ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

היש ה´ בקרבנו אם אין

ע"י: מידד שלם

שלושה סיפורים מחייו של כותב המאמר מביאים אותו לשאלה היכן וכמה נוכח ה´ בחיינו.

 

סיפור ראשון: בשבוע שבעבר אח שלי עבר טקס הענקת כומתות, לאחר סיום מסע של 40 ק"מ + 10 בעליות של הגולן. בסוף המסע החיילים ערכו תרגיל הסתערות על גבעה. להסתער ממש הם לא היו מסוגלים, כיוון שהם היו גמורים מהמסע, לכן הם דידו לעבר המטרות, אבל בכל זאת עשו רושם חיובי על ההורים. בסוף התרגיל ניגשה סבתא אחת זקנה לעבר החיילים כשבידה מקל הליכה. היא זרקה עליהם סוכריות, עשתה להם: "לו לו לו לו" של יוצאי מרוקו והרעיפה עליהם אין סוף ברכות. "שה' ישמור עליכם, שה' יציל אתכם מכל צרה, שה' יתן לכם רק בריאות, שה' ישמור על כל עם ישראל, שישמור עלינו מפיגועים..." כשחזרתי לישיבה קיבלתי איתה טרמפ לכיוון המרכז. בדרך היא חשבה לעצור אצל רבי מאיר בעל הנס אך לבסוף ויתרה בגלל השעה, וכל הדרך שם ה' היה שגור על פיה אחרי כל מילה שהוציאה. עד כאן סיפור ראשון.

סיפור שני: לא מזמן פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא למדה פעם במדרשה. כששאלתי אותה אם היא שומרת על קשר עם הבנות שאיתן היא למדה היא אמרה שמי יותר ומי פחות, אבל במהלך הלימודים הן היו כל-כך מגובשות שלא משנה כמה זמן עובר, כאשר בסופו של דבר יוצא להן להיפגש הן ישר מתחברות כאילו רק עכשיו הן נפרדו, וכל אחת מספרת איפה היא נמצאת בעבודת ה' שלה. עד כאן הסיפור שני.

סיפור שלישי: מוצ"ש שבת שליחות האחרון. השעה 01:20. אני בדרך הביתה ופתאום עוצרת לידי מכונית. שני בחורי ישיבה שקיבלו טרמפ מרבם יורדים ממנה. לאחר שהתלמידים נפרדים מרבם, אחד מהם מספר לחברו בהתפעלות כמה תורה הוא שמע מרבו (אולי החבר השני נרדם בטרמפ?). התיאורים שלו היו ממש נפלאים. "אחי, אני אומר לך איזה חסדים, איזה אורות..." החבר שכנראה ישן מבקש מהחבר ש"באורות" לזכות אותו בדברי הרב. הבחור שהיה "באורות" לא היה מסוגל. הוא רק חזר ואמר "איזה חסדים, ישתבח שמו. איזה אורות. הרב דיבר על עבודת ה'. חייב להיזכר מה הרב אמר... איזה חסדים ישתבח שמו...". במהלך עשר הדקות שליוויתי אותם הבחור לא הצליח לשחזר ולו מילה אמת ממה ששמע מרבו (הכל נשאר אצלו במקיף) אבל הוא היה כל-כך מלא התפעלות מעבודת ה' שרק מלעמוד לידו אי-אפשר שלא להתמלא באהבת ה'. עד כאן סיפור שלישי.

 

לאור הסיפורים האלה התחלתי לחשוב עד כמה אני מרגיש שה' יתברך חי בתוכי בפרט ובישיבה בכלל. עד כמה הוא שגור על לשוני כמו אותה סבתא. עד כמה ה' באמת חי בתוכנו וממלא אותי התפעלות. נכון, אנו מתעסקים כל היום מהבוקר על השעות הקטנות של הלילה בעיסוק בתורות הקדושה, אנו מבררים את הרצון האלוקי ומשתמשים הרבה בשכל. אבל האם אנו דבקים באלוקי עצמו? האם יש לנו את החיבור לאלוקות שעוד קודם לשכל1? עד כמה הוא הופך לחלק מאיתנו? האם אנו מדברים איתו, או שאנו מנסים לחטוף כמה שיותר תורה על חשבון הקשר שלנו איתו. אם יש לנו 2 דקות לפני תפילת ערבית האם אנו ננסה לקרוא עוד כמה פסוקים של "שניים מקרא ואחד תרגום" או שנשקיע להכין את עצמנו למפגש עם ריבונו של עולם. בחזרת הש"צ, האם ננסה להתחבר למילים של החזן, או לחטוף עוד כמה משפטים מהדפים של שבת שלא הספקנו לקרוא רחמנא ליצלן. האם כאשר אני אפגוש את החבר שלי אדבר איתו על איפה אני נמצא בעבודת ה'? האם אני בכלל רוצה לדבר עם חברי על עבודת ה'? האם אני מדבר עם ה'? על עבודת ה' שלי? האם אני מתבודד ומדבר עם יוצרי או משאיר את הקב"ה לכמה ברסלברים משוגעים? גם כאשר אני לומד תורה, האם אני מרגיש את ההתפעלות האדירה שאני מתעסק ברצון ה' – מחבק את המלך דרך כמה לבושים כדברי ספר התניא. האם אני מעריך ומוקיר את התורה לפחות כמו בחור מסורתי שהולך לנשק ספר תורה או לקבל ברכה מהרב שהוא ספר תורה מהלך?

ברצוני רק לזרוק את שאלה לחלל האוויר. אינני יודע מה מתחולל בליבו של כל אחד מבני הישיבה. אני בקושי מכיר את עצמי, אבל שומה על כל אחד מאיתנו לעשות דין וחשבון עם עצמו – האם ה' לוקח חלק בחיים שלי? הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן? האם אני מרוצה מהמקום שהוא לוקח בחיי הדלים. האם הייתי רוצה להחדירו יותר? האם אני נענה לדפיקותיו? אסור לחשוב שכיוון שאני נמצא במסגרת של הישיבה ואני עוסק כל היום בבירור רצון ה' זה אומר שאני עובד ה' (אלחנן פיניאן כתב על זה מאמר באחד הפתחונים).

 

הסתייגות:

איני רוצה שתצא תקלה תחת ידי, שישתמע מדברי כאילו אני מזלזל בלימוד התורה, חס ושלום. אני עצמי משתדל לעסוק כמה שיותר במילי דאורייתא.

בל"ג בעומר הקודם הרב שרלו לימד בישיבה זוהר:

"וימררו את חייהם בעבודה קשה" – בקושיא, "בחומר" – בקל וחומר, "ובלבנים" – בלבון הלכתא, "ובכל עבודה בשדה" – דא ברייתא, "את כל עבודתם וגו'" – דא משנה." (זוהר כרך א פרשת בראשית דף כז עמוד א).

 

מקובל אחד שאני מכיר זרק לי ברמז פרוש נורא לזוהר הזה. המקובל רמז שאין כוונת הזוהר ללמדנו שתורה צריכה הרבה יגיעה ושלימוד תורה זו עבודה קשה. הזוהר בא ללמד שלפעמים מרוב עיון ופלפול בדבר ה' אנו עוזבים את העיקר – את ה' עצמו. אסור שחס וחלילה יתקיימו בנו דברי פרעה "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".

 

יהי רצון שנזכה להידבק ברצון האלוקי ע"י עיסוק בתורה ה'. שניגש לתורה בכוונות הראויות של  "ברכו בתורה תחילה" וזכה לקשר חי עם ה' עם ריבונו של עולם, הטוב האין סופי, שמעניק לנו ברוב חסדו חיים לנו ולעולם בכל רגע ממש.  אמן!

 

1. הרב מתאר בסוף קובץ ב' פיסקה שנט שילדים מפתחים את חושים עוד לפני שהם מפתחים את השכל. האדם צריך שיכנס בו "יסוד העולם בתוכיותו בלא זיוף של צללים שקוצר דעת האדם מחשיכו." בפיסקה הקודמת הרב מדבר על סגולותיהם של תינוקת של בית רבן שאסור לאבד אותן בעת הגדילה בעקבות החינוך: אמונה, הודאות האלוקות, התום והיושר "כל אלה הם סגולות ילדותיות, שרק הבל פה שאין בו חטא כולל את תמציתם בטהרה, מבלי צורך של ידיעה מפורטת, שאנו קוראים לה שלא בצדק ברורה"!

 

 

בית המדרש