ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

החיפזון ביציאת מיצרים

ע"י: רון הופמן

לפעמים יש צורך דווקא בחיפזון על מנת לצאת מהמייצרים בהם אנו חיים כי רק כך נגאל. מדוע לאחר החיפזון והגאולה, לאחר ההגדה, מוסיפים וקוראים את שיר השירים? הכל במאמר פוסט ליל סדרי

 

"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'[1]".

מהו הענין של החפזון באכילת הפסח? הגמרא[2] אומרת שרק פסח מצרים נאכל בחפזון, אך פסח דורות לא. מדוע? נבקש להציע שתי תשובות. ר' צדוק בפסקה הראשונה של צדקת הצדיק מסביר-

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:

כחלק מעבודת ה' שלנו אנו נדרשים לנתק עצמנו מתאוות וצדדים נמוכים. ומדברי ר' צדוק אנו למדים שהתחלת העבודה  צריכה להיעשות במהירות ובמרץ. בחסידות מפרשים שמצרים פירושה מיצרים. יציאת מצרים היא יציאה מתוך המיצרים והתאוות שהאדם נמצא בתוכם. כדי להצליח להתגבר עליהם הוא צריך בתחילה להשתחרר מהאופן שבו הוא התרגל לראות את עצמו, להסיר את הכבלים מעל הידים שלו וללכת מהר. ברגע שהאדם מרגיש התעוררות כדי לעבוד את ה' הוא צריך לנצל את ההזדמנות. הרגע של התחלת הפעולה צריך להיות במהירות. לאחר מכן צריך לחזור ולעבוד לאט לאט. בתחילת היום, כשהאדם קם בבוקר, אם הוא יתחיל וקצת יזדרז בהתחלה בשעת הקימה, הוא ימצא את עצמו ערני במהלך היום. אם הוא לא יקפוץ על ההזדמנות הוא עלול למצוא את עצמו בתוך מיצרים. את הענין הזה אנו מוצאים גם בעשיית המצה במדרש-

ד"א ושמרתם את המצות, שיהו מזורזין בעשייתן, מכאן אמרו שלש נשים עסוקות בבצק אחת לשה, ואחת מקטפת, ואחת אופה, וכל הזריז הרי זה משובח, ר' יאשיה אומר אל תקרי את המצות אלא את המצוות, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ, היינו דתנן בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:[3]

בתחילת השנה אנו אוכלים שבוע ימים מצה כדי לבטא בכך את הזריזות שצריכה להיות לאדם בתחילת העבודה. לכן, אסור שהמצה תאפה יותר משמונה עשרה דקות. צריך להזדרז כשאופים את המצה. באמת כל השנה אנו אוכלים חמץ ולא ממהרים אבל בתחילת השנה אנו מחדירים את חשיבות הזריזות בתחילת העבודה. רש"י על פסוק זה מביא את דברי ר' יאשיה-

רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:

כפי שיש להזדרז ולדאוג לכך שהמצה לא תחמיץ כך יש להזדרז ולדאוג לכך שאם מזדמנת לידנו מצוה שנעשה אותו ולא נחמיץ את השעה. בפשטות אנו מבינים שהלימוד של שמירת מצוות מהפס' "ושמרתם את המצות" נובע מדמיון לשוני. אך לפי דברנו באמת יש קשר רעיוני בין הדברים. המצה מלמדת אותנו שאם לא עושים את הדבר בזמן הוא מחמיץ ולכן יש להזדרז ולקפוץ על מצוה שמזדמנת לנו.

לחפזון ישנו חשיבות נוספת והיא שהוא מחדיר לאדם שישנה חשיבות לזמן. נביא מקצת מדברי הרב סולובצ'יק בנושא-

לזמן נודעת חשיבות גורלית לא לשנים או לחודשים, אלא לשניות ולשברירי שניות. מודעות זו לזמן והוקרת הזמן הם המתנה המיוחדת במינה שהוענקה לבן החורין, משום שהזמן מצוי ברשותו והוא יכול להפיק ממנו תועלת מרבית או לבזבזו. האדם החופשי אינו רוצה שהזמן יחלוף. הוא רוצה שהוא יאט את מהלכו, משום שהזמן עבורו הוא אוצר. לדידו של העבד הזמן הוא קללה. הוא ממתין שהיום יגיע כבר אל סופו. ללא קשר לכמות המאמץ שישקיע בנסיונו להיות יצרני ומועיל בזמן, הוא לא יקצור את פרי עבודתו. בשל כך הוא אדיש לזמן[4].

ההבדל בין העבד לבן החורין הוא ניצול הזמן. בן החורין יכול לפעול בעולם, ליצור ולקצור בסוף את פירות עמלו. אך העבד הוא זה שמרגיש שאין חשיבות למעשיו וממילא הזמן עבורו הוא מועקה שמוטב שתחלוף, ולא ברכה שכדאי לנצלה. הרמב"ם בתחילת המגיד אומר שאנו פותחים באמירת "בבהילו יצאנו ממצרים". מדוע חשוב להדגיש שיצאנו בבהלה ממצרים? החפזון בשעת היציאה ממצרים מראה על חשיבות הזמן וזה מה שמראה על כך שאנו בני חורין באמת.

ברצוני להציע קומה נוספת. הרש"ר הירש מפרש אחרת את המילה פסח וממילא ניתנת משמעות שונה לחג הפסח. "פסח" הוא מלשון פיסח, חיגר. כלומר, הליכה מעוכבת, איטית והססנית. "פסח על" פירושו פסע מעל דבר בהססנות. כך כותב הרש"ר הירש-

תתמהמה הישועה עד אשר יהיה הניצול ראוי להצלתו. רעיון זה הוא המבוטא בשלמותו בקורבן הפסח. בקיימם את הלכות הפסח ייעשו בני ישראל ראויים כדי שתפסח עליהם הפורענות הבאה על בתי המצרים. בתודעה זו יאכלו את קורבן הפסח, תוך ידיעת הסכנה המרחפת על בתיהם, ממנה יוכלו להינצל רק על ידי עצם אכילת הפסח וכוונם לברית הרועים אשר כרתו עם ה'. "חפזון" מבטא היטב אוירה של האצים להימלט מפני סכנה המאיימת עליהם[5].

החידוש בפירוש זה הוא שאמנם רוב הגאולה במצרים נעשתה ע"י הקב"ה - הוא זה שהכה את מצרים בעשר המכות, אך הוא גם נתן חלון זמן לישראל להיעשות ראויים לגאולה. ה' אמר לישראל: הגיע הזמן שתוכיחו שאתם העם שלי, שתוכיחו שאתם ראויים להינצל. אותו חלון זמן מבוטא בכך שה' עובר כביכול כמו אדם פיסח, חיגר שפוסע לאט ומחכה לראות האם בנו יצטרף אליו למסע הגאולה, או ישאר בתוך החושך של מצרים. ממילא, ליל הסדר, חג הפסח הינו חלון זמן שבו אנו מוכיחים שהננו ראויים לגאולה, שאנו נענים ליד שהקב"ה מושיט לנו כדי לצאת מהמיצרים שלנו. החפזון שלנו מראה שאנו רצים אל הקב"ה. אנו לא הולכים לאט אלא אנו רוצים להראות את אהבתנו לקב"ה.

אנו מדגישים בהגדה שהקב"ה הוא זה שעבר והיכה את מצרים. "אני ולא מלאך". בדרך כלל אנו מבינים שהקב"ה ירד למטה והכה את בכורות המצריים ואת כל מי שלא שם דם על המשקוף. תיאור זה נשמע קצת ילדותי, האם נאמר חלילה שהקב"ה מחפש את הפגיעה והדם? ניתן לפרש אחרת. בהגדה כתוב כך "ובמורא גדול"- זו גילוי שכינה. העלי שור[6] מסביר שזה נאמר על הרגע של חצות הלילה שבו היה גילוי שכינה. היו ברגע זה שני מוראים. האחד הוא מיתת בכורות מצרים והשני הוא שישראל נשארו בחיים. הבכורות מתו מכיון שהם ראשית הבית ויש להם יותר קרבה לרוחניות, לכן הם הרגישו יותר בגילוי. המורא השני היה בישראל, שסבלו את הגילוי וע"י גילוי שכינה זה נהפכו ישראל מעבדים קטני מוח לעם גדול. ניתן לומר שגילוי השכינה היה כמו שמש. כדי לא להיכוות מהשמש צריך להתכונן לכך. מי שלא התכונן נשרף, ומי שהתכונן התחמם מהחום, זכה לגילוי שכינה.

שני דברים ניתן ללמוד מכך שהקב"ה חיכה לכך שנהיה ראויים לגאולה. ראשית, יש להתכונן כדי להיגאל. זאת הסיבה לכך שצריך לשאול שאלות בפסח. כדי לשאול צריך להתעורר, להרגיש שליל הסדר שייך אלינו ומעניין אותנו. אם רצוננו להיגאל בליל הסדר, אנו צריכים להתעורר נפשית. הרשע אמר "מה העבודה הזאת לכם"- לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. מי שאינו מתעורר לקראת הגאולה אינו יכול להיגאל[7]!

הדבר השני הוא שע"י ההכנה שלנו אנו זוכים לגילוי שכינה. אנו זוכים להתחבר לקב"ה. זוהי הסיבה מדוע קוראים בסיום ליל הסדר את שיר השירים, אשר מבטא את האהבה בינינו לבין הקב"ה.

לסיכום, הסברנו שהחפזון בפסח מצרים היה מכיון שבתחילת תהליך צריך למהר וכך ניתן להתנתק מהמיצרים שבתוכם אנו נמצאים, ולהכניס בתוכנו חשק למהלך כל התהליך. בהמשך, הוספנו שהחפזון מבטא את הרצון והנכונות של עם ישראל להנצל מהסכנה. בכך ביטאו ישראל את שייכותם לקב"ה. אכילת הפסח בחפזון היא זו שגרמה לגילוי השכינה ולחיבור בין ישראל לקב"ה.

משהו מאותה גאולה קיים כל שנה בחג הפסח. "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל[8]". בכל שנה יש לנו הזדמנות להיגאל, לצאת מהמיצרים, מהגבולות שבתוכם אנו סגורים. כדי להיות ראויים לגאולה צריך להתכונן, להתעניין בכל פרט מסיפור יציאת מצרים, להבין שהוא הסיפור שלנו ואז נוכל להיגאל ולהתחבר לקב"ה בליל הסדר.




[1] שמות יב, יא.


[2] פסחים דף צו, א.


[3] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות יב, אות יז.


[4] זמן חירותנו, מאמר עבדות וחירות. עמוד 52 בהוצאת ידיעות אחרונות.


[5] רש"ר הירש על התורה, שמות יב, יא.


[6] חלק ב', עמוד שצ"א.


[7] עלי שור, חלק ב' עמוד שצ"ד.


[8] מסכת ראש השנה דף יא, א. 


 

 

בית המדרש