ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על צרעת חיצוניות ומוסר

ע"י: דוד בן מיכאל

האם הצרעת החיצונית מעידה על כשל מוסרי? מדוע התורה מתעסקת בחיצוניות ומדוע כאשר האדם כולו מכוער מן הצרעת דווקא אז הוא טהור? ועוד יותר- הייתכן כי בשל כיעורו נוציא אותו מן המחנה?

 בפרשות תזריע ומצורע עוסקת התורה בצורה נרחבת בסוגים שונים של טומאות, מדרך קביעתן עד דרך טהרתן. הטומאה שנזכרת לראשונה היא טומאת צרעת, ובה נרצה להתבונן במאמר זה.

לכאורה לא ברור למה התורה בוחרת להתמקד בנגעים בגוף האדם. השואל רשאי לשאול, וכי מה אכפת לו להקב"ה מאדם שיש נגע על גופו לעומת אדם שאין לו נגע על גופו? למה המראה החיצוני פוסל את האדם מלבוא לפני ה' בשערי המקדש? לא נראה שסיבת קביעת הטומאה היא אסתטית, שכן נגעים מסוימים התורה לא מחשיבה כצרעת, כדוגמת המספחת (יב, ו) ואין בהם טומאה כלל.

בנוסף לכך, יש להעיר כי מערכת ההלכות של טומאת צרעת נראית משונה ולא מקובלת לפי החשיבה הרגילה. התורה קובעת כי כאשר יש נגע צרעת באדם הוא טמא, אולם כאשר הצרעת פורחת בכל גופו הוא טהור, ובלשון הכתוב "כולו הפך לבן טהור הוא" (יג, יג). מה ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו? לכאורה במצב כזה היה האדם צריך להיות טמא ברמה ודאית, ואילו התורה קובעת שאדם זה הוא טהור.

הלכה נוספת שמקשה על הבנת דיני צרעת נפסקה גבי בית שנתגלו בו סימני הטומאה. התורה קובעת כי במקרה ויתגלה נגע בבית אדם יפנו את הכלים הנמצאים בבית בטרם יבוא הכהן ויטמא את הבית, כך שהכלים לא ייטמאו. דין זה לא מובן, שהרי אם הטומאה קשורה לנגע שהופיע בבית מה יועיל להוציא את הכלים מן הבית, הרי מרגע הופעת הנגע נטמאו הכלים! מהו אם כן המנגנון שעומד מאחורי דיני צרעת ומהי הבשורה אותה התורה רוצה לבשר דרך דיני הצרעת?

כדי לענות על שאלה זו נתבונן בסיפורים במקרא בהם נזכר שאדם לקה בצרעת. כאשר מעיינים בסיפורי המקרא רואים כי הצרעת הופיעה בעקבות מעשה פסול שעשה האדם. מרים לקתה בצרעת מפני שדיברה סרה על משה (במדבר, יב, ט-י); עוזיהו לקה בצרעת מפני שהעז להקטיר קטורת במזבח למרות שלא שימש בתפקיד הכהן (דה"י ב, כו, טז-כ). גם מקרי צרעת נוספים ניתן להבין כי נבעו מחטא מסוים, כדוגמת הצרעת של משה (שמות ד, ו), אשר לפי חלק מן המפרשים נבעה מלשון הרע שדיבר משה על בני ישראל.

מסיפורים אלו אנו למדים כי הצרעת אינה פסולה לכשעצמה אלא היא סימן להתנהגות בלתי מוסרית מצד הלוקה בה. מכאן ניתן לומר, כי גם המערכת המיוחדת של דיני צרעת באה להדגיש את הרעיון הנזכר, הקובע כי אין משהו פסול בצרעת עצמה אלא רק במה שהיא מסמלת. באמצעות הפסיקה כי נגע צרעת שפרח בכל גופו של אדם אינו טמא, התורה מראה כי אין משהו פסול בעצם הנגע, שהרי אם היה משהו פסול בעצמו של נגע היה צריך אדם זה להיות טמא. באמצעות הוראה זו מונעת התורה מחשבות משובשות הגורסות כי התורה מטמאה את האדם בשל המראה חיצוני שלו. גם ההלכה בנוגע לטומאת נגעי הבית משדרת את אותו מסר. אם הנגע עצמו היה מטמא לא היה טעם להוציא את הכלים, ברגע שהתורה קבעה כי אין טומאה אלא עד שיבוא הכהן ויפסוק כי הבית טמא, היא בעצם פסלה את ההבנה כי הנגע עצמו מטמא.

רעיון זה שימש גם כבסיס לדברי חז"ל הקובעים כי נגע הצרעת ניתן על קלקול מוסרי כדוגמת לשון הרע. לדעתם גם תהליך הטהרה של המצורע כדוגמת ישיבה בדד מחוץ למחנה מושבו באה כדי לכפר על חטא שחטא בו. אמנם הזיהוי של לשון הרע עם הצרעת אינו כל כך ברור (כי מצאנו מקרים בהם הצרעת באה לא מפני חטא לשון הרע כדוגמת צרעת עוזיהו), אולם מה שכן ברור מעל לכל ספק, הוא שיש קשר בין הצרעת לבין מצבו המוסרי של האדם. באמצעות הצרעת משדר לנו הקב"ה האם אנו מתוקנים מבחינה מוסרית. רחמנא לבא בעי ואדם שלבבו שלם עם ה' א-להיו נקי מכל נגע ורשאי לבוא בשערי ה'.  

 

 

בית המדרש