ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אל המקום אשר יבחר ה´

ע"י: יאיר שאג

דרך עיון במלכותו של דוד, מבקשים יאיר ואמיתי להבין מהו עניינה של ירושלים ולמה דווקא היא נבחרה כעיר הקודש ומקום המקדש.

פתיחה

ירושלים. שם זה תופס מקום של כבוד ושל קדושה בתודעתו של כל יהודי באשר הוא. תודעה זו נובעת מאלפי שנים של געגוע לעיר זו. מהו מקור הגעגוע? כנראה שמקור הגעגוע ותודעת הכיסופים לירושלים נובעים מהמקום המרכזי של בית המקדש בתודעה היהודית. בית המקדש מסמל את הקדושה העליונה והבלתי פוסקת (בניגוד למשכן ולבמות) ואת הבחירה האלוקית במקום.

אם נשאל יהודי פשוט בשוק כמה פעמים מופיעה ירושלים בתורה תשובתו תהיה מן הסתם "הרבה פעמים", אך כמו שידוע לכל מי שגם קרא קצת, ירושלים לא מופיעה בתורה כלל.  המקור למצוות בניית המקדש וריכוז הפולחן הדתי במקום מסוים מופיע בספר דברים "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה"[1] התורה מצווה שבניגוד לגויים, העובדים את אלוהיהם "תחת כל עץ רענן", עבודת ה' צריכה להיות מרוכזת במקום אחד ספציפי. בתורה לא מופיע מהו אותו מקום, אך התורה אומרת שבהמשך הקב"ה יבחר את המקום הזה. מקום זה התגלה בימי דוד כמקום המקדש בירושלים.

במאמר זה נבקש להתחקות אחר תהליך הבחירה של ירושלים וסיבותיה, עליה נאמר "קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא"[2], ומתוך כך להבין מהי מהותם של ירושלים ובית המקדש. 

בין שאול לדוד[3]

ירושלים נבחרה ע"י דוד המלך כעיר המלוכה עוד לפני שהקב"ה בחר בה כעיר הפולחן. כדי לנסות להבין את בחירת הקב"ה בירושלים ננסה להבין קודם את בחירתו של דוד את ירושלים. את בחירתו של דוד נבין דרך השוואה בין מלכותו של דוד לבין מלכותו של המלך הקודם לו, שאול.

שאול היה המלך הראשון של עמ"י, עד תקופתו ההנהגה הייתה הנהגה מקומית, וחוץ מההנהגות המקומיות של השופטים "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". הסיפור בו מסיים ספר שופטים[4], שמהוה את תמצית המשפט "איש הישר בעיניו יעשה", הוא "פלגש בגבעה". אותה גבעה, גבעת בנימין, היא העיר שממנה בא שאול המלך[5], בה קבע את בית מלכותו וקרא לה גבעת שאול[6] על שמו. העובדה שהמלך הנבחר הוא משבט בנימין ושהעיר שסביבה התרחשה מלחמת האחים נבחרה כעיר המלוכה מביעה את רעיון המלוכה- איגוד כל ישראל תחת מרכז אחד. המלוכה, שעלתה בספר שמואל, היא אנטיתזה לספר שופטים. בניגוד לספר שופטים בו ההנהגה היא הנהגה שבטית שתוצאתה "איש הישר בעיניו יעשה", המלוכה הופכת את עם ישראל מאוסף של פרטים ושבטים לעם אחד מאוחד.

אמנם שאול התחיל את המהפכה משבטיות לממלכתיות, אך אפשר לראות שהוא עדיין החזיק בתפיסה השבטית. העיר המרכזית, עיר המלוכה, הייתה עיר מוצאו ומגוריו של שאול, את המשרות המרכזיות הוא נתן לבני שבטו[7], ואת מרכז הפולחן הוא העביר לעיר שהייתה קרובה אליו (לאחר שהחריב את המרכז הדתי הקודם בנב כיון שלא היו נאמנים לו)- גבעון. כך ריכז שאול את ההנהגה בשבטו- בנימין, ולא הצליח להביא את הממלכתיות למיצויה. ולכן, באמת המרכז המדיני שבגבעת בנימין נחרב עם מותו של שאול ומעבר בנו איש-בשת לעבר הירדן.

גם דוד התחיל כמלך שבטי, כשעיר המלוכה המרכזית שלו היא חברון (שבניגוד לעיר המלוכה של שאול  איננה עיר הולדתו, בית לחם). בתקופתו בחברון מתנהל מאבק על המלוכה בינו לבין איש-בשת ואנשי שאול שבראשם אבנר בן נר, שסופו הוא נצחונו של דוד וקבלתו על כל עם ישראל בבחירה אלוקית והסכמה לאומית רחבה.

דוד יכול היה להישאר בחברון ולשלוט משם על ישראל, אך אפשר לראות שהמעשה הראשון שהוא עושה בתור מלך על ישראל הוא כיבוש ירושלים והפיכתה לעיר המלוכה[8].

למה דווקא ירושלים? ירושלים היא המרכז הגיאוגרפי שבין שבט יהודה לשבט בנימין, השבט שעד אותו רגע היה אויבו של דוד. דוד ביקש להראות במעבר לירושלים שהוא לא רוצה להיות מנהיג שבטי כשאר המנהיגים, אלא מנהיג ממלכתי שמאגד תחתיו את כל עם ישראל. אמירה זו התבטאה דרך כיבוש ירושלים, הגבול בין יהודה לבין שאר ישראל, והעברת המרכז השלטוני אליה. מהלך זה של דוד התבטא לא רק בהעברת המרכז השלטוני לירושלים, אלא גם במינוי אנשי מפתח שלטוניים מכל השבטים, ובמיוחד משבט בנימין[9], ולא רק מבני שבטו.

ניתן לומר שהמעבר לירושלים היה הפעם הראשונה מאז יהושע שהייתה בעם ישראל תודעה ממלכתית מלאה שמאוגדת תחת מרכז אחד. 

המפקד ובחירת ירושלים

גם בתקופת שאול וגם בתחילת תקופת דוד היה נתק בין המרכז השלטוני, עיר המלוכה, למרכז הדתי פולחני, הבמה הגדולה- שהייתה בנב, עד ששאול הרג את כהני נב והחריב את העיר, ולאחר מכן עברה לגבעון.

הפעם הראשונה בה חוברו שני מרכזים אלו הייתה באותו אירוע שבו נבחר מקום המזבח, ומאז לא משו ידיהם של מרכזים אלו זה מזה[10]. כדי להבין את החיבור הזה ואת הבחירה הספציפית בירושלים נעיין בפרשת הבחירה, פרשת גורן ארונה[11]. נפתח בניתוח ספרותי צורני. ניתן לראות שפרשה זו היא הפרשה החותמת את ספר שמואל.  לעומת ספר שופטים, ספר "בימים ההם אין מלך בישראל", שנחתם בפרשה שתמציתה היא "איש הישר בעיניו יעשה"- פילגש בגבעה, ניתן לטעון שספר שמואל, שהוא ספר עליית וכינון המלוכה, נחתם בסיפור שהוא תמציתה של מהפכת המלוכה- בחירת גורן ארונה כמקום המקדש. עוד מסגרת שסיפור זה סוגר היא מלוכת דוד - דבר זה הוא הדבר האחרון שעשה דוד בתור מלך[12]. סיפורי מלכותו של דוד נפתחים בבחירת ירושלים כמרכז השלטוני על ידו ונחתמים בבחירת ירושלים כמרכז הדתי ע"י הקב"ה. על כן ניתן לומר שתמצית המהפכה המלוכתית בעם ישראל בכלל, ותמצית מהפכת דוד במלוכה בפרט, קשורים בבחירת ירושלים.

ניגש עכשיו לתוכן. לאחר שדוד מבסס את מלכותו מבפנים (הכנעת מרד אבשלום) ומבחוץ (המלחמות עם הגויים מסביב ועם הפלשתים) מבקש דוד לפקוד את העם. ברור מהתנ"ך שאסור לעשות מעשה זה[13] וגם יואב יועץ לדוד לא לעשות זאת, אך לא ברור מדוע. רש"י בפירושו לשמות כותב[14]: "כשתחפץ לקבל סכום מניינם... אל תמנם לגלגלות, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים... שהמניין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד" כלומר ע"פ רש"י הבעיה היא שדוד מנה את העם לא בדרך אותה ציוה הקב"ה- ע"י מחצית השקל. הרלב"ג כותב[15]: "והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו". אנחנו מבקשים לטעון שחטאו של דוד היה שהוא לא הבין את תפקיד המלוכה כראוי. בדרך כלל מלך סופר את נתיניו כדי לדעת כמה אנשים יש לו, כמה כח יש לו. המפקד כמו שכותב הרלב"ג בא להראות את כחו של דוד, את העם המאוגד תחתיו. הקב"ה לא רוצה שעם ישראל יהיה מאוגד תחת המלך, מלך בשר ודם, אלא תחתיו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.  הדבר מתבטא במחצית השקל – הדרך בה נספר עם ישראל משמשת לתרומה למקדש, ובכך המניין משקף את האחדות תחת מלכות ה'. לעומת זאת, הדרך בה מנה דוד את העם שיקפה את גדולתו וכוחו של דוד ללא זיקה לקב"ה. חטאו של דוד נבע מכך שהוא לא הבין כי מלכות ישראל לא באה להוסיף כח למלך ע"י איגוד העם תחתיו אלא איחוד ישראל תחת הקב"ה.

איחוד זה צריך להיעשות דווקא ע"י האיחוד הממלכתי מדיני, ולא היה אפשר לגרום לאיחוד זה בלעדי אותו איחוד ממלכתי. אפשר לראות את זה דרך הפסוקים שמתארים את העונש במפקד. הקב"ה נותן לדוד לבחור את העונש ודוד בוחר בדבר. הדבר מתואר בדמות מלאך, כשהמלאך מגיע לירושלים הקב"ה אומר לו להפסיק "וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך ומלאך ה' היה עם גרן הארונה היבסי" הקב"ה לא רוצה להשחית את המקום המאחד את עם ישראל מבחינה שלטונית מדינית, אלא שאותו מקום יאחד את עם ישראל על ידי האיחוד המדיני תחתיו, כיון שהתפיסה הדתית עצמה לוקה בחסר כאשר היא מנותקת מהמרכז השלטוני. הניתוק בין המרכז השלטוני למרכז הדתי מבטא תפיסה לפיה הדת היא עניין של יחידים ולא של האומה כאומה.

התיקון לחטאו של דוד הוא בחירת וחיבור מקום המקדש, המרכז הרוחני דתי, עם עיר המלוכה, המרכז השלטוני מדיני. לכן ניתן להגיד שתמצית ספר שמואל,  היא ירושלים, שעניינה הוא איחוד עם ישראל כישות מדינית ושלטונית, ע"י המלך, תחת הקב"ה. כמו שאמרנו, זו תמצית המלוכה. 

גורן ארונה-הר המוריה

המקום שנבחר ע"י הקב"ה בסיפור המפקד הוא גורן ארונה "ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארונה היבסי". גרן ארונה היה מחוץ לחומות העיר על פסגת ההר[16]. התנ"ך מתאר באריכות את סיפור קניית הגרן מארונה ע"י דוד ומדגיש שקנייה זו הייתה בכסף מלא.

למה הוציא הקב"ה את המקדש מהעיר? ומדוע דווקא לגרן ארונה?

נענה קודם על השאלה הראשונה. הקב"ה רצה ששטח המקדש יבוא מכל עם ישראל ממש. יש סתירה בין שמואל לדברי הימים בדבר המחיר בו קנה דוד את הגורן. בשמואל כתוב "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמישים"[17] ובדברי הימים כתוב "ויתן דוד לארנן במקום, שקלי זהב משקל שש מאות"[18]. חז"ל עמדו על סתירה זו, וזו תשובתם[19]: "כתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות וגו' וכתיב ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים הא כיצד גובה מכל שבט ושבט חמשים שהן שש מאות", המקדש, בתור המקום המאחד את ישראל תחת עבודת הקב"ה, חייב להיבנות במקום ששייך לכל ישראל. לכן מקום המקדש נקנה מכספם של כל ישראל ממש. על אף שירושלים נכבשה ע"י דוד בתודעה כלל ישראלית, הדבר איננו מספיק, וזיקתה של ירושלים לכלל העם אמורה להתבטא גם בתחום המציאותי. לפיכך, על דוד 'לצעוד צעד קדימה' ולצאת מהמקום אותו הוא כבש אל מקום שהוא כלל ישראלי ממש. 

למה דוקא גרן ארונה?

בספר שמואל לא כתוב במפורש ששלמה בנה את המקדש בגרן ארונה. המקום היחידי שבו מוזכר קישור זה הוא בדברי הימים "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו, אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי"[20]. פסוק זה מקשר את גרן ארונה לאחד האירועים המכוננים בהיסטוריה היהודית- עקידת יצחק.  "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה, והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך"[21]  אפשר להניח, על פי פשט הפסוקים, שגורן ארונה, שעליו נבנה המקדש, הוא אותו הר מארץ המוריה עליו עקד אברהם את יצחק, וכך, כידוע, הניחו חז"ל[22].  ישנה עוד הקבלה לשונית בין סיפור עקידת יצחק לסיפור בחירת גורן ארונה שיכולה ללמד על כך שזה אותו מקום ממש. בעקידת יצחק כתוב "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק"[23] ובסיפור המפקד כתוב "וישא דויד את עיניו וירא את מלאך ה' עמד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים"[24] בשני הסיפורים אברהם ודוד נושאים את עיניהם ורואים את מקום העקידה, גרן ארונה[25] –מקום המקדש.

בעקידת יצחק אברהם היה מוכן להקריב את כל זרעו, את כל עם ישראל. לכן המקום בו נעקדו כל ישראל יקנה בימי דוד ע"י כל ישראל ויהפך למקום איחוד ישראל תחת הקב"ה- בית המקדש. 

אל המקום אשר יבחר

ראינו שהר המוריה היה בעל משמעות כבר בזמן עקידת יצחק. העובדה שהקב"ה בחר לבסוף במקום זה להיות מקום המקדש מוכיחה שכבר מההתחלה ייעד הקב"ה אותו לכך. עולה השאלה למה, אם כן, הקב"ה הסתיר את המקום הזה ולא ציוה מלכתחילה לבנות את בית המקדש בפסגת הר המוריה?

ניתן לראות הקבלה בין סיפור העקידה ולבין הפרשה בדברים המצווה על בניית המקדש. בשתי הפרשות לא מוזכרת נקודת ציון לא של מקום העקידה ולא של מקום המקדש ובשתיהן התורה קוראת למקום זה באותו כינוי החוזר על עצמו בשתי הפרשות כמה פעמים "המקום"- "וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים"[26] "וירא את המקום"[27] "ויבואו אל המקום"[28]  ובדברים "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'"[29] "כי אם במקום אשר יבחר ה'"[30] ועוד. כלומר, בשתי הפרשות ישנו מקום ספציפי עליו מדובר, אך אנחנו לא יודעים מהו. ברצוננו לטעון שבכוונה הקב"ה לא גילה לנו בתורה מהו אותו מקום כדי שאותו מקום יוכל באמת לקיים את ייעודו[31]. כמו שראינו, ייעודו של "המקום", של ירושלים, הוא לאחד את עם ישראל ע"י הנהגה מדינית ממלכתית אחת תחת הקב"ה. אותו איחוד לא יכול להיות מוכתב מבחוץ, הוא יכול לבוא רק מבפנים, מלמטה למעלה, ורק כך הוא יוכל להיות איחוד אמיתי. אם מקום המקדש היה כתוב בתורה, דבר זה היה גורם לכך שהאיחוד הזה היה מוכתב על עם ישראל ולא היה נוצר לאחר תהליך אמיתי. הקב"ה הסתיר את המקום הזה, ובכך פתח פתח לעם ישראל לטעות במשך כארבע מאות שנה ולבסוף להתאחד מעצמם, מלמטה, באיחוד אמיתי סביב דוד ובית המקדש בירושלים.

רעיון זה טמון בפסוק המצווה על בניית המקדש איתו פתחנו את המאמר "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" ה"מקום" הזה שבו תתרכז העבודה הדתית חייב לבוא מ"כל שבטיכם" "מכל שבטיכם זו ירושלים שכל ישראל שותפין בה"[32] כלומר רק לאחר שעם ישראל יהיה מאוחד תחת עיר מלוכה אחת "זו ירושלים" ניתן יהיה לגלות מהו אותו מקום[33]

סיכום

במאמר ראינו, דרך עיון במלכותו של דוד, מהו עניינה של ירושלים, ולמה דווקא היא נבחרה כעיר הקודש ומקום המקדש. ירושלים היא עיר האיחוד, העיר המאחדת תחתיה את כל עם ישראל, והעיר המאחדת בין המרכז הרוחני דתי למרכז השלטוני ממלכתי, ובכך מגלה שעם ישראל כעם מאוחד עובד את ה' וכפוף לו. כמו שאמרנו למעלה כל עוד התפיסה השלטונית הייתה תפיסה שבטית, ברגע שמת המלך וירדה קרנו של אותו שבט, חרבה עיר מלוכתו כיון שבו ובכוחו היא הייתה תלויה. וכל עוד המרכז הרוחני לא היה קשור למרכז השלטוני מדיני, ולכוחו של עם ישראל כעם, ברגע שחרב מרכז אחד הוא יכל לעבור למקום אחר. אבל כוחה של ירושלים לא בא לה מכוחו של מלך זה או אחר אלא מכוחו של כל עם ישראל כעם העובד את הקב"ה, כח זה הוא נצחי כעם ישראל עצמו ולכן ירושלים "קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא"[34]

"וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" "והנצח זו ירושלים"





[1] דברים יב ה


[2] מסכת עדויות פרק ח משנה ו


[3]  יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, עמ' 183-187


[4]  אמנם סיפור זה קרה כנראה בתחילת ימי השופטים, אבל התנ"ך בחר לחתום דווקא איתו את הספר שענינו "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"


[5]  שמואל א', י', כז.


[6]  שמואל א', יא', ד.


[7]  כמצויין, למשל, בפסוק הבא: "ויאמר שאול לעבדיו הנצבים עליו שמעו נא בני ימיני גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות" שמואל א' כב' ז, מכאן שמינוי מקורבים לעמדות שלטון הייתה תפיסתו של שאול.


[8] שמואל ב, ה, א-י. וכן דבה"י א, יב, א-ט. ושם הדבר בולט ביותר, נראה שם שמיד אחרי טקס ההמלכה הלכו "דוד וכל ישראל" לכבוש את ירושלים.


[9]  דבה"י א, כז, כה-לב.


[10]  לפחות בממלכת יהודה, ובאתוס היהודי.


[11]  שמואל ב, כד. וכן דה"י א, כא א- כב א


[12]  הסיפורים על דוד שנמצאים בתחילת ספר מלכים (מרד אדניה למשל) הם כבר סיפורים על תחילת ירושת המלוכה (שאולי הוא עניינו של ספרי מלכים) ולא על מלוכת דוד עצמה


[13]  "ויסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד" שמואל ב כד א, ובדה"י כא א "ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד"


[14]  רש"י שמות, ל, יא.


[15]  רלב"ג, שמואל ב כד א ד"ה ויסת


[16]  התנ"ך מתאר את הליכת דוד מהעיר לגרן ארונה כ"עליה"


[17]  שמואל ב' כד, כד.


[18]  דה"י א', כא, כה.


[19]  זבחים, קטז:


[20]  דברי הימים ב, ג, ג.


[21]  בראשית, כב, ב.


[22]  כך פרשו חז"ל את המילים "בהר ה' יראה" הכתובות בפרשת העקידה. ראה למשל- ברכות סב:. וכן בראשית רבה פרשת וירא פרשה נו סימן י.  


[23]  בראשית כב, ד.


[24]  דברי הימים א', כא, טז.


[25]  כתוב שדוד ראה את המלאך ופסוק לפני כן כתוב "ומלאך ה' עמד עם גרן ארנן היבוסי", המלאך שדוד רואה נמצא בגורן. כלומר דוד רואה את אותו מקום ממש.


[26]  בראשית כב ג


[27]  בראשית כב ד


[28]  בראשית כב ט


[29]  דברים יב ה


[30]  דברים יב יד


[31]  לכאורה ניתן היה לומר שהסיבה לכך היא שעם ישראל עוד לא נכנס לארץ ולכן התורה לא מתייחסת לגיאוגרפיה שלה. טענה זו נסתרת משום שהתורה מגדירה את מיקומם של הר גריזים והר עיבל בפירוט רב.


[32]  אבות דר' נתן נוסחא א פרק לה ד"ה כתוב אחד


[33]  אמנם בהמשך הפרשה בדברים בפסוק יד כתוב "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך..." וכבר עמדו התנאים על סתירה זו וראה משנת ר' אליעזר פרשה א' עמוד 20 ששני פסוקים אלו הם שני פסוקים המכחישים זה את זה והמדרש שהבאנו ממסכת זבחים היא הכתוב השלישי המכריע בניהם ויש עוד תשובות לסתירה זו במדרשים.


[34]  מסכת עדויות פרק ח משנה ו


 

 

בית המדרש