ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

למה לא אוגנדה?!

ע"י: אמיתי קרן

ביום העצמאות אנו שמחים על תקומתה של מדינה יהודית אך מי אמר שהמדינה צריכה לקום דווקא בארץ ישראל? מה מיוחד בארץ ומדוע חוגים מסוימים נלחמים עליה ללא פשרות? עיון במשנת הרמב"ן ובפרשת השבוע - אחרי מות

השבוע ציינו את יום העצמאות למדינת ישראל – יום זה מסמל את חזרת הריבונות היהודית ואת שלטון עמנו באופן עצמאי מזה אלפיים שנה. לאחר תקופת גלות ארוכה מנשוא, בה היו פרעות ורדיפות בעם היהודי, פיזיות, נפשיות וגם דתיות - קיבלנו עצמאות. הייתה זו תקופה של מסעות הרג וטבח לאין ערוך, שבה לא ניתן לנו לקבוע את עתיד עמנו ולא הייתה לנו אוטונמיה עצמאית אמיתית  שבה אפשר לחיות בכבוד וברווחה.

השבוע לפני 64 שנים הסתיימה לה התקופה הקשה הזאת, ועם ישראל נלחם על חירותו והצליח ליצור בזמן מועט מה שאף אחד לא העלה על דעתו. אף אדם ריאלי לא חלם בחלומות הכי ורודים שנגיע להישג כביר שכזה – מדינת היהודים.

מדינה שעל אף הקשיים שבה, משגשגת ופורחת, עם כלכלה חזקה, טכנולוגיה מתפתחת, שלטון דמוקרטי של צדק ומוסר, חברה ערכית ומוסרית, ואנשים איכותיים אשר יכולים לחיות זה לצד זה. מדינה אשר יש בה לימוד תורה המוני ועוצמתי שלא היה בסדר גודל כזה במשך הדורות.

את החשיבות הרבה  לריבונות היהודית, לומדים אנו בדברי הרמב"ם בנסחו את הלכות חנוכה. את חנוכה אנו חוגגים למרות שאין זה מובן מאליו. שמחים אנו באותה מלכות בית חשמונאי על אף שהמיטה עלינו אסון מדיני ורוחני – התיוונות כללית והבאת השלטון הרומאי. אנו חוגגים את חנוכה לדבריו מפני: "...חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני..." זאת אומרת שהרמב"ם מדגיש לנו כמה חשובה ריבונות יהודית ומדינה עצמאית, ואפילו הוא מונה בתוך אותם שנים הללו את השלטון המתייוון של בית חשמונאי בסוף ימיו.

אך ביום העצמאות חוגגים אנו דבר נוסף, חוץ מהשלטון  היהודי שקם, שמחים אנו בשיבת עם ישראל לארץ ישראל – תחיית האומה בארצה. ביום זה אנו מציינים את הקמת מדינת ישראל דווקא בארץ ישראל.

בעניין זה עולה תמיהה, בה צריך להתבונן: מובן שאנו רואים חשיבות בהקמת שלטון יהודי, גם מצד הלאומיות והתרבותיות שלנו, וגם מצד זה שהוא שימש כמפלט ליהודים באותה תקופה. אך מדוע חשובה אותה ריבונות להתקיים דווקא במדינת ישראל ? מדוע מיקומו של א"י כל כך מהותי והכרחי? האם יש בא"י משהו אחר, מעבר למה שעינינו רואות?

כמובן צריכים אנו לזכור שאותם הלוחמים, אשר חרפו את נפשם על הקמת המדינה דווקא בארץ ישראל, היו אנשים חילוניים אשר לא ראו ערך תורני ורוחני בארץ זו. קשה לקבל שעם ישראל גם אז וגם כיום נלחם ושופך את דמו רק משום היסטוריה ותרבות. אם כן מהי אותה חשיבות עליונה של ארץ ישראל עליה אנו ממשיכים להיאבק ולרצות עד עצם היום הזה?

הרמב"ן על פרשת השבוע אחרי מות, שופך אור על נקודה זו ומסביר לנו את החשיבות הגדולה של ארץ ישראל. בדבריו משתקפת תפיסה מהותית ביחס לארץ. ארץ ישראל מהווה ציר מרכזי בתורה, עליה יסוב כל עולמינו הרוחני. הוא מביא את הפסוק "ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה" ומקשה על כך שעם ישראל נענש בגלות מארצו משום גילוי עריות, והרי גילוי עריות חובת הגוף היא ולא קשורה לארץ ומפני מה הארץ מקיאה את יושביה? כתשובה לכך הרמב"ן פורס את שיטתו. הוא מתחיל בהסבר על כך שה' מינה על כל העולם שרים ושליטים אשר מנהלים אותו ואת הארצות שבתחומו. הם משמשים כמתווכים בינם לבין הקב"ה . אך ה' הוא המלך הבלתי מעורער על כל העולם כולו. אמנם ארץ ישראל עצמה זוכה לקשר מיוחד עם ה' והיא היא נחלת ה' אשר הוא מולך עליה בקשר ישיר ללא אמצעי. ארץ ישראל היא לשמו של הקב"ה אשר הוא משגיח עליה באופן אישי. וזה גם בא לידי ביטוי בפרנסתה ובגשמיה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" ומשום ההשגחה הישירה, לכך יש גם דרישות ומחויבות גדולה. אותה נחלת ה' לא תסבול עבודת גילולים וגילוי עריות, ולכן גם מקיאה את אותם יושביה המטמאים אותה בטומאת העמים. רעיון זה רואים גם כן בפרשת מסעי לגבי ערי מקלט שם מזהירה התורה שהארץ לא תוכל להכיל את שפיכות הדמים שבתוכה.

הרמב"ן נותן דוגמאות על כך שהארץ מענישה את יושביה כמו באותם כותים שהביא מלך אשור לאחר גלות עשרת השבטים. הכותים הללו עבדו ע"ז, וה' הביא בהם אריות שהמיתו אותם, על אף שאין הם היו נענשים אילו היו נשארים בארצם. וכל זאת מפני שארץ ישראל נתונה תחת חסותו האבסולוטית של ה'.

מדבריו נראה בעצם שארץ ישראל היא ממש ישות עצמאית הפועלת מתוך מנגנון פנימי של קדושה עילאה אשר לא יכולה לסבול את חנופת הארץ ואת טומאתה. הרמב"ן מרחיק לכת אף יותר ואומר שאין חשיבות למצוות התורה אלא רק בארץ ישראל וכל הסיבה שממשיכים לקיים מצוות גם בחוץ לארץ היא משום "הציבי לך ציונים" שלא נשכח את תורת ה' ונתבולל בגלות. כל מהות תורת ה' לדעתו היא רק בקיומה בתוך ארץ ישראל. הוא מוסיף על כך שמי שנמצא בחוץ לארץ נחשב כמי שאין לו אלוה – וכך גם נלמד מדברי יעקב אבינו : "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים". כל זמן שאדם שוהה בחוץ לארץ אין שכינה נמצאת בו ולכן יעקב מצווה לבניו בכניסה לארץ להסיר את אלוהי הנכר מקרבם, משום קדושת הארץ. רעיונות אלו ניתן גם לראות בדברי הנביא ירמיהו שארץ ישראל מהווה מוקד ואף יישות בפני עצמה, כאשר היא מרצה על אותם שנים שבהן עם ישראל לא שמר בה את מצוות השמיטה – שבעים שנות החורבן של בית ראשון עליהן מבשר הנביא.

כאמור, רואים אנו מתפיסת הרמב"ן שארץ ישראל מהווה נדבך חשוב ומרכזי בעולמנו הרוחני, ואין לנו שום אפשרות לקיום או מימוש בגלות. דבריו מבהירים לנו שארץ לא חשובה משום שהיא מקלט מפני הגלות האיומה, ולא כי היא משמשת מקום כינוס להקמת מדינה ריבונית, אלא היא המקום היחידי שבו עם ישראל יכול להתקיים בתוכו בשגשוג ובפיתוח רוחני, כמובן שזה גם דורש מאותם המתיישבים בארץ להיות במצב רוחני אשר לא יגרום ל"הקאתם".

אם כן מהשקפתו של הרמב"ן, מבינים אנו את החשיבות והמאבק על פיסת הארץ הזאת. יוצא מכך שביום העצמאות נמצאים אנו בחגיגה כפולה: מחד שמחים אנו על חזרת הריבונות העצמאית לעם היהודי, ולקיחת גורלו בידיו, ומאידך על שיבת העם לארץ ישראל ותחיית האומה בארץ הקודש ובירושלים הבנויה במהרה בימינו.          

 

 

בית המדרש