ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חלום לעתיד טוב יותר

ע"י: רן חורי

בירור השאלה לאן פונה דרכו של עם ישראל ומדינת ישראל בקרב כל חלקי הציבור הישראלי תקדם אותנו. אך האם היא תקדם אותנו גם בקרבת העם לתורה?

 

החלום על עתיד טוב יותר משותף לרוב בני-אדם. התשובה "יהיה טוב" נפוצה מאוד כתשובה לשאלה בשלום. העשייה הפרקטית והצעידה קדימה פחות משותפות לבני-האנושות, ונדמה לפעמים כי העתיד הורוד והנכסף הזה חייב להימצא תמיד באיזה "שם" ערפילי מעבר לקווי האופק.

כיהודים אנחנו מחוייבים להאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, בתחיית המתים, בכך שיבוא יום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד, הארץ תמלא דעה את ה' כמים המכסים את קרקע הים והעמים בשפה ברורה יעבדו אותו שכם אחד. בחינת המציאות בעיניים ריאליות עשויה לכאורה לטפוח על החזונות הנשגבים ולהוריד את עינינו לקרקע. בשכלנו הדל לא נוכל להבין היאך יתרחשו התהליכים האלו, רק נוכל להיות בטוחים שיבואו, כמו שכבר באו תהליכים קודמים, ולעשות את המלאכה שאין אנו בני-חורין להיבטל ממנה ולא עלינו לגמור.

בתוך ההווה המוחשי ישנן עיניים רבות שצופות קדימה. והתקווה המשותפת לטוב ולאושר מתבטאת בחזונות שונים, מגוונים ומנוגדים. באופן יותר קונקרטי, העם היהודי החי בארצו כולל בתוכו פרטים רבים החיים אלו לצד אלו, אך רואים את המציאות האידיאלית בצורה אחרת לחלוטין.

במשרד החינוך החליטו לפני זמן רב להתחיל לעסוק בחזונות. בני-נוער מכל רחבי הארץ נקראו לכתוב חיבורים שבהם יתארו כיצד הם רואים את המדינה בעוד עשרים שנה ממבט אידיאלי. שבעה-עשר חיבורים שונים ביותר זכו, פורסמו בספר, ופתחו את הדרך לתחרות שנתית. בכולם, דרך-אגב, היה אוויר נקי יותר. התחרות זכתה לשם "נוער חושב מחר".

הספרים השני והשלישי, שיצאו מאוגדים יחדיו בטקס שנערך ביום ירושלים וכוללים בתוכם 31 חיבורים, שוב משקפים את אותה ההטרוגניות: שלום, שלווה שקט וביטחון נשזרים להם בתוכם, מחיבור שמתאר את העלייה לבית-המקדש, דרך חיבור שמתאר את כמיהתה של בחורה ערביה לאדמתה ולארצה, המון חיבורים שמדברים על שיתוף הפעולה בין ישראל למדינת פלסטין (ואת פינוין של התנחלויות), ושניים שמתארים את עזיבתם של הערבים את ארץ ישראל (וכמעט בכולם – פחות זיהום אוויר). עשרות רבות של חלומות וחזונות, של חיבורים שנארגו ממילים יפות וממשפטים מעוצבים, אך איך, תוהה הקורא הנבוך, יוכל להתגשם אחד מהם בלא שקבוצות שלמות ואידיאולוגיות מבוססות בעם יקופחו ולא יבואו לידי ביטוי? דווקא המפגש בין כל הציפיות לעתיד על גבי ספר אחד מעלה את המתח בין החזונות לשיאו – בייחוד על הרקע הדתי-חילוני.

קיומו של עם ישראל בארצו ובמדינתו הוא עובדה מוגמרת. כן גם הגיוון הנרחב בחברה היהודית הנמצאת כאן. מה שלא ברור הוא לאן אנחנו צועדים כעם. אנו, כמאמינים בדבר ה', רואים את מימושו של האידיאל הלאומי באומה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, בבית-מקדש מרהיב עין בהר הבית, בתחייתם של המתים על שטח השוכן מן הנילוס ועד הפרת תחת שרביטו של משיח צדקנו ובין היתר גם בצמחונות כלל-עולמית. החילוני הממוצע יראה בכך אוטופיה סהרורית ומסוכנת למדי1. עם זאת, סביר להניח שאיש מאיתנו לא יקרא לכינונה של מדינת הלכה, גם אם לא יִסָּקלו בה מחללי השבת, כמו שלא יקרא לכיבושה של ירדן ולפיצוץ המסגדים בהר הבית, אלא להיפך, יבין שהחיים כאן כעם מחייבים אותנו לנהוג בדרך אחרת. הרב שרלו, למשל, מקבל, בתנאים מסויימים, את הלגיטימציה לתחבורה ציבורית בשבת. הקונפליקט בין חזוננו לבין החזונות האחרים יוצר אצלנו מיתון חשוב, הכרחי ומבורך של הפרקטיקה – ואחת השאלות היא האם המוקד מוּשׂם על ניסיון הדרגתי להשיג יותר, או שמא על השאיפה לחיות ביחד, כעם, משום שכך היא חובתנו גם במצבנו הנוכחי.

ניסיונות מבורכים לבירור חזוננו הלאומי, כמו שנעשו לפני כמה שנים באמנת כנרת, למשל, או לפני הרבה יותר במגילת העצמאות הם אלו שדווקא יקדמו אותנו לחזון משותף. כל מפגש עם חילוני בטרמפ, בתור לרופא, בפורום באינטרנט ובכל סיטואציה שהיא, כמו כל מפגש "פנים אל פנים" ותוכניות טלוויזיה בסגנון (שלא כל-כך קיימות עכשיו), יכולים להוות קרקע לבירור השאלה – לאן אנחנו צועדים ביחד (ולא רק בענייני ארץ ישראל). אמנם בעיניים ריאליות לא נשיג מהבירורים האלה את התאחדותו של עם ישראל סביב התורה. מה שבטוח – הם יובילו את כולנו קדימה, ואת הנר שלנו לפחות נדליק ביחד.

 

1. עדות לריחוק העולמות מן התחרות עצמה – התחרות, למשל, נערכת על-פי שנים לועזיות. בטקס הזכייה לא הוזכר כלל שהיום הוא "יום ירושלים".

 

 

בית המדרש