ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חיפזון מתינות ועבודת ה´ אצל רבי צדוק הכהן מלובלין

ע"י: אביאל רוזנברג

הפסקה הראשונה של "צדקת הצדיק", ספרו המפורסם של רבי צדוק הכהן מלובלין, מדברת על עבודת ה´ בחיפזון. עד כמה החיפזון מאפיין את עבודת ה´ שלנו ואולי המתינות עדיפה?

 

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:

צדקת הצדיק א

פעמים רבות, אנו מביטים אל העבר ובנימה נוסטלגית מתרפקים על ימי האנרגיות והתום שלנו. בהקשר הדתי, אנו נזכרים בנאיביות ובאש שליוותה אותנו בצעדים הראשונים אל הקב"ה. ובשובנו אל ההווה האפור אנו מגלים את האבק והצבעים הדהויים המלווים אותנו בשגרה הסובלת מחוסר ראשוניות ומלעיסה מתמשכת.

פסח מצרים היה החג הרומנטי המלווה את צעדיה הראשונים של כנסת ישראל והקב"ה. מתוך הדרמה של יציאת מצרים צועדים עם ישראל בארץ לא זרועה מתוך אמונה תמימה ופשוטה בקב"ה ובמשה עבדו. זוהי ראשית כניסת האדם לעבודת ה' המתאפיינת באינטואיטיביות ובמהירות לא רציונאלית אשר בוערת כאש ומכלה את כל אשר עומד בדרכה למימוש הקשר הנכסף. דומה הדבר לבחור צעיר העושה את צעדיו הראשונים בזמן אלול בישיבה ומטביל עצמו בעולמות של תורה, של דבקות ושל כיסופים.

עם השנים פסח מצרים הופך לפסח דורות ולליל סדר שחוזר על עצמו שנה אחר שנה לעייפה. פתאום חג החירות מחייב אותנו לשבת ולשמוע את הערותיה המציקות של הדודה, את סבא המספר את אותה בדיחה זה מספר שנים ודברי תורה שטחיים ובלתי נגמרים של אבא על ההגדה. גם עבודת ה' אשר בימי עלומיה הייתה כה איתנה ומושכת לובשת כיום בלויים. שגרת התפילות, עלוני השבת והריטואל הדתי שהתכסה בקליפות כה רבות עד ששכחנו היכן נמצא הקב"ה ולאן הקשר שלנו מתקדם.

רבי צדוק הכהן מלובלין פותח את ספר הביכורים שלו עם פסקה מלאת אש אודות ראשית כניסתו של האדם לעבודת ה'. אמונות ותקוות יוצק בנו רבי צדוק במילים ספורות, אך בסופו של דבר חוזר הוא ומדגיש כי בסופו של דבר כולנו שבים אל המתינות וצועדים לנו לאיטנו. עבודת ה' איננה רק קולות וברקים אלא גם קול דממה דקה. לא רק צעירים עולזים ומלאי כוחות חיים אלא גם זקנים וזקנות היושבים ברחובות ירושלים ומעלים זיכרונות.

עבודת פסח דורות לא נופלת בחשיבותה מעבודת פסח מצרים. המתינות השגרתית, החיים בזרימתם הפשוטה אינם ראויים לזלזול המיוחס להם. כח גדול יש לה להתחלה, אולם את העמקות והשורשיות של המתינות אין להחליף. המשפחה העוטפת אותנו על כל מוזרויותיה, פגמיה והצקותיה היא העוגן שמלווה אותנו במהלך כל חיינו ושיעמוד לצידנו בשעה שלא יוותר דבר.

עבודת ה' שלנו כבר עברה את שלב האירוסין והנה אנו כבר חוגגים את חתונת הזהב. לא מגע ראשוני בין בני זוג כי אם חיוך מכיר ומוכר שאומר את המובן מאליו. אמון אינסופי שורר בין בני הזוג ומאפשר את הנינוחות והביתיות שאנו כה אוהבים. יושבים בבית הכנסת לא כאורחים, לא כנטע זר אלא על כוס תה נענע פיצוחים וקוראים מעט תהילים. פנייתנו אל הא-ל כבר לא מצועפת בחרדה ואימה, אלא כולה משדרת אהבה פשוטה וישירה מלווה בחיוך קטן.

פסח דורות כבר לא קורא לנו לטלטל את המוכר ולצעוד אל הבלתי נודע אלא מתחנן כי נביט נכוחה אל המציאות ונכיר באוצרות הקטנים המלווים אותנו בחיינו. קורא לנו להרים את עיננו מעלוני השבת ולחזק את הקשר שלנו עם בורא עולם. לשוב אל בית אבא, אל משפחתנו המחבקת, אל הטעמים האהובים ואל המסורות האיתנות.

נבקש אפוא השנה בפסח למצוא את החיים הזורמים להם בתוך המסורות העתיקות והשורשיות. להיטמע בתוך המשפחה והעם ולהתמסר אל חווית הפסח המלווה אותנו מזה דורות – לאט ובמתינות. 

 

 

בית המדרש