ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה בין עצמאות לזיכרון ובין עצב לשמחה? שתיקה

ע"י: שאולי סיאני

הרצף של יום הזיכרון ויום העצמאות הוא רצף קשה לעיכול. הקושי הזה היה דרכו של אהרון הכהן איש השלום שברגעיו הקשים בחר לשתוק


שנים רבות דנים באלה בישראל האם נכון היה להחליט על קביעת יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל בערב יום העצמאות. מבין השוללים, יש הטוענים, כי האבל נפגע, שהרי מיד בתחילתה של שמחה הוא נפגע. לעומתם יש הטוענים, כי השמחה נפגעת, כי אין יכולת אמיתית בלב שום אדם המתאבל לעבור לשמחה באופן מידי.

לגישה המחברת בין הצער לשמחה אפשר למצוא סימוכין בהיסטוריה שלנו. חז"ל קבעו את תענית אסתר בערב פורים, שהרי לאמיתו של דבר, הצום אותו ביקשה אסתר שכל העם יצום, לא התבצע בערב פורים אלא כמה חודשים לפני. הנצחון הגדול של היהודים היה בחודש אדר והצום התקיים כמה חודשים לפני. כשם שמצאו חז"ל לנכון לחבר את זיכרון של הסיכון, ההקרבה, העצב והצום בערב פורים, נכון היה לצרף את זיכרון החללים ליום השמחה שבו הוכרזה מדינת היהודים לעם היהודי בארץ ישראל בחמשה באייר התש"ח.

בנוסף, לשאלת החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות, נכון שנחפש במקורותינו מעין תקדים ממנו נוכל ללמוד מהי הדרך הנכונה להתנהגותינו בהקשרי הקרבה וזיכרון והיכולת להמשיך את חיי השגרה ויותר מזה את חיי השמחה.

בפרשת שמיני קראנו את מותם הטראגי של נדב ואביהוא בניו של אהרן הכהן. בשעה שכל העם שרוי בהתלהבות גדולה של חנוכת המשכן, יוצאת אש מאת ה' בקודש הקדשים ושורפת את נדב ואביהוא, שבהתלהבותם הם מקריבים אש זרה. במהלך החגיגה על חנוכת המזבח, במרכז השמחה, עומד האב, אהרן הכהן ורואה כיצד בניו נופלים ועליו להוביל אותם לקבורה. תגובתו של אהרן לנוכח מחזה קשה זה של שכול, אובדן ותחושת יתמות הייתה: "וידם אהרן".

בתקופה זו, שבה הזיכרון ממלא חלקים בחל הוייתה של החברה הישראלית, אפשר וניתן לומר: אהרן הכהן העדיף את הדממה על פני הזעקה ואת השתיקה על פני היללה, מסיבה פשוטה: כשמדובר בזעקה ויללה לכל אחד ואחד יש דרך ביטוי משלו, זעקת ושל האחד אינו זהה – לא בקול ולא בתוכן לזה של חבירו.

לא כן הדממה והשתיקה, ששווה אצל כל. אהרן הכהן שסימלו "אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה", ביקש להעביר לנו מסר חד כשמדובר בשכול ויגון, בבנים שנופלים על קידוש ה' הגדול והנורא לשם עצמאות ישראל, אין מקום לימין ושמאל, חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים. על הכל לעמוד דוממים, לספוד ולבכות.

שלמה המלך 'החכם מכל אדם' אומר בספר קהלת: "עת ללדת ועת למות, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד". מדינת ישראל מאש הקמתה העניקה למילים רבות משמעות אלו פירוש חדש ונפחה בהם רוח חיים משלה. אם היום שלמה המלך היה כותב את ספר קהלת הייתי מציע לו להוסיף: עת ליום הזיכרון ובסמוך לו עת ליום העצמאות, שנזכור טוב שבלעדי העת הראשון לא היה העת השני, שנזכור טוב מאוד מאיפה באנו ולאן אנו הולכים. כמו שאמר יגאל ידין: "עם ללא עבר, ההווה שלו לא ידוע ועתידו לוט בערפל".

בהמשך אומר שלמה: "עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר" לא אחת עדים אנו לרגעים של 'עת לקרוע' ושל העמקת השסעים והפערים בתוך החברה שלנו: שסע כלכלי-חברתי, שסע דתי-חילוני ולצערנו יש עוד. יום הזיכרון הוא מועד ראוי כי ניטול כולנו, פסק זמן מסוים, ונקרא בקול צלול וברור: הגיעה 'עת התפירה', לא עוד 'עת לחשות' – שנאה כבושה וחוסר יכולת לדבר עם האחר, אלא עת לדבר לקיים מחלוקת נוקבת אבל תרבותית, מקשיבה, מתבוננת. אם נדע לעשות כן, אפשר ויתקיים בנו סופו של אותו מקרא: 'עת לאהוב' ולא רק עת לשנוא, 'עת מלחמה' רק עם האויבים הקמים עלינו לרעה ובה בעת 'עת שלום' בתוכנו.

 

 

 

בית המדרש