"מ לשחוט, די בכך כדי שלא יבוא לידי טלטול להדיא, ואף שבדרך כלל יש מקום לחוש גם לכך, במקום צער בעלי חיים הסתפקו חכמים בהיכר זה, אך שברור שאינו מעלה כדי לשחוט.

כל זה לעניין הערמה, שהיא למעשה מרמה, ופשוט שאין מקום להתירה באיסור דאורייתא, שכן היא אינה משנה כלל את העובדה שהמעשה הוא אסור. אולם הערמה שאין בה מרמה, ומשום שפועל תוך ניצול כללי ההלכה – מותר הדבר אף בדאורייתא.

ח.    סוף דבר

הרב זיני מסיים את מאמרו במלים הבאות:

אין שום היתר למכירת חמץ של כל אזרח כפי שהיא נוהגת כיום. ניתן להתירה אך ורק לבעלי מפעלי מזון, לבעלי מכולת, לבעלי מסעדות וכדו', שאין להם בימינו כל אפשרות לבער את כל החמץ שברשותם לפני הפסח ולהמשיך להפעיל עסקיהם בתנאים עכשויים. למרות כל מה שכתבנו לעיל, הדבר מותר להם, משום שהערמה זו איסורא דרבנן היא אליבא דרבים מרבותינו, אבל כיון שעבורם זו שעת הדחק והם כמעט אנוסים, מותר להם לסמוך על מכירה זו, בתנאי שהיא מתקיימת כדין וכהלכה, קרי בלב שלם, ללא מכירת מקום בא"י וללא השכרת מקום בא"י, שזהו איסור תורה מוחלט של 'לא תחנם'.

אבל לאנשים פרטיים אין שום היתר למכור כל שנה החמץ שלהם, ויש בדבר הערמה האסורה אליבא דכל רבותינו הקדמוניים, ועליהם להשתדל להכניס הביתה אחרי פורים רק חמץ שיגמר לפני פסח. ואם לא יגמר יזרקוהו, ואין בזה כל 'בל תשחית', שהרי מצוות היום היא להשחית ממש את כל החמץ. ועליהם תבא ברכת טוב, ויהיו נקיים מה' ומישראל.

כפי שראינו, מתוך דבריו אנו מבינים, כי אף הוא מודה שהמכירה חלה, שאם לא כן, לא היתה מועילה גם לבעלי עסקים, אלא שהמציא איסור הערמה שרוב בנין ורוב מנין רבותינו הראשונים לא שמעו עליו כלל, היינו, האיסור לחזור על המכירה מידי שנה בשנה.

אך לפי דרכנו נאמר, כי כל מי שעבורו ביעור החמץ הוא בגדר הפסד גדול – אין בינו ובין בעלי עסקים ולא כלום. אכן, ברור כי אין שום מצוה לאגור חמץ וליצור מלאי יקר ללא סיבה. פשוט הדבר, כי החכם – עיניו בראשו, ומתכנן צעדיו כך שלא יהיה חמץ בביתו סמוך לפסח אלא שאריות בלבד, ועל שאריות אלה נאמרה מצות 'תשביתו'.

כמו כן, אין כל סיבה שלא לעודד את כל הקהל למכור חמצו אחר שוידא כי אין בידו חמץ ידוע, כאמצעי ביטחון נוסף מפני איסור חמץ, שאסור יותר מכל איסורי אכילה שבתורה.

מובן, כי כל זה בתנאי שאכן המוכר מוכר בלב שלם, ומודע לכך שלא יוכל למנוע כלל מן הגוי ליטול את החמץ ולאכלו, כך שאחר הפסח לא יוכל לקנותו מחדש, ואכן ראוי להזהיר על כך, וזהו שהזהירה התוספתא על שני נוסחיה, 'ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה, ובלבד שלא יערים'.




 


[2] לסקירה מאלפת של תולדות מנהג מכירת החמץ ראה 'המועדים בהלכה' (לרש"י זווין זצ"ל), פסח, פרק רביעי.


[3] מהד' מירסקי, עמ' סא. ליתא בדפ"ר.


[4] חמו"מ ד, ו.


[5] שם, עמ' 3. ההדגשה וסימן הקריאה – במקור. וראה שם, שלא נתקררה דעתו עד שהוסיף הדגשה לא רק על דבריו שלו אלא גם בציטוט דברי המאירי, על המלים: 'ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן', (הדגשה כפולה על המלה 'שאירע'). 


[6] לא נעסוק בכל מקור ומקור שהביא הרב זיני, אולם גם שאר ראיותיו עשויות להידחות, כפי שיראה המעיין במאמרו.


[7] ההדגש – הרב זיני.


[8] הרב זיני ציטט כאן ממקור לא מדוייק, וכך ציטט: "כיון דאסברו' רבנן שהה בדאורייתא", והדברים חסרי כל פשר.


[9] הרב זיני ציין לפ"ד ה"י.


[10] ההדגשה הכפולה – הרב זיני.


[11] הרב זיני דילג (סימן '...') על אזכור התוספתא והירושלמי בדברי ר' מנוח.


[12] הרמב"ם בהלכה ז.


[13] וכדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (תמורה ה, א): 'והתחבולה המותרת נקראת הערמה, ושאינה מותרת מרמה'.


[14] כך במקור.


[15] ובמיוחד לשיטת הרמב"ם (נדרים פ"ב הי"ד), שהפקר הוא מעין נדר, פשוט שללא גמירות דעת – אין הפקר כלל, ולפיכך חוששים כאן להערמה, המבטלת את ההפקר מיסודו.


[16] הציטוט – בדילוג ראיותיו, ע"ש באורך. ההדגשות – שלי (י.י.).


[17] ראה הערה 13.


[18] ראה הערה 13, וזאת אף שהוא ודאי מודע לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, שהוא עצמו מביאם לקראת סוף מאמרו (עמ' 16).


[19] ראה הערה 13.


 

 

בית המדרש