ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על חווית האובדן

ע"י: אריאל פויר (ז"ל)

את שאלת מקום הזיכרון ומינונו צריך לשאול בכל מועד מסוג זה, לוודא שאין אנו שוכחים מאורעות מהותיים, אך אין הם תופסים מקום לא נכון בחיינו, שעלול לפגוע בתקינותם. מתוך ´מאמרכת´ עלון פתחון הפה של ישיבת ההסדר.

אחרי שבתו נהרגה חייו השתנו מן הקצה אל הקצה. זה לא הרפה ממנו - הוא היה עולה בהתמדה נדירה יום יום לקברה להתפלל, ושום דבר לא עצר אותו. הוא דאג שתמונה שלה תופיע על שולחן העבודה של המחשבים בבית ובעבודה (שכבר מזמן לא עניינה אותו).

תמונות שלה היו פזורות ברחבי הבית - במטבח, על הטלוויזיה, בויטרינה בסלון ומעל המיטה. מקומה לא נפקד גם ממחזיק המפתחות של הרכב שלו.

אשתו התנהלה קצת אחרת. גם היא כמובן הוכתה מכה קשה, אבל היא לעומת זאת, אזרה כוחות כתוצאה מכך, והמשיכה לחיות חיי נפש בריאים ולעבוד ביתר מרץ, אולי לחפות על חסרון בתה בעולם, "שכל כך צריך את העשייה שלנו" כדבריה. היא לא שכחה להגיד תפילה מיוחדת בשעת הדלקת נרות שבת לעילוי נשמת בתה, שלא זכתה להדליק נרות כאלו בביתה שלה. לאבא היו השגות בעניין שאפילו כעס על אשתו בטענה שהיא לא מציינת מספיק את האסון שפקד אותם. שאר האחים הגיבו בצורות שונות. החל מהתעלמות, שהעו"סית הגדירה כ"הדחקה", מה שלא הוסיף לרוגע בבית, ועד להתנהגויות שתאמו את הלך רוחו של האבא, שכאמור לא פסק מלהזכיר את שמה ומעשיה בכל הזדמות, גם כשזה לא היה קשור. 

משנה לשנה באזכרות ניתן היה לראות איך השפיע השכול על כל אחד מבני המפשחה, ואיזה תהליך הוא עבר, אם בכלל, בין השנה שעברה לנוכחית - שקיעה, התקדמות, או אולי אפילו קבלת תובנות חדשות. 

השבוע עלתה אצלי השאלה, מה מקומו של הזיכרון? האם אנחנו מסתפקים בפעם פעמיים בשנה? האם זה צריך למלא את עולמנו? אולי מספיקה פינה קטנה אך יום יומית (דוגמת סדרת תמונות על הקיר), שתפקידה רק להזכיר לנו את שארע? לשאלה זאת אין מענה גורף, והתשובה כנראה אינדיוידואלית.

מה שכן, את שאלת מקום הזיכרון ומינונו צריך לשאול בכל מועד מסוג זה, לוודא שאין אנו שוכחים מאורעות מהותיים, אך אין הם תופסים מקום לא נכון בחיינו, שעלול לפגוע בתקינותם.

 

אריאל פויר

ו' באב תשמ"ג-י"ב באייר תשס"ח

נולד ונפטר בשבת

בן 24 במותו

ת.נ.צ.ב.ה

 

 

בית המדרש