ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פיצול האישיות של יום העצמאות

ע"י: מידד שלם

"זרק חפץ ונעקר ממקומו... שני כוחות באדם" כותבת הגמרא במסכת שבת ומציפה את הכותב בתהיות רוחניות ביחס למדינה ויום העצמאות

במסגרת הדיון על מלאכת הוצאה ע"י זריקה הגמרא במסכת שבת (ה.) מעלה שאלה:

בעי רבי יוחנן: זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו, וחזר וקיבלו, מהו? מאי קמבעיא ליה? - אמר רב אדא בר אהבה: שני כחות באדם אחד קא מבעיא ליה: שני כחות באדם אחד - כאדם אחד דמי, וחייב, או דילמא כשני בני אדם דמי, ופטור? - תיקו.

הגמרא דנה בשאלה כיצד יש להתייחס לאדם שיש בו שני כוחות סותרים. בשביל שאדם יתחייב על חילול שבת הוא צריך שתתבצע כוונתו (מלאכת מחשבת אסרה תורה) ואם אדם זרק חפץ בכוונה שהוא ינחת במקום מסוים ומשהו תפס את החפץ באוויר גם אם החפץ עבר יותר מ-4 אמות ברשות הרבים הוא אינו מחויב כיוון שלא נתקיימה מחשבתו. הגמרא (לפי הסבר התוספות1) שואלת מה דינו של אדם שזרק חפץ ואחר כך תפס אותו באוויר לפני שהוא נחת במקום בו הוא היה נוחת לולי הוא היה מתערב.


הגמרא מנתחת ואומרת שאם שני הכוחות של

האדם שסותרים זה את זה נחשבים כאדם אחד, אז יוצא שאדם אחד, עשה פעולה אחת ונתקיימה מחשבתו. לכן הוא חייב על מלאכת הוצאה. ואם אנו אומרים ששני הכוחות כל כך מנוגדים עד כדי שהם נחשבים כאילו שני בני אדם שונים עשו אותם, אז כנראה שזה כמו מלאכה ששניים עשאוה ולכן הוא פטור.

הכוחות הסותרים באדם בעצם נובעים מרצונות סתורים – רגשות מעורבים. ונראה לי שבעומק הגמרא דנה כיצד יש להתייחס לרגשות מעורבים בתוך נפשו של אדם. האם אנו אומרים שכיוון שהכל בעצם נובע מאדם אחד (בשורש יש אחדות ההפכים) אז גם הרגשות המעורבים שלו הם בעצם אחד ולכן נתקיימה מחשבתו בעומק ולכן הוא עשה מלאכה. או שמא כיוון שהרגשות מעורבים הוא פטור, שהרי – מהבחינה שהאדם רוצה צד אחד הוא באמת לא רוצה את הצד השני. ומהבחינה שהוא רוצה את הצד השני, הוא באמת לא רוצה את הצד האחד. אז א"א לומר שהם מאדם אחד. ולכן זה כאילו ששני בני אדם עשו את המלאכה. (בחינת ההתפרטות של המידות בעלמא דפרודא).


אני חושב שניתן לקחת את התבנית שיצרנו ולהשליך אותה על הרגשות המעורבים שמתעוררים לפחות אצלי ביום העצמאות. מצד אחד יום העצמאות הוא אחד הימים השמחים ביותר בשנה. זהו לא חג שקבעו לנו במעגל השנה שאנו צריכים להעביר שיעור כללי בישיבה למה החג הזה בכלל רלוונטי לימינו -כיצד בכל זאת, כל זמן מאיר בתכונתו. זהו חג שאנו קבענו אותו. אנחנו בחרנו לחגוג אותו. ואנו קבענו אותו כיום


 

הודאה על הניסים והנפלאות שה' עשה עימנו שהקמנו ממלכה. שעברנו שלב משמעותי ביציאה מהגלות. שדם יהודי אינו הפקר. שעם ה' הפך להיות קצת יותר משמעותי בעולם. שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם...

ומצד שני יש את כל התחושות הנוראיות שמדינת ישראל מואסת בארץ חמדה.

שני הכוחות האלו עומדים אחד מול השני. אפשר לומר ששני כוחות באדם מתמזגים בשורש. אנו באמת אוהבים את עם ישראל וממילא את מדינת ישראל שמייצגת אותם – אותנו. ובנוסף לכל תחושות החסד שיש לנו כלפיה יש לנו גם תחושות דינים או לפחות גבורה שבחסד כלפיה. אך יש אנשים שחיים בעולם הזה ולא בעולמות העליונים. אנשים אלו מרגישים בכל נימי נפשם את המציאות העכשווית, והם לא יצליחו להעלות את הדברים לשורש. הם יישארו בעולם הפרוד שבו כל אחד מהרגשות העזים של חסד וגבורה יתגוששו זה עם זה. יתכן וההכרעה תהיה שכל אחד מהתחושות תבטל את חברתה ולא תיתן לה להופיע, ואנשים אלו ישארו רק עם התסכול על כך שהם אינם מצליחים להכריע. או במקרה היותר טוב, הם יחיו באינטנסיביות את שתי הרגשות - האהבה לא תמחק את תחושת התסכול והתסכול לא ימחק את האהבה. ויום העצמאות שלהם יהיה בבחינת עין במר בוכה ולב שמח.

הסוגיה שעלתה בגמרא בתיקו נפסקה ברמב"ם בהלכות שבת פרק יג הלכה טו לפטור כשיטת תוספות.


זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור כאילו




נעקר אחר וקבלו, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה.

מעשה הזריקה והתפיסה באמת נחשב כאילו הוא נעשה ע"י שני בני אדם שונים. לכן אולי לא נכון להסתכל בעולם הזה על הדברים כפי שהם קיימים באמת בשורש? או שמא ברוח ההלכה למעשה צריך לפסוק כרמב"ם ובמקביל אנו צריכים לנסות לשער מה קורה בשורש בשביל לנסות לבשם את העולם הזה בניחוחות גן עדן של עולמות עליונים? 

שנזכה!

 

1. גרסת רבנו חננאל שונה מהגמרא שלנו. לפי הגרסה שלו דווקא אם שני כוחות באדם לא נחשבים כאדם אחד הדין הוא שחייב. ואם הם כן נחשבים לאדם אחד הוא פטור.להבנתי, לפי תפיסת התוספות שני הכוחות באדם גורמים לשינוי בתוצאת הפעולה (האם התקיימה מלאכת המחשבת או לא). לפי ר"ח שני הכוחות באדם גורמים לשינוי במקום הפעולה (כיצד יש להתייחס לידו של האדם הקולטת את החפץ – כאדם אחד - ובעצם החפץ רק עבר מיד ליד באותו אדם, או שמא שני כוחות באדם נחשבים כשני אנשים שונים ולכן האדם עשה עקירה והנחה בשני מקומות שונים ולכן הוא חייב – וכך מסביר אותו הרשב"א [ושולל את דבריו]. ונראה לי שזהו גם שאלת ר' יודן בירושלמי שפשוט לו שאם זרק ביד ימין וקלט ביד שמאל חייב ור' יוחנן בעצם שואל זרק בימין וקלט בימין מה דין?). משמעות הדברים להבנתי היא שר"ח מסתכל על תהליך הזריקה וחזרת החפץ כתהליך שאדם עצמו עובר. ואם אדם התחיל מעשה ובסופו הוא מרגיש שהוא אותו אדם הוא פטור כיוון שהוא לא עבר שום שינוי. ורק אם הוא עבר תהליך שבסופו הוא מרגיש שהוא אדם שונה והאדם שתפס את החפץ בחזרתו הוא לא אותו אדם שזרק אז בעצם נעשתה מלאכה. ואין להאריך והמשכיל יבין...

 

 

בית המדרש