ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לא לפחד מגאולה

ע"י: אביאל רוזנברג

כבר לפני שנים התייחס ר´ צדוק הכהן לציונות כעקבי משיח לעומת אחרים שפחדו לפתח ציפיות שעתידות אולי להיכשל ולפגוע בין השאר בעולם האמונה. עד היום קיים זרם כזה בעולם הדתי והחילוני שמרדד את גודל הציפייה ומכנה את ´הגאולה´ כ-´תקווה´. ר´ צדוק לא היה מפחד

 

הקדמה

כאשר אנו ניגשים לשאלת הגאולה, נקודת המוצא שלנו נעוצה בתפיסת הגאולה השמימית. כלומר, בחלומנו אנו רואים בית מקדש שיורד מהשמים, ומשיח על חמור לבן שיושיע את ישראל באותות ובמופתים. באופן ציורי זה, פחות או יותר, חשבו יהודי הגלות כי תגיע הגאולה ומתוך תפיסה זו צמח המיתוס של איסור שלושת השבועות. תוכן האיסור של הימנעות מלעלות בחומה, ולמעשה יצירת תשתית פרקטית של גאולה, קיבל משנה תוקף אחרי התרסקותה של תנועת השבתאות. עולם היהדות באירופה כולה התנגד למחשבי קיצין וניסה להימנע ככל האפשר ממחשבות גאוליות. מתוך תפיסה שכזו הגיעה היהדות לחזית אחידה של חסידים ומתנגדים כנגד תפיסות ציוניות שצמחו ביהדות החילונית והמשכילה.

 

רבי צדוק הכהן מלובלין נולד בשנות העשרים של המאה התשע עשרה ונפטר עם כניסת המאה העשרים. בתקופתו נדרשה היהדות להגיב לתופעה של הציונות ומבשריה. ננסה אם כן להציע את תפיסתו הציונית של רבי צדוק בשלושה מעגלים. בחלק הראשון נדון בעצם מצוות יישוב ארץ ישראל מבחינה פנים תורנית. שנית, נדון בשאלת תנועת הציונות, העלייה בחומה והפרת איסור שלושת השבועות. בחלק האחרון נדון בשאלת שיתוף הפעולה עם הציונים החילונים. ננסה לסיים עם אמירה רלוונטית לחיים במדינת ישראל של היום.

 

אין בדעתי ליצור מאמר פולמוסי שינגיד בין דעה כזו או אחרת, אולם יש להבין כי תפיסתו של רבי צדוק צריכה להילמד על רקע העולם התורני דאז. דווקא מתוך הכרת צבעי הרקע נוכל לראות את הצבעים העזים בהם צובע רבי את שיטתו.

 

יישוב ארץ ישראל

התפיסה המקובלת של מצוות יישוב ארץ ישראל תופסת את הדבר כמצווה אינדיבידואלית גיאוגרפית. כלומר יהודי שרוצה לקיים את המצווה ילך ויישב בארץ ישראל ועל ידי כך הוא מקיים בעצם את המצווה. תפיסה זו באה לידי ביטוי בשיטת הרמב"ן בה נתלים גם בימינו:

 

אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה...

השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין

 

לעומת זאת אנו רואים כי רבי צדוק יוצא חוצץ כנגד תפיסה זו. הוא תולה את המצווה בשלטון ובממשלה יהודית בארץ ישראל:

 

 ועל כרחך דההיא אישיבה דוקא כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים ומשחרב בית המקדש אף על פי שלא גלו [כולם] ממנה גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ ואין להם ישיבה בה, ואחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם כמונו בחוץ לארץ אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא ולא מקיים וישבתם:

ר' צדוק הכהן מלובלין - דברי סופרים אות יד  

 

עולה מדבריו כי לקיום של ממשלה יהודית יש לא רק ערך פרקטי, אלא גם תוכן דתי של קיום מצווה דאורייתא של יישוב ארץ ישראל. לדידו, מי שיושב בארץ ישראל תחת שלטון זר דומה למי שיושב בגלות ממש. אין המצווה נסובה על גיאוגרפיה אלא על שלטון לאומי. תפיסה זו רואה במוסד השלטוני הלאומני ערך דתי בפני עצמו ולא רק פונקציה פרקטית. תפיסה שכזו נוגדת את התפיסה החרדית, כפי שהגרי"ד מסביר את יחסו של הגרי"ז למדינה:

 

המדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכית ובסולם הערכים ההלכיים שלו. לא היה לאל ידו לתרגם את האידיאה של ריבונות מדינית חילונית לתכנים ולערכים הלכיים.

דברי הגות והערכה, מה דודך מדוד, פרק ד'

 

הגרי"ז לא רואה במוסד המדינה והשלטון היהודי ערך דתי בפני עצמו. בשבילו יישוב ארץ ישראל נתפס כפי שהציג אותו הרמב"ן ולכן יש אפילו להתנגד לשלטון חילוני יהודי. נראה אם כן כי אילו רבי צדוק היה חי היום, אמנם הוא היה כואב את חילול ה' העצום שמתחולל בשלטון ישראלי חילוני, אולם אין שום ספק שבעיניו לעצם השלטון יש ערך דתי עצום. אין שום דמיון אפילו מבחינה הלכתית בין השלטון החילוני בארץ לבין השלטון החילוני באירופה.[1]

 

לאחר שביררנו ככלל את הרעיון הבסיסי של חשיבותו הדתית של שלטון יהודי בארץ ישראל, נצטרך לדון באמצעים לקיום המצווה. כפי שהקדמנו ואמרנו, התפיסה החרדית התנגדה לקידום פרקטי של רעיון מדינת היהודים. נראה אם כן מה היה יחסו של רבי צדוק אל הציונות:

 

לרשע אמר א-להים מה לך לספר חוקי. ועל דבר זה ידוו וכו' כי העובר על דעת סופרים נקרא רשע אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא. ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח אשר כבר האמינו בדברי משה ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו' אלא שהם חשבו שזה בכלל חוץ מצא...

והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה כמו שאמרו חז"ל בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה [ולעתיד נקבה תסובב גבר ואין כאן מקומו] ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח, נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא שבכל מקום דרשו חז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא:

ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות מו  

 

בפסקה זו דן רבי צדוק בחטא המעפילים. הוא מתאר את המציאות שלהם בה משה אמר להם לא לעלות בכח לארץ ישראל. אולם רבי צדוק מציין מנגנון פנים תורני בו עלינו לסרב פקודה. כלומר, אנו רואים בדברי רבי צדוק לגיטימציה מסויימת לעשיית מעשה כנגד חוקי התורה הפורמליים. הוא אף מגדיל לעשות ומציין כי ימינו הם עקבי משיחא, ולכן זה בדיוק הזמן בו אילו היו מעפילים מעשיהם לא היו נחשבים כחטא אלא כמילוי אחר רצון ה'.

 

לא ניתן להתעלם מהרמזים העבים ששולח רבי צדוק לעבר האירועים האקטואליים של ראשית הציונות. אנו מכירים תופעה בה הציונים החילונים קראו לעצמם בשם מעפילים וזאת למרות הקונוטציה התנ"כית של חטא. רבי צדוק בעצם מסביר מדוע בעבר המעפילים היו נחשבים כחוטאים ואילו בהווה הם נחשבים כמקיימים את דבר ה'. מעבר לכך, רבי צדוק לא מתעלם מדבר היהדות האורתודוכסית המתנגדת למעשה הציונות. הוא משווה את דעתם לאמירתו של משה רבנו למעפילים כי מעשיהם לא יצלחו. רבי צדוק מסביר כי נכון שמשה אמר את דבר ה', וייתכן כי הדעה הרווחת בעולם היהודי היא אמת, אך עם זאת המעשה הנכון כיום הוא למרוד בהוראה הפורמאלית.

 

אנו רואים כי רבי צדוק מגדיל לעשות ומציין כי בימות המשיח נקבה תסובב גבר. מההקשר בפסקה נדמה כי הוא מתייחס לאינטרקציה בין הקב"ה לכנסת ישראל, כאשר במציאות הרגילה הקב"ה הוא המושך את עם ישראל אולם בימות המשיח דווקא עם ישראל הוא זה שימשוך את הקב"ה. ניתן לומר כי שיטת רבי צדוק היא כי בגאולת מצרים הקב"ה היה הפועל ועם ישראל היה הנגרר, אולם בגאולה העתידית דווקא עם ישראל הוא זה שיביא אותה קמעה קמעה.

 

לסיכום, בתקופת מבשרי הציונות הקול היהודי המרכזי היה שלילה של התנועה הציונית. רבי צדוק לא כופר בעצם האמירה שזה רצון ה' הפורמאלי. עם זאת, הוא מחדש כי בתוך עולם היהדות קיים מנגנון של סירוב פקודה, לפיו יש זמן מסויים בו חובה עלינו למרוד בחוק. רבי צדוק לא מסתפק באמירה כללית אלא מדגיש כי ימיו הם עקבי דמשיח וזה הזמן של המרד ושל העלייה בחומה. אם כן, נראה כי לרבי צדוק היה יחס כללי אוהד כלפי תנועת הציונות. עם זאת, רבי צדוק מדגיש כי המרידה צריכה לבוא ממקום של עבודת ה' ומתוך חובה עמוקה לדבר ה'. מה תהיה אם כן, דעתו של רבי צדוק כלפי הציונות החילונית?

 

הציונות החילונית

בפסקה בה נדון עכשיו נדמה כי אין כאן יחס ישיר של רבי צדוק לציונות החילונית. אולם בין הפסקה על החילונים לבין הפסקה על הציונות יש פער של פסקה אחת בדיוק. נראה אם כן כי פסקה זו מהווה המשך ישיר של יחסו של רבי צדוק לציונות:

 

 

לא יתחבר עם רשעים ואפילו לעשות מצוה... ואמרו ז"ל גבי יוסף להיות עמה (אשת פוטיפר – א.ר) לעולם הבא, ועולם הבא הוא רק קיבול שכר ולא עונש דזה אין נקרא עולם הבא. רק שבאמת יוסף נשא בתה ומהם יצא שבט בישראל ומשיח בן יוסף. ויוסף ראה גם כן זה שממנה יצא שלשלת גדולה כזו רק לא רצה להיות עמה אפילו לעולם הבא, דגם שיהודא זינה ויצא ממנו מלכים ונביאים והיה זנותו רצון השם יתברך כמו שאמרו ז"ל יצתה בת קול ממני וכו' ולמצוה יחשב. אבל תמר היתה צדקת וזו רשעת לא רצה להיות עמה בעולם הבא:

ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות מח

 

לא ניתן להתעלם מהקשר בין הפסקה הזאת לפסקה הקודמת. ביארנו כי רבי צדוק נותן לגיטימציה מלאה לעצם רעיון הציונות. אולם עצם ההגדרה של המעשה כמצווה לא מאפשרת ליהודי לשתף פעולה עם רשע. הגם שהחילונים מקדמים מטרה נעלה אין זה מאפשר ליהודי שומר תורה ומצוות לשתף עמם פעולה. רבי צדוק מדמה את הציונות החילונית לאשת פוטיפר כאשר מצד אחד יש להם תפקיד נעלה של העמדת משיח בן יוסף, אך אין זה אומר שזה מפיל את יוסף לשיתוף פעולה עמה.

 

ניתן להציע בהבנת הפסקה כי כאשר רבי צדוק מזכיר את תמר הוא מתייחס אל הציונות הדתית. מצד אחד העולם היהודי השמרני רואה בציונות הדתית כופרת לא פחות מהציונות החילונית. אולם נראה כי שיתוף פעולה עם הציונים הדתיים מקבל לגיטימציה, משום שכאשר הפעולה נובעת ממניעים טהורים אז יש מקום לשיתוף פעולה. קרי, הגם שנדמה שהציונות הדתית גם כן טועה, ניתן לשתף איתה פעולה משום שהיא מגיעה ממקום דתי וחותרת כאמור לעבר מטרה נעלה של שלטון יהודי בארץ ישראל.[2]

 

לסיכום, בכדי ללמוד את יחסו של רבי צדוק למדינת ישראל עברנו בשלושה מוקדים. התחלנו בעצם הצורך הדתי בקיומה של ישות שלטונית יהודית בארץ ישראל. לאחר מכן ראינו כי לא רק שישנה הסכמה כללית על דבר צורכה של ישות שכזו, אלא יש אף לפעול לקידומה הגם שפעילות זו סותרת דעת תורה מפורשת. בסופו של דבר נראה כי רבי צדוק מסייג את דבריו ואומר כי עצם המטרה המשותפת לא מקדשת את האמצעים ולא מאפשרת לשתף פעולה עם חילונים. נראה כי התחנה הסופית בתורת רבי צדוק היא הקמת הציונות הדתית אשר תחתור אל המטרה הנכונה בדרך הנכונה.

 

סיכום

בימים אלו נושבת רוח צינית ביחס למדינה. אנו מתכסים באצטלה ריאלית בה אנו קוראים למדינה אתחלתא דתקווה ולא אתחלתא דגאולה. אנו מפחדים להכניס את החלומות שלנו אל תוך המציאות. מתוך החשש שמא הכל יתנפץ על סלע המציאות אנו פשוט מורידים את רף הציפיות. דומה הדבר לילד שפוחד מכשלון ולכן גוזר על עצמו חיים של חוסר שאפתנות. הורדת הרף בהכרח מביאה אותנו להידרדרות ולייאוש ממדינתנו וצדקת דרכנו. עלינו להשיב את החלום למקומו ולהאמין בתקווה.

 

היכן מצינו שמתוך החשש שמא ייכשלו חלומותינו אנו חודלים ומבטלים את שאיפתנו?! מדוע לפחד לקרוא לילד בשמו?! החיים האמיתיים והבריאים שכל אחד מאיתנו חי מלאים ציפיות, הצלחות וכשלונות! זה מחזור החיים הבריא בעוד ביטול המחזור כתוצאה מפחד איננו מתמודד עם הבעיה. נראה כי אין בעיה לתת למדינה ולשאיפה שלנו את התואר 'אתחלתא דגאולה'. האמירה כי הדבר איננו מובטח וכי ייתכן חורבן שלישי לא פוגעת בפוטנציאל המסתובב באויר. הרבה פעמים דווקא מתוך הטענה כי המהלך ההיסטורי אותו אנו חווים בהווה איננו מבטיח כלום מגיעים למדרון חלקלק של חוסר אמונה וסקפטיות מוגזמת.

 

כבר לפני מאה שנה החליט רבי צדוק כי אנחנו בעיצומו של תהליך של עקבי דמשיח. מאז עברו על עם ישראל שתי מלחמות עולם, שואה איומה ונוראה ומלחמת קיום ארוכה ומתישה כנגד שכנינו הערבים. נדמה כי רבי צדוק העיז מתוך חשכת הגלות והמציאות הקשה לחלום על הגאולה ואף להגדיר את ההווה כעקבי משיח. כיצד אפוא, אנו שראינו בעינינו את מדינת ישראל המתרוממת מתוך כבשן האש הגרמני, ואת התקומה הישראלית כנגד כל הסיכויים, נוכל לחנוק את החלום?! וכי נוכל בשם הפרקטיקה והריאליזם להפסיק לחלום?! נדמה לי כי דווקא מתוך עולמו של רבי צדוק שהעיז לצאת כנגד המוסכמה ולסרב פקודה על סמך חלום של עקבי משיח, אנו יכולים להיות בטוחים כי עלינו להודות לה' בלב שלם על חלום שלטון יהודי שהפך למציאות, ולהתפלל כי המציאות תגשים את חלום הגאולה שלנו.





 [1] ניתן להקשות על ההבנה הזאת בר' צדוק ולטעון כי רבי צדוק מדגיש את העניין של בית המקדש. כלומר, ניתן להבין כי מצוות יישוב הארץ קיימת רק כאשר יש שלטון דתי עובד ה', אבל כיום שהשלטון לא עובד ה' ואין בית מקדש, אז באמת אין הבדל בין השלטון היהודי לשלטון האירופאי. אולם לי נדמה כי מי שיעיין בגוף הפסקה יראה כי רבי צדוק אומר את דבריו על פירוש ה"מגילת אסתר" בספר המצוות, שתולה את המצווה בקיום בית המקדש. רבי צדוק מפרש את בית המקדש באמירה זו כביטוי של שלטון וממשלה בגויים. נראה לי ברור כי כאשר הארץ נתונה תחת שלטון זרים אז גם אם בית המקדש עדיין קיים אין קיום של מצוות יישוב ארץ ישראל. כלומר, רבי צדוק מסביר כי כאשר "המגילת אסתר" אמר שצריך בית מקדש הוא התכוון שצריך שלטון יהודי עצמאי.


 [2] תיאורטית ניתן להציע כי דווקא הדימוי של יהודה ותמר נסוב כלפי הציונות הדתית. כלומר, הגדרה של החילונים כצדיקים משום שמטרתם קדושה. הסבר שכזה יזכיר את האמירה של הרב קוק כלפי החילונים, אשר למרות שבדרכם הם בועטים במסורת ישראל מטרתם הינה קדושה ולכן יש מקום לשתף איתם פעולה. אולם לי לא נראה להסביר כך משום שאז אנו נתקעים עם הפרשנות של יוסף. שהרי אם החילונים הציונים הם תמר אז בע"כ נצטרך לומר שהחילונים סתם הם אשת פוטיפר. אולם אנו רואים כי גם מאשת פוטיפר יצא משיח בן יוסף והרי לא מצינו שום דבר טוב שיוצא מכופרים בעלמא!


 

 

בית המדרש