ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פחות קרמטוריום יותר מרדכי אנילביץ´

ע"י: יועד שושן

לאחר יום השואה מהרהר יועד שושן ומציע לעזוב את יום השואה הטראומטי הזורע פחד ולאמץ יום שואה של גבורה וחיזוק. זוכרים את החיים

 

"זכרון השואה הוא כמו דופק.

אני רוצה להקשיב לדופק, להתנגח איתו,

לא לשמוע אותו לפעמים כי אני רוצה לחיות,

אבל הוא שם כל הזמן..."

(נאווה סמל)

 

זכרון השואה הפך מזמן לחלק בלתי נפרד מחיינו, והסיבות לכך ברורות- מהשפעתה של המלחמה על יחסיינו הבינלאומיים עד להשפעתה על הקמת המדינה וכן הניצולים והניספים שמהווים את עמנו ומשפחותינו; אך לאחרונה נדמה שהזכרון הפך לכל כך חזק שהכל מתגמד לידו אפילו המציאות וחיינו בהווה, עד כדי כך שבניסיון לאבחן את האתוס הישראלי על שלל רבדיו ומרכביו עולה כי את חלק הארי תופסת השואה וזיכרה.

אני חושב שראוי להודות באמת כבר בתחילת הכתיבה, סוג של הכאה על חטא, להתמודד עם הפחדים ולהציג את מה שמציק ומעיק, על כן, אני מודה, אני מפחד, פחד שורשי רודף אותי, למשמע קול  הבכי הקולקטיבי. נדמה שכאן טמונה הבעיה, הבעיה המונומנטלית של הפיכת השואה לדבר קדוש, שביקורת על דרך זיכרה הופכת למשהו מאיים שמרגיש כערעור על תורת הציונות כולה ותקומת העם היהודי. הפחד מתמיר עוד יותר, כאשר ברצוני לבקר את אותם אנשים אשר חינכוני עוד בעודי פעוט תמים ורך חסר דעה מגובשת- "לזכור ולא לשכוח"- השאלה רק מה?!

בכל פעם שאני ניגש לעסוק בנושא אני ניגש מתוך פחד ברור, שאת הדברים שאותם אנסה להבין לא הצליח גם אם אחשוב לשנייה אחרת, לא את המצוקות, לא את הסבל, לא את הפחד ולא את מה שבא אחריו מיד עם סיום המלמה בניצוחה של גרמניה הנאצית ותחילת המלחמה והמאבק האישי של כל ניצול וניצול. הטרגדיה עצומה וכן גם הכאב; אשוויץ, מיידאנק, דכאו, טרבלינקה, אין מילים לתאר ולהסביר את כל כאלה.

ברור לכל, שמדינת ישראל ועמנו היקר מעולם לא התמודדו עם הטראומה ושאנו ממשיכים לחיות אותה דרך האיום המתמשך, רגשות האשם של הציבור הספרדי והשנאה התהומית כלפי העם הפולני, גרמניה ותוצרתה. לפעמים נדמה כי על אף השנים שחלפו השואה עדיין חיה וקיימת ולנצח נמשיך לעצב את דורנו כמספר הריחוק מהניצולים (דור שני, שלישי, רביעי וכן הלאה) וכי עד היום החברה הישראלית רדופה בחרדה קיומית בסיסית והפמפום הסנטימטלי של השואה כדבר החשוב ביותר בזהות היהודית והישראלית הרס את יסודות הציונות, ומדינתו, שאמורה כביכול לייצג את התקומה, הופכת לאלטרנטיבה לאסון, זה מה שאנו היום. אנו מציגים עצמנו כמוכי גורל ולא כמנצחים, וע"י כך הופכים את השיח המדיני והציבורי לפוסט ציוני. השואה הפכה למאפיין העיקרי בהגדרה של מדינת ישראל- הגדרה צרה וחולה. הגדרה מאוד פשוטה ובסיסית שקובעת את קיומו של איום תמידי ואת ההצדקה לקיומה של המדינה.

ככה זה עם טראומה, מתוך מוגבלותינו האנושית, טראומות לא מטופלות גורמות לנו לראות תמיד את הטראומה הבאה מתקרבת אלינו, גם כשמעשה לדבר שמתקרב אין קשר אליה, וגם אם מדובר במשהו טוב. טראומות גורמות לתוקפנות ולנטייה הרסנית חזקה ביחס לסביבה, אבל בראש ובראשונה להרס עצמי. מה שנדמה לנו כרציונליות הוא למעשה דפוס מפוחד מתגונן ומתקיף. מנהיגינו העכשווים מייצרים לנו את היהדות בישראל אך ורק כפוסט טראומה של השואה ומביאים עלינו הרס.

כל העיסוק בזיכרון ודרכו אינו נכון ומקבל נפח גדול מידי ובדגשים הלא נכונים, הוא עובד על רגש- תיאור נקרופילי של הזוועות ונדמה כי השואה "מנצחת" כמעט כל מושג בסיסי אחר. אנו מעדיפים ללכת לפולין ולראות את התנורים במקום לשבת ולפגוש ניצולים. הפכנו את יד ושם ללא יותר ממשכן הכנסת בעיצוב עדכני, תצוגות גדולות, סלבריטאים שפתאום נזכרים בשורשיהם ונאומים גדולים על אחדות וזיקה ליהדות.

כילדים חונכו לזכור את הטבח ולא את הגבורה. ילד לומד כל להגות "קרימטוריום" לפני שהוא ידוע מי היה מרדכי אנילביץ'. ילד יודע על אנה פרנק לפני שהוא שומע בפעם הראשונה על הפרטיזנים, לפני שהוא שומע על ההעפלה. המרד, ההתקוממות, הגבורה כאילו נגוזו לעומת התופת- לעומת הזוועות. ומחינוך שכזה לא יכול לצאת ילד נורמלי. אין כל משמעות ללמוד את דרכי ההריגה והמספרים הגדולים בבתי הספר  אם כי אני טוען שגם להם חשיבות אך האם על דברים אלו אנו רוצים לשים את הדגש? אליהם אנו רוצים לנתב, כביכול, את זיכרון הקולקטיב?! אני בהחלט מעדיף שילדי ילמדו את שני הצדדים; אבל במצבנו היום זה כמעט ובלתי אפשרי- יעיד על כך נאומו של הרב ישראל מאיר לאו, יו"ר מועצת יד ושם, שהכריז בטקס המרכזי לפני כשלוש שנים שאברהם אבינו היה ניצול השואה הראשון; הייתכן?! האין השואה התרחשה בתקופה מאוד ספציפית?! מסתבר שהרב לאו מספק לכך תשובה דיי ברורה- השואה איננה עוד זיכרון, איננה עוד טרגדיה נוראה- היא דרך חיים, דרך אמונה, שבין אם נחפוץ בכך ובין אם לא- עלינו לאמצה.

השאלה הנשאלת היא בעצם האם וכיצד אפשר להפוך את זכרון השואה למשהו נפרד מאיתנו- ברמה כזו שישאר תמיד בראשנו אך השפעתו על חיינו כבר לא תהיה כל-כך ממשית ומאיימת? האם ישנה אפשרות לשים דגש על "הגבורה"? את הניספים, את ששת המיליונים ואת הזוועות לא נשכח לעולם, אך האם לא עדיך לזכור את הסיפורים האישיים- את הגבורה האישית של כל אחד ואחד; כך לא נזכור אותם כעוד מספר בכרוניקה ידועה מראש אלא כנלחמים, אלא כנאבקים על טיפת האוויר האחרונה, גם אם הם לא אלו שהשתתפו במרד. אני מאמין שאם נעסוק בגבורה נצא מכך מחוזקים- עם מנצח, כאשר הזיכרון האישי של כל אחד מאיתנו הוא הגדול ביותר שיכול להיות- לא עם מוכה טרגדיה; אם נדע הבין שגם אלה שהובלו, כביכול, ולא נאבקו ממש בחייל הגרמני הם גיבורים- נלמד לזכור אותם ולא את דרך הריגתם כחלק ממצבת הרג כזו או אחרתף נדע סוף סוף להפיק את הלקחים, נדע סוף סוף להסתכל בראש מורם אל העתיד, וילדינו, הם לא יהיו יותר דור פוסט-טראומטי, הם יזכור לזכור את השואה כדבר שהיה- כזכרון מר ונורא שחובה בתוכו עתיד גדול וגבורה אמיתית.

 

 

בית המדרש