ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מאמר אורח - הרקע הרוחני לרצחנות הנאצים

ע"י: הרב חיים נבון

אתר הישיבה מארח את הרב חיים נבון, רב קהילת השמשוני במודיעין, במאמר מרתק העוסק בשאלות כיצד יתכן ומתוך איזה עולם רוחני יכלה לצמוח רצחנות חייתית כשל הנאצים? מהו הלקח שאנו צריכים להפיק מכך? והאם אבדה האמונה באדם? כל זאת ממשנתו של הרב סולובייצ´יק

א

הגרי"ד סולובייצ'יק, מגדולי ההוגים היהודיים של המאה העשרים, היה אדם שחי ושחווה בכל יישותו את העולם שסביב לו. הוא לא נשאר אדיש להתפתחויות הפילוסופיות, ההיסטוריות, החברתיות, ואפילו הכלכליות. רגישותו של הגרי"ד חייבה אותו להתייחס גם לאירוע הנורא ביותר במאה העשרים – השואה. ואכן, במשנתו של הגרי"ד פזורות התייחסויות רבות לשואה ולמשמעותה בחיינו הדתיים. במאמר זה ננתח נקודה אחת בגישתו של הגרי"ד לשואה: הרקע הרוחני שאִפשר (ואולי: שעודד) את הרצחנות הנאצית. מתוך איזה עולם רוחני יכלה לצמוח רצחנות חייתית כזו? מהו הלקח שאנו צריכים להפיק מכך?

ב

בהערה מפורסמת, בראשית המאמר 'איש ההלכה' (עמ' 12-15, הערה 4) הגרי"ד תוקף את הגישה ההרמוניסטית, המתארת את הקיום הדתי כקיום חלק ופשוט, נטול מורכבות ותסביכים. בהערה זו מעמת הגרי"ד שלושה צמדים של ניגודים: פשטות מול מורכבות; שלווה מול מתח ומשבר; רגש מול היגיון. הגרי"ד קושר את שלושת הצמדים הללו זה לזה: פשטות מולידה שלווה; וכדי להגיע לפשטות חייבים להסתמך על הרגש הסוער והלא-מאופק. חשיבה הגיונית ויסודית מובילה את האדם להכרה במורכבות של העולם ובמורכבות של אישיותו שלו. קיום מורכב כזה מלא התנגשויות פנימיות ולבטים, ולכן מוביל את האדם לקיום מתוח ומלא משברים. האפשרות היחידה להתחמק מהכרה במורכבות הקיום היא להיסחף עם הרגש, שיכול לסחוף לקיום המרוכז סביב עיקרון אחד, ולגרום לאדם לדמות שזהו העיקרון היחיד שיש להתחשב בו.

את הגישה הזו הגרי"ד מזהה בכמה זרמים רוחניים וחברתיים בני התקופה[1]: הנוצרים האוונגליסטים, ולהבדיל – היהדות הרפורמית; רוסו, ולהבדיל – ניטשה והיידגר. בייחוד תוקף הגרי"ד בחריפות את תנועת הרומנטיקה ואת ספיחיה במאה העשרים. הוא טוען שגישותיהם "הביאו אנדרלמוסיה והשחתת האדם לעולם" (עמ' 13), ומוסיף ואומר: "ומאורעות התקופה האחרונה יוכיחו" (עמ' 14).

הגרי"ד רומז כאן בבירור לאירועי השואה. המאמר נכתב עוד בטרם נסתיימה מלחמת העולם השנייה, ובטרם נודע היקף זוועות השואה. אך ידיעות ראשונות כבר נודעו, והגרי"ד כבר הגיב עליהן[2].

חשוב לשים לב, שהגרי"ד נוקט כאן עמדה הפוכה מזו שמקובלת במקומותינו. פעמים רבות מביאים את מאורעות השואה כהוכחה לאפסותה של התרבות החילונית והנוכרית: "הנה, הגרמנים, העם התרבותי ביותר באירופה, רצחו שישה מיליון יהודים. זה מראה מה התרבות הזו שווה". הגרי"ד טוען שהתרבות הגרמנית הייתה במשך מאה שנים אנטי-תרבות: מאז ראשית תנועת הרומנטיקה, מנהיגיה הרוחניים של גרמניה הטיפו לשלילת התרבות הרציונלית המאופקת, ולחיים של רגש מופרז וקיצוני. את התרבות רואה הגרי"ד כ"בִּתה של הדעת" (עמ' 13). הנאציזם צמח מתוך חברה שבמשך עשרות שנים ניאצה את הדעת ואת התרבות המיושבת, ופִרְיה היה ההשתוללות הרצחנית של הנאצים.

ביקורתו של הגרי"ד על הגישה ההרמוניסטית לקיום היא עקרונית: העולם לא כזה. העולם בכלל והאישיות האנושית בפרט הם מורכבים ומסובכים מאוד, ואין לכבול אותם למיטת-סדום של עיקרון יסודי אחיד ופשוט. אך הוא מעלה גם ביקורת מעשית על הגישה הזו: היא מסוכנת. התרבות המבוססת על ההיגיון ועל המורכבות, מציבה איזונים ובלמים בפני הידרדרות מוסרית. תרבות שמציבה במוקד את הרגש המתפרץ משולח הרסן, אין לה גבולות ואין לה מעצורים. הגרי"ד מגיע מתוך כך למסקנה מרחיקת לכת:

"ולפיכך נוח לה לדת להתאחד עם הדעת ההגיונית הבהירה והמלובנת – אף שלפעמים תכופות מתנגשות הנה אהדדי – מלתנות אהבים עם השקפות מעורפלות מסתוריות, המגששות באפלת ההוויה בלי אבוקת המדע האובייקטיבי, וחושבות, כי חדרו לתוך כבשונו של עולם"        (עמ' 14).

הגרי"ד אומר כי הדת מעדיפה לכרות ברית עם תרבות חילונית במוצהר, שמעריכה את הידע המדעי האובייקטיבי, ולא עם חילוניים הנוטים למיסטיקה מעורפלת. מיסטיקה מעין זו, שמבוססת בדרך כלל על מיתולוגיה אלילית-לאומית, אמנם יש בה מוטיבים "דתיים" למחצה-לשליש-ולרביע, אך סכנתה מרובה מתועלתה: "האדם המשתחרר מן העיקרון הרציונלי והפורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו, סופו לקצץ בנטיעות ולהחריב סדרי בראשית" (שם)[3].

בדברי הגרי"ד מתבטא חוסר אמון מסוים כלפי הטבע האנושי. האדם הטבעי אינו בהכרח טוב וישר, כפי שסבר רוסו. התרבות וההיגיון הם המרסנים את האדם, ומחנכים אותו להכיר במורכבות הקיום, וממילא גם בהכרח להתחשב בשיקולים רבים ולאזן ביניהם. כאשר אדם "פורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו", וקורא דרור לרגשותיו הטבעיים, הוא עלול להיסחף בלהט יצרים בלתי מרוסן, ולהפוך לחיית טרף. הגרי"ד קושר במפורש מגמות אנטי-רציונליות בהוויה הגרמנית והאירופית לנאציזם, ורואה אותו כתוצאתן הישירה[4].

חוקרים בני ימינו מהססים לקבוע קשרים סיבתיים ישירים בין אווירה תרבותית-רוחנית להתרחשות היסטורית ריאלית. אך מה שאסור לחוקרים, מותר לאנשי רוח. הגרי"ד לא היה היחיד שהתייחס לתרבות הגרמנית האנטי-רציונלית כקרקע הגידול של הנאציזם. עד מומחה, הסופר הגרמני תומס מאן, חזר שוב ושוב על התזה הזו. בספריו הר הקסמים וד"ר פאוסטוס תיאר מאן את האלמנט המיסטי האנטי-רציונלי בתרבות הגרמנית, ועמד על סכנותיו. פולחן המוות והמיסתורין, שראשיתו באגדות האחים גרים, המשכו בניטשה וסופו בהיטלר, נותח בספריו באנליטיות נוקבת. לא התרבות האירופית היא שהתגלתה בקלונה בשואה, אלא האנטי-תרבות הגרמנית. 

ג

במקום אחר מציע הגרי"ד הסבר שונה במקצת לרקע הרוחני שאִפשר את צמיחת הנאציזם. במאמר 'וביקשתם משם' עוסק הגרי"ד בהרחבה ביחס בין שני היסודות של החוויה הדתית: האהבה והיראה. כאשר הגרי"ד בא להסביר את חיוניותה של היראה, הוא מעלה – בין השאר – שיקול מעשי: רק חובה מוחלטת, הנגזרת מתודעת היראה, יכולה להבטיח התנהגות מוסרית. בהקשר זה מתייחס הגרי"ד גם לשואה:

"צו דתי (אין נורמה מוסרית סקולרית מספיקה) המתפרץ בכוח איתנים, הוא יסוד המציאות הדתית האובייקטיבית, וכל הכופר בו עושה את הדת פלסתר... האמונה הסובייקטיבית, נטולת צו וחוק, שעליה דיבר שאול מתרסיס (= פאולוס), אף אם תתחפש בלבוש אהבת אלוהים ואדם, אינה יכולה להחזיק מעמד אם אין בה צו מפורש לעשות מעשים טובים, ולקיים מצוות מסוימות, אשר לא תמיד מוצאים חן בעיני השכל והתרבות. השואה הנוראה של מלחמת העולם השניה תוכיח. כל אלה המדברים על האהבה עמדו ושתקו ולא מיחו. הרבה מהם גם השתתפו בהשמדת מיליוני בני אדם... מפעם לפעם השתלט השטן על מלכות הדתיות המערבית, וכוחות הרס וחבלה התגברו על התודעה היוצרת וטימאו אותה"            (וביקשתם משם, עמ' 162-163).

שוב חוזר הגרי"ד להכרח שיתקיים חוק מוחלט, שמציב לאדם גבולות חד-משמעיים. ושוב הוא תולה את התפשטות הנאציזם הרצחני בהעדר תודעה רוחנית כזו. אך כאן ההקשר הרחב שבו משובץ טיעון זה שונה במקצת. לעיל הגרי"ד דיבר על האדם ככלל, גם האדם החילוני, והוכיח עד כמה חיוני שתהיה לו תרבות רציונלית, המחנכת למורכבות ולגבולות; כאן הוא מדבר על האדם הדתי, ומדגיש את החשיבות של תודעת היראה, המחנכת את האדם הדתי להישמע לחוקים מוחלטים, ולא להיסחף אחרי להט רגשות ואחרי יצרים סוערים.

אמנם, המשותף לשני הטיעונים רב על המפריד. בשני המקומות הגרי"ד מעמיד אותנו על נקודה יסודית אחת: חוסר האמון בנטיותיו הטבעיות של האדם[5]. האדם יכול להתעלות לשמי השמים, אך גם לרדת עד תחתיות ארץ:

"היהדות אומרת, כי האדם עומד על פרשת דרכים ותוהה על כיוון צעדיו; לפניו אלטרנטיבה נוראה – צלם א-להים או חיית טרף, תפארת האצילות או מפלצת היקום, בחיר הברואים או יצור מושחת"      (איש ההלכה, עמ' 92).

כדי לוודא שילך לכאן ולא לשם, האדם צריך להיות נתון במסגרת של חוקים החלטיים ושל מסגרות התנהגות ברורות. רק כך אפשר לדכא את החייתיות שבאדם, ולאפשר לו לפתח את כשרונותיו החיוביים.

 


 

[1]      המאמר 'איש ההלכה' התפרסם בשנת 1944.

[2]      יש אף שראו במאמר מעין הספד ליהדות ליטא הגוססת: "בשנת 1940 העולם של בריסק, שאותו הניח הרב סולובייצ'יק מאחריו, עלה בלהבות השואה. 'איש ההלכה', עניינו העיקרי הוא הנצחת אותו עולם, ומתן ביטוי לעוצמתו" (מ' סוקול, 'אדון או עבד? על האוטונומיה האנושית לנוכח האל בהגותו של הרב יוסף סולובייצ'יק', בתוך: א' שגיא (עורך), אמונה בזמנים משתנים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 418). במוטו של המאמר (עמ' 9) הגרי"ד רומז שהוא מתאר את 'איש ההלכה' כבן דמותו של אביו, שנפטר שלוש שנים לפני פרסום המאמר; ייתכן שדמותו של אביו ודמותה של יהדות ליטא נשתלבו בעיניו והיו לאחד.

[3]      עיין: ש' רוזנברג, 'על משנתו הפילוסופית של הרב י"ד סולובייצ'יק', גוילין א, תשנ"ד, עמ' 36-38.

[4]      בחיבורו האנגלי “The Halakhic Mind” הגרי"ד חוזר ביתר שאת על הזיקה הזו (עיין שם, עמ' 52-53). ונצטט כאן רק משפט אופייני אחד: "אין זה צירוף מקרים שהפילוסופים המהוללים ביותר של הרייך השלישי היו תלמידים בולטים של הוסרל... כשהתבונה מאבדת את יתרונה על פני רגשות אפלים דו-משמעיים, אף סכר אינו יכול לבלום את הזרם הגואה של הרגשנות הסוחפת" (עמ' 53, בתרגום חופשי).

[5]    השווה לדבריו של ראש הישיבה, הרב עמיטל: "האם ניתן להאמין במין האנושי, לאחר מה שחוללו בני העם הגרמני ועוזריהם ממשפחת העמים?... להאמין באדם אחרי כל זאת לא ניתן... הן ראינו לאן אדם מסוגל להתדרדר" (עולם בנוי וחרב ובנוי, עמ' 103).

 


פורסם לראשונה בדף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, גיליון 856

 

 

בית המדרש