ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חג המצות או חג פסח?

ע"י: אביתר וייס

קריאה ראשונית של הפסוקים המצווים על החג עולה תמונה של שני חגים- המצות והפסח. האמנם? לאחר לימוד מעמיק בהנחיית הרב משה פאלוך יוצאים הכותבים במסקנה מהפכנית לגבי מצוות מצה, כורך ואפיקומן. אביתר ודניאל עושים לנו סדר


בקרב לומדי התנ"ך, מקובלת התפיסה כי חג הפסח הינו למעשה שני חגים- חג הפסח וחג המצות, אכילת המצה בליל הסדר מתקיימת בשני החגים- אחד על צד ”על מצות ומרורים” ואחד על צד “בערב יאכלהו". אנחנו רוצים לטעון שיש בליל הסדר מימד אחד בלבד- והוא המימד של אכילת הפסח והמצה היא מצווה הקשורה בעניין אך לא תלויה בו.

 

ראשית כל, נעיין בהזכרה הראשונה של מצוות המצות בתורה. בשמות יב, מצווים ישראל על קרבן הפסח במצריים. הציווי על אכילתו הוא: :"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:" כל אזכורו של ליל הסדר בפרק זה הוא בעל הקשר של חפזון, "מתניכם חגורים", "ואכלתם אותו בחפזון". ניתן לומר כי גם הפסח עצמו הינו סמל לחפזון כיוון שצליית הבשר הינה אופן הכנת הבשר המהירה ביותר, כך גם המצה הינה בעלת אופן ההכנה המהירה ביותר.[1]

בפרק זה נמצא ציווי על אכילת מצות שבעת ימים לדורות: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:" יש לשים כי ציווי זה קדם ליציאת מצריים עצמה שבה "לא הספיק בצקם להחמיץ". אם כן, אפשר לומר כי כבר בשלב זה כל שבעת הימים המצות קשורות לקרבן הפסח.

חיזוק לתפיסה זו ניתן לראות בדברים ט"ז:

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלקיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה' אֱלֹקיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:"

בפסוקים אלו אכילת המצה שבעת ימים מוסבת "עליו", דהיינו על קרבן הפסח. כלומר, כל שבעת הימים המצות מוסבות על הקרבן. הסיבה המתוארת בפסוקים אלו לאכילת המצות היא "כי בחפזון יצאת ממצרים". המילה "חפזון" מוזכרת אך ורק בהקשר של אכילת קרבן הפסח בליל הסדר. מכאן אפשר לטעון שהפסח יחד עם המצה מסמלים את החפזון.

 

נשאלת השאלה מהו אותו החפזון? ישנה מחלוקת בין רבי אלעזר בן עזריה שסובר כי אכילת הפסח היא עד חצות לבין רבי עקיבא שאומר שהיא עד עלות השחר. בדיון על כך במסכת ברכות מבואר שורש המחלוקת: "על מה נחלקו - על שעת חפזון; רבי אלעזר בן עזריה סבר: מאי חפזון - חפזון דמצרים, ורבי עקיבא סבר: מאי חפזון - חפזון דישראל." [2]

ראב"ע מעמיד את הפסח רק עד חצות, ומדגיש את חפזון המצרים, ובאותו הזמן גם את הפסיחה של הקב"ה. הקרבן ואכילת המצה מסמלים  את הפסיחה בלבד. לעומתו, רבי עקיבא אומר שזהו חפזון דישראל, כלומר שעת יציאת עם ישראל ממצריים, ובכך קושר גם את קרבן הפסח אל היציאה עצמה. לר' עקיבא ישנם באמת שני רבדים- הפסיחה והיציאה, ואילו ראב"ע מציין רק את הפסיחה.  

שיטה זאת אולי מתאימה לאמירה אחרת של ראב"ע: “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”. אמנם, זה נאמר על קריאת שמע, אך נראה כי ראב”ע חשב שהזמן של יציאת מצרים הוא ביום ולא בלילה. לכן גם מצוות החג הם לא על יציאת מצרים, אלא על הפסיחה.[3]

אפשר להסביר שהמחלוקת בין רבי עקיבא לראב"ע היא בעצם המחלוקת בהבנה האם לפסח יש רובד אחד או שניים.

 

"אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו. - פשיטא, דכיון דאיתקש לפסח - כפסח דמי! - מהו דתימא: הא אפקיה קרא מהיקישא, קמשמע לן, דכי אהדריה קרא - למילתא קמייתא אהדריה."[4]

רבא אומר שלדעת ראב"ע מצה נאכלת עד חצות, זאת כיוון שהוקשה מצה לפסח, גם בזמן הזה שאין פסח. אפשר להסביר זאת בשתי צורות, או שנאמר שזהו היקש לימודי שאינו מעיד על תוכן פנימי ולכן כל השלכה בין מחלוקת ראב"ע ור"ע לעניינו לא תהיה רלוונטית.  אך נראה יותר לומר כי היקשו של רבא מעיד על קשר מהותי בין מצות לפסח- שהם בעצם אותה מצווה בעלת אותם דינים- מכאן שמצה היא תמיד במימד של “מצת קרבן הפסח”  ולכן קישור בין המחלוקת לעניינו נראית מוכרחת.

 

"אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן."[5]  הרשב"ם[6] והרא"ש[7] נחלקו בפירוש העניין. הרשב”ם סובר שעיקר מצוות המצה היא דווקא האפיקומן, והיא בעלת דין של פסח, שצריך להאכל עד חצות. לשיטה זו יוצא, שעיקר מצוות אכילת המצה הוא כקרבן פסח, מה שמתאים להסברנו בפסוקים. הרא”ש חולק עליו ואומר שעיקר מצוות המצה היא מה שאוכלים בהתחלה, והאפיקומן הינו רק זכר לפסח. לדעתו אכן יהיו שני מימדים למצה- מצה בפני עצמה ומצה של קרבן.

 

להלכה, בשאלת זמן  אכילת מצה הרמב”ם[8] פסק כרבי עקיבא, וכן נראה כי מצה הינה מצווה העומדת בפני עצמה ללא קשר לקרבן הפסח. לעומת זאת, התוספות[9], בשאלת זמן אכילת מצה, פוסקים הלכה כר’ אלעזר בן עזריה, ומהרשב"ם, שהינו מבעלי התוספות, נראה שעיקר מצוות מצה הוא הקשר לפסח. יוצא שהסבר המחלוקת שהצענו יכול לעמוד במבחן פסיקת ההלכה.

 

לסיכום, הצענו סברה לפירוש הפסוקים כך שמצוות מצה הינה כולה זכר לפסיחה ולקרבן הפסח ומצאנו שבצורה כזאת ניתן להסביר את מחלוקת ראב"ע ור' עקיבא. אמנם, הסבר זה בפסוקים אינו מקובל, וכן דעת ראב"ע אינה מקובלת בפסיקת ההלכה, אך נראה כי תואמים זה לזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




[1] רעיון זה ראינו במאמרו של הרב זאב וייטמן, ""על אכילת מצה בחפזון" פורסם בהמעיין תשמ"א ניסן [כא, ג] עמ' 64-65


[2] ברכות ט.


[3] אמנם, לאחר דרשת בן זומא מודה ראב”ע כי יש חובה להזכיר את יציאת מצרים בקריאת שמע, אך מצוות החג נטולות מימד זה.


[4] פסחים קכ:


[5] פסחים קיט:


[6] הרשב"ם על אתר.


[7] רא"ש פסחים פרק י, סימן לד


[8] רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א


[9] מגילה, כא. תוספות "לאתויי" על אתר


 

 

בית המדרש