ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין שאול ליונתן - עיון בדמותו של יהונתן בן שאול

ע"י: שמעון כהן

יונתן יוצא לדרך כדמות פזיזה, חסרת שיקול דעת ואולי אף גאוותנית. בסופו של דבר הוא פוגש את דוד ומזהה בו את התכונות החיוביות החסרות בו. שמעון כהן חוקר את דמותו של יהונתן ומעניק משמעות חדשה לחיבור הייחודי עם דוד המלך.

הקדמה

מאמר זה בא לנסות ולתאר את דמותו של יונתן. וודאי שכשבאים לגעת בדמויות התנ"ך, אנו מגיעים בענווה, מתוך הבנה שהדמויות הללו, גדולות במעלתם אלפי מונים מאיתנו[1], ואנחנו מסתכלים עליהם כגמדים על ענקים, ולומדים את התנ"ך כסולם יעקב, שרגליו מונחות ארצה וראשו מגיע השמיימה.

יונתן במהלך ספר שמואל, עובר תהפוכות עצומות, הוא מתחיל כאחד מגיבורי החיל הגדולים ביותר של עם ישראל, נלחם בעוז רוח, יחיד מול רבים, אך מהר מאוד הוא מוצא עצמו בשולי העלילה, הוא איננו דמות מרכזית, תמיד הוא מופיע בצל שאול או דוד, גיבורי הספר, אך למרות זאת, מתוך שבעים ושלוש המקומות בהם מופיע בן-שאול[2], אנו יכולים ללמוד רבות,הן על אישיותם של הדמויות התנ"כיות המופיעות בספר שמואל, והן על מושגים אנושיים עילאיים כ'אהבה', 'ערכים'.

הקרב בגבעת בנימין ובגבעת הערלים

בפעם הראשונה בה אנו פוגשים את יונתן, בספר שמואל, הוא איננו נזכר כבן שאול, כנסיך, אלא כסתם יונתן, כאיש צבא, מפקד בכיר, כמעט ברמת המלך

 

בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לאוהליו וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע4[3]:

שאול, מלכם הראשון של ישראל, מבין שעליו למסד מלכות רצינית, מדינית וביטחונית, ועל כן הוא מחליט לצאת ללחימה כנגד הפלישתים הרודים בישראל, למלחמה הזאת הוא יוצא על אחריותו, על פי החלטתו. הפסוקים מלמדים אותנו כי יונתן הרג את נציב פלישתים, סיפור הריגת נציב פלישתים נכתב כדרך אגב אך הוא בעצם נקודת מפנה בסיפור.

ישנם שני דרכים להבין מדוע הרג יונתן את נציב פלישתים:

הדרך הראשונה, רצח נציב פלישתים היה מטרת הפעולה של שאול, ייתכן והדבר נקבע מראש, העובדה שרצח נציב פלישתים מופיע מיד לאחר שהפסוק מלמד אותנו את חלוקת הכוחות, משרה תחושה שחיסולו של נציב פלישתים היה מתוכנן מראש, ולא תוצאה של החלטה רגעית של יהונתן.

הדרך השנייה להבין את השתלשלות העניינים היא שהייתה מתוכננת פה מערכה צבאית שגורם ההפתעה יעמוד לצד לוחמי ישראל, אך יונתן, ראש הצבא הישראלי, נפגש באופן אקראי ולא מתוכנן עם נציב פלישתים ומחליט לחסל אותו, על דעת עצמו.

בכדי לבחון את שני הדרכים עלינו לבחון את תגובת העם ושאול לאחר רצח נציב הפלישתים:

וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל:[4]

אם נלך על פי הדרך הראשונה נצטרך למצוא הסבר לעובדה ששאול תוקע בשופר, תקיעת השופר של שאול היא בעצם קיום הפסוק- "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת"[5] אם הדבר היה מתוכנן שאול לא היה צריך לתקוע בשופר ולקרוא ללוחמיו הרי הוא לא היה שולח אותם מראש אל ביתם, מה גם שהעם לא היה צועק על שאול ותוקף אותו על תחילת המערכה הצבאית הרי הדברים היו מתוכננים מראש.

הפשט מכריח אותנו ללכת על פי הדרך השנייה, יונתן מלבה את המלחמה, יונתן מחליט לקחת אחריות, הוא לא מוכן לראות את פרצופם של הערלים, הוא איננו מבין מדוע ממלכת ישראל לא יוצאת כבר ללחימה עיקשת, חסרת מעצורים, חסרת פחד, כדי להוריש את הארץ מפניהם. יונתן מתגלה אלינו בפסוקים הראשונים כאיש מלחמה, שֵׁשָׂשׂ למלחמה כנגד כל שלטון זר שהוא איננו שלטון ישראל, הוא איננו מקבל את העובדה כי יש נציב על ישראל מטעם פלישתים ככלל, בפרט שישנו כבר מלך על ישראל שנמשח בשם ה', כשיונתן מחליט להרוג את נציב פלישתים, הוא מודע לעובדה שהוא בעצם מתחיל את הלחימה, ללא כל הוראה מאביו ובכך והוא גורר את ישראל למלחמת "אין ברירה".

כשהעם שומע שמת נציב פלישתים, הוא פונה בתלונות אל שאול, העם שביקש משמואל מלך "...וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ: וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ"[6], ביקש מלך שילחם למענם, בצורה חכמה, שיהיה זה שמושך בחוטי הממלכה, "כן חשבו השומעים כי שאול הכהו או צוה יהונתן להכותו"[7], לעם ברור כי אם נרצח נציב פלישתים בוודאי שהמלך הרגו או לכל הפחות הדבר נעשה בהוראתו, אך שאול נכשל פעם אחר פעם בעמידה איתנה, מלכותית, כאן בענייננו, שאול נדחק למלחמה בגלל חוסר היכולת שלו לשלוט על בנו שלו, בעתיד, כששמואל ישלח את שאול, על פי דבר ה', למחות את זכר עמלק, שאול לא יעמוד בהוראת ה', ויתרץ את אי יכולתו למלא את הפקודה עד תומה בחוסר היכולת שלו לעמוד אל מול העם- "כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם"[8].

בפסוקים הראשונים של הפרק, אנחנו מצליחים לראות עוצמות גדולות בעם ישראל, שאול שולח חלק מחייליו הביתה, דבר שמלמד אותנו על האמונה הגדולה בניצחון עם ישראל מחד, ומאידך על גיבורי החיל אשר איתו, שהיו מספיק חזקים ועוצמתיים בכדי להלחם בעצמם ולא הצטרכו לעוד לוחמים, אבל השתלשלות העניינים מפחידה את הלוחמים הגדולים של שאול, לא כך תוכנן המבצע, לא כך הם קבעו מראש.

וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן:  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת:  וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו:  וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו:  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה:  וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ:  וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ:  וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:  וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה': וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ[9]

שאול נכנס למערכה מול פלישתים לא כפי שתכנן, הוא מנסה להמתין כמו שצווה על ידי שמואל- "ויָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"[10], שאול יודע שהוא מחויב לשמוע לציווי של שמואל ממש כפי שהוא מחויב למצוות התורה[11], שאול אכן מחכה את כל שבעת הימים ששמואל מצווה אותו, אך ביום השביעי, הוא נשבר, הוא מקריב את קרבן העולה לבדו, מיד בתום הקרבת הקורבן שמואל מופיע, "וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ"[12], מעצם יציאת שאול לקראת הנביא לברכו מלמד אותנו ששאול לא חשב שהוא נכשל בציווי הנביא. ואכן רד"ק מבאר על אתר את הסיבות שהביאו את שאול להעלות את העולה ללא שמואל- "וכאשר ראה שאול כי לא בא ביום השביעי בבקר להעלות העולה וכבר הכין העולה והשלמים כמו שאמר לו שמואל אמר שאול שיגישו אליו העולה והשלמים כי הוא יעלה אותם", שאול פועל על פי השקפתו בצורה הנכונה ביותר, כל הסיבות נמצאות עימו, העם נפץ מעליו, שמואל לא בא למועד הימים, פלישתים נאספים במכמש והמלחמה הייתה עלולה לפרוץ עוד לפני הקרבת הקורבנות- "ופני ה' לא חליתי"[13], שאול איננו שש לצאת ללחימה ללא דברי אלוקים חיים. את המילה "וָאֶתְאַפַּק"[14] מפרש רש"י "נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר להמתין לך על כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה", לשיטתו, עצם העלאת העולה על ידי שאול היה בניגוד לדרישתו הפנימית של שאול, שאול הציב את הריאליה אל מול ציווי הלב שלו, ומחליט כי עליו ללכת אחרי הראיה השכלית-ריאלית שלו[15], המלבי"ם אכן מעמיד את החטא של שאול על האוקימתות שניסה שאול לתת למעשיו- "אמר לו, על שחשבת להתחכם בשכלך על דברי ה' באמת נסכלת, במה שלא שמרת את מצוות ה' כי לא היה לך לפרש פרושים ולסבור סברות, רק לקיים בתמימות כדבר הנביא..."[16]

ככל שננסה לפרש את העלאת העולה ע"י שאול, נבין שכל שרשרת המקרים שקרו בפרקנו נובעים מהחלטה אחת, פזיזה של יונתן שעשה מעשה מלחמה מבלי להתייעץ, לא עם אנשי מלחמה ולא עם אנשי ה', הוא איננו מדבר כאן בשם ה', הוא איננו מבין שבמעשיו הוא מעמיד את אביו, שאול המלך, עם 'הגב לקיר', יונתן מייצר את המציאות שממנה פחד שאול, ובעצם, יונתן הורס את המערכה הצבאית המתוכננת של אביו. תוצאות מעשיו של יונתן והעונש שהוטל על שאול בעקבות הקרבת העולה, נוגעים באופן ישיר ליונתן עצמו- "וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה'  לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' "[17], המלכות נקרעת מבית שאול, כל בית שאול הוכיח שהוא איננו ראוי למלכות.

מיד לאחר מכן, יונתן מנסה לתקן את שני טעויותיו:

"וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז"[18], יונתן מנסה לתקן את שעשה, הוא מחליט לצאת לפעולת התאבדות, שני אנשים כנגד "שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם"[19], לאחר חמישה פסוקים ישנה חזרה על אמירת יונתן אל הנער "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ"[20] , מדוע יונתן חוזר על דבריו, ומדוע בפעם השנייה באריכות כה רבה? כפי שראינו עד כה, יונתן איננו מדבר בשם ה', הוא רואה בעצמו איש מלחמה, רמטכ"ל, כך הוא ראה את עצמו כשהרג את נציב פלישתים וכך הוא רואה את עצמו כאן, הוא מוכן למסור את נפשו למען עם ישראל ולמען בית שאול, הוא רוצה לתקן את הטעות שעשה, אך בבואו לתקן הוא חוזר שוב על טעותו, רק שתיקתו של הנער אחרי האמירה הראשונה משאירה לנו מקום להבין כי ייתכן והנער לא רצה לעלות עימו, גם נערו מבין שמדובר כאן ב 'משימת התאבדות', האם ייתכן ששניים ינצחו עם כה רב? לכן בפעם השנייה שיהונתן פונה אל נער נשא כליו, הוא מדבר ושם ה' נישא בפיו, הוא עדיין איננו בטוח אם ה' יעזור להם, "אולי", אבל הוא מדבר על גבורת ה', "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט", הקב"ה יכול להושיע וזה לא משנה אם מדובר בשניים או בעם כחול אשר על שפת הים, ולכן, יהונתן מופיע פה בפעם הראשונה בכתיב מלא, כששם ה' נישא לא רק בפיו, אלא בשמו, ממש כפי שברך ה' את אברם ושרי והוסיף להם את שמו בשמם, אברהם ושרה, כך גם כאן, יהונתן מתברך ושם ה' נוסף לשמו.

תשובתו של הנער באה ללמדנו גם על הספקות שניבטו בלב הנער ואולי העובדה שיהונתן עצמו איננו בטוח בעזרת ה', מקרינה על הנער, אך הנער איננו שב ומדבר בשם ה' אלא בשם יהונתן עצמו ומדבר על נטיית הלב של יהונתן, את נטיית הלב הזאת כבר פגשנו בפירוש רש"י על הקרבת העולה אצל שאול "שהיה לבי אומר לי להמתין לך" ואף על פי כן עבר שאול על דברי ה', מסביר המלבי"ם "ויאמר לו נושא כליו-הבין כי אי אפשר שיתעורר לפעולה כזאת, הרחוקה מן הטבע, שישליך נפשו מנגד במקום שהסכנה גלויה וידועה, אם לא שכוח אלוקי מניע אותו ומעורר את לבו בל יפחד, ועל כן אמר עשה כל אשר בלבבך-, כי הלב הוא החוזה האלוקי בעניינים גדולים כאלה, ואיש הרוח יוכל לסמוך על חזיון לבו בזה..."[21], גם אצל שאול היה לו ללכת על פי נטיית ליבו הטבעית, וגם כאן, המלבי"ם מבין את תשובת הנער בכך שלא ייתכן שיהונתן רוצה ללכת למשימה הזאת ואין כוח אלוקי שמניע אותו, ועל כן תשובתו היא על נטיית הלב ולאו דווקא על שם ה' שנישא בפיו.

יונתן ונערו עושים סימן האם הקב"ה עימם או לאו, "אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת"[22]

הגמרא במסכת חולין דנה האם עבר יונתן על "לא תנחשו"[23]- "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו נחש"[24], התוס' על אתר מבהיר שניחושו של אליעזר היה ראוי כי לאחר שנתברר לו שרבקה ממשפחתו של אברהם נתן לה את הצמידים, ובאותה הדרך הוא מסביר את ניחושו של יהונתן, "וא"ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה"[25], מבהירים בעלי התוספות שהסימן שעשה יונתן לא באמת נועד להשפיע על החלטתו לעלות או לא אלא נועד לזרז את נערו ולעודד את רוחו. ואכן לאחר שהסימן מתממש הוא פונה אל נערו "וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל"[26], שוב אנו רואים את יונתן חוזר אל הכתיב החסר שבשמו, יונתן אמנם מדבר בשם ה', הוא אף מאמין באפשרות שה' ינחיל להם ניצחון בעת העלייה אל מצב הערלים, אך ההחלטה לעלות לא ניתנה בידי ה', אלא מראש יונתן מחליט לעלות, השאלה בה' נועדה אך ורק בשביל לעודד את נערו לעלות עימו, למרות שם ה', האות הי"א שירדה משמו של יונתן, ה' נותן את הפלישתים בידם- "אין לך עת צרה שהיתה בישראל אלא בימי יהונתן בן שאול, שנאמר ויתחבאו העם, ואיש ישראל ראו כי צר לו ועל ידי מי נתן הקב"ה תשועה, על ידי שני אנשים בלבד, יהונתן ונושא כליו. "[27]

כשהעם רואה את ההמון הפלישתי בורח, הוא איננו מבין מה קורה, רק לאחר שמתברר כי יונתן ונער נושא כליו אינם במחנה העם מבין כי יונתן שהתחיל את הלחימה בצורה פזיזה הלך ותיקן את טעותו, העם מבין כי יש כאן הזדמנות לגרש את האויב מעל אדמת ישראל, והוא יוצא למלחמה, שאול שמבין שיש לו פה הזדמנות פז לתקן את הרושם השלילי שנוצר לעם ישראל מבית שאול, מנסה להתנהל בצורה ממלכתית, הוא מבקש מהכהן אשר איתו במחנה לבדוק באורים ותמים האם צריך לצאת למלחמה הזאת, הוא לא מצליח לחכות זמן רב מדי, הוא רואה שהפלישתים ממש בורחים, ואם לא יצא עכשיו ללחימה כנגדם הוא יאבד את המומנטום של רשימת הניצחון על שמו, ולכן כשהוא רואה שתשובה לא מגיע מצד ה' הוא מודיע לו "אסוף ידך"[28]. שאול יוצא למלחמה, ושוב הוא איננו מחכה להוראה מדוייקת משמואל או מה', ולמרות זאת המלחמה תופסת תאוצה ואף מצליחה "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל"[29], אך תוך כדי הלחימה, מתוך תחושה של שיכרון הכוח והניצחון, הוא מודיע "ארוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם", שאול הופך את המאבק לאימפולסיבי ואישי, "ונקמתי מאויבי". יונתן, שלא שמע את השבועה שהשביע אביו את העם, טועם מעט דבש, אחד הלוחמים שרואה את הדבר מדווח לו כי הדבר אסור בשבועת מלך, יונתן שרואה בהוראה של אביו הוראה חסרת הגיון ופסולה מן השורש, מפר את ההוראה של אביו, יונתן רואה באביו טיפוס חסר עמוד שידרה, חסר אידיאולוגיה ובעיקר מנותק מהמציאות ולכן הוא מכריז- " עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ"[30]. יונתן רואה בהתמהמהות של שאול לפני הלחימה, בפחד שלו מיציאה ללחימה פנים אל פנים כ"שמאלניות", ואת ההוראה שלא לאכול כטיפשית, כלא מקצועית במצב של לחימה.

בסוף אותו היום רואה שאול כי "לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים", כשמגיע אל שאול אחד הלוחמים ומודיע לו  "הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם" הוא נשאר המום, איך ייתכן שה' נותן את הפלישתים בידם ועם חוטא לה', ולכן רק מילה אחת מספיקה כאן-  "בְּגַדְתֶּם".

לאחר ששאול מתקן את חטא העם הוא מבין כי המלחמה עוד לא תמה, הוא מציע לעם לחזור להלחם "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עשה", העם שבע וטוב לב, מוכן לשוב אל הלחימה ושאול, כפי שראינו כמה פעמים עד כה, הולך לשאול את ה' האם לרדת למלחמה, "וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא", שאול מבין שנעשה כאן משהו שגרם לניתוק הקשרים בין הקב"ה אליו, הוא מכנס את כל העם, ומודיע " כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם", הפסוק מעלה כמה וכמה קושיות עצומות. השאלה הראשונה שעולה מן הפסוק היא מדוע שאול ממקד את החיפוש דווקא ביונתן תחילה?  לאחר שניתק ה' את קשריו על ידי האורים ותומים, שאול בוחר לנסות בדרכו שלו לברר מי החוטא שבגינו ה' לא עונה לו. בתחילה הוא מבקש לברר האם הרקב נמצא בבית המלכות או בהמון העם, וודאי שמלך לא יאמר על עצמו, ועל כן יונתן משמש פה כדוגמא לבית השלטון, וודאי שאי אפשר לומר ששאול ידע על אכילת יונתן, שהרי אילו ידע לא היה צורך לשאול את העם, ומצד שני, העם איננו עונה את שאול מכיוון שהעם איננו רואה באכילת יונתן כחטא שגרם לניתוק הקשרים.

שאול מחליט להפיל גורל, בניגוד לכל הפעמים בהם עם ישראל מפיל גורל על פי דרישת ה', כאן שאול מחליט בעצמו להפיל, דווקא כאן מתאימים הדברים שמביאה הגמרא בשם עכן "ונפל הגורל על עכן, אמר לו: יהושע, בגורל אתה בא עלי? אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל עליכם גורל - על אחד מכם הוא נופל"[31], האם בעת כזאת שקשר ה' ניתק מעם שאול אפשר להסיק משהו מן הגורל? אומנם שאול פונה אל הקב"ה שיעשה דין של אמת- " אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים", אך ה' איננו עונה. שאול נוהג מנהג שליטים עריצים, הוא איננו חושב שהחטא בו, לא ייתכן שהסיבה לניתוק בין ה' לשאול הייתה בשל העובדה שבפעם האחרונה שרצה שאול לשאול בה' הוא איננו מחכה ומורה לכהן לאסוף את ידיו? ייתכן שגם חטא יונתן אך בוודאי שחטאו אחרים יותר ממנו.

הגורל נופל על יונתן, ושאול דורש מיונתן לדעת במה חטא, יונתן, בניגוד לשאול, מישיר מבט אל אביו, לא מחפש תירוצים שבוודאי יכול היה למצוא, אלא מכריז קבל עם ועדה-  "וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת"[32], הוא מאמין בצדקת דרכו, הוא מאמין בכל מאודו שלא חטא באכילת הדבש, ולכן הוא עומד בראש מורם ומוכן למסור נפש על צדקת דרכו.

שאול איננו מחפש דרך להקל על גזר דין מוות שנתן על החוטא, ומוכן מיד להוציא את גזר הדין לפועל, בניגוד אליו עומד העם ומבין כי ישועת ה' נעשתה ע"י יונתן, והישועה שנעשתה על ידו נעשתה כמלחמה כלל ישראלית- "כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל" בניגוד לשאול שהופך את הלחימה הזאת לאישית, לקרב השרדות פוליטית- "וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי", הגורל שנפל במכמש אילונה, הוא איננו גורל בין חוטאים לצדיקים, הוא גורל בין בן מורד שמצליח להוביל את עם ישראל לניצחון למרות ההתחלה הפזיזה, למרות אי ההליכה בהתחלה בשם ה' לבין מלך, חדש, שמבין שהמלוכה נלקחת לו מתוך ידיו, מבין כי את הכישלונות מנכסים לו- " לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל", אך את הניצחונות קוטף טוב ממנו, בנו- "הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה", העם מבין שהתערבב בגורל הזה פן אישי, ולכן הוא משנה את גורלו של יונתן ופודה אותו. יונתן אומנם נשאר בחיים אך שאול ממנה את אבנר בן נר[33] לשר צבא במקומו, ואכן עד המלחמה האחרונה של שאול, בגלבוע, שבה מת גם בנו יונתן בעת הלחימה, לא נפגוש יותר את יונתן במצב של לחימה כנגד אויב לאומי, אלא רק נלחם במלחמות פנים-משפחתיות-מלכותיות.

הקרב בעמק האלה

שאול וכל צבאו, חונים בעמק האלה, ממולם עומדים הפלישתים ובראשם גלית מגת, חייל עצום ממדים. במשך ארבעים יום, שומעים ישראל את אויבם מקלל אותם ואת אלוהיהם, ומגיבים בפחד.

ושוב, מתגלה שאול בחוסר עמידה איתנה, בפחד משתק אל מול פני האויב, "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד"[34]. יהונתן ללא שום ספק, על אף פיטוריו ממשרת שר הצבא הישראלי, יושב שם באוהל המלך, הוא רואה את הפלישתי מגדף ומחרף את אלוהי ישראל ועמו, אך גם הוא, ממש כמו שאר ישראל, מפחד[35], יונתן שלא פחד לצאת אל מול הפלישתים בגבעת הערלים בגפו, מפחד לצאת עכשיו אל מול אדם אחד, חייל אחד שמחרף ומגדף.

אם נדייק יותר מתוך דברי גלית שקורא בקול גדול: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי", נבין שגלית מצפה שמי שילחם מולו יהיה לא אחר ממלך ישראל, שיצא להלחם למען עמו, מולדתו ואלוהיו, המדרש בילקוט שמעוני (קב) מחדד את הנקודה האישית שבין גלית לשאול- " וירץ איש בנימין מן המערכה. זה שאול. ר' לוי בר' סימון ורבנין, ר' לוי אמר ששים מיל הלך שאול באותו היום במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא, ורבנין אמרין ק"פ מיל במערכה היה וברח לשילה ושמע שנשבו הלוחות וחטפן מיד גלית ובא", שאול וגלית נפגשו כבר בעבר, במפלת אבן העזר, שאול מצליח לבייש את פלישתים, וגלית לא שוכח אותו, הנקמה שגלית רוצה היא אומנם לאומית אך הפן האישי בה גלוי לעין כל.

לתוך הסיפור נכנסת דמות נוספת "דָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים", זוהי אינה הפעם הראשונה שאנו פוגשים את דוד ומשפחתו, דוד הוא דמות מוכרת גם בקרב בני משפחתו ושבטו שראו את משיחתו למלך על ישראל, וגם בבית המלוכה לא נכחד מקומו של דוד, ואכן הפסוק מזכיר ש-"דָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם", לדוד כבר יש "אישור כניסה" לארמון המלוכה, וייתכן שהוא אף רואה בזה תחילת התגשמות משיחת שמואל אותו.

"וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל", אחיו של דוד בוחרים ללכת אחרי שאול, הם רואים בדוד נער קטן, כבשה שחורה, ממזר[36]  אך הם שוכחים כי גם שאול לימד על עצמו שהוא הקטן - "ויַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן"[37], הקטנות בגיל, במשפחה איננה מלמדת דבר על גדלות האדם, ואולי אף להיפך, שאול היה הקטן, דוד היה הקטן ואף שלמה לא היה הבכור בבית דוד, זה הדבר שמייחד את ממלכת ישראל בניגוד לשאר אומות העולם, לא הבכור הוא זה אשר מקבל את המלוכה אלא יקבל את המלוכה מי שיבחר בו ה', כשעם ישראל ביקש מלך משמואל התקבצו כל החשובים שבעם- " וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל", ישי שהיה  "זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים"- כלומר אדם שמעורבב עם הבריות, בוודאי היה שם בדרישה הזאת, גם הוא ביקש מלך ככל הגויים, את המסר הזה הוא העביר לבניו, שלא הבינו, ולא רצו לקבל את העובדה שבמלכות ישראל המלוכה עוברת על פי דרישת ה' ולא ככל הגויים- " כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".

דוד מגיע אל מחנה ישראל בכדי לדרוש בשלום אחיו ולהעביר להם מזון[38], שם במקרה הוא שומע את גלית עולה ומחרף, העם, כפי שכבר נהג ארבעים יום, בורח מפחד, ודוד עומד שם, שומע את גלית מחרף את אלוהיו ועמו.

דוד שעומד שם, שומע את פחדי העם- "הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל", אותו האיש, גולית, הבטיח המלך על ראשו את בתו ועושר גדול, ועדיין לא נמצא איש אשר יהיה אמיץ מספיק בכדי להלחם מולו, ודוד שומע ומבין מהי נקודת השבר של העם, המערכה נתפסת בעיני העם כעוד מלחמה מול פלישתים, כמערכה לאומית, אך אצל דוד המלחמה נתפסת כמלחמה על שלטון הרוח, כשהעם רואה שאין לו כלים להתמודד עם האויב, הוא נשבר, ולכן כנגד "האיש העולה" מבהיר דוד שבעצם מדובר ב- "הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה", האיש הזה הוא איננו מקור לאיום, ערל הוא ביטוי לאדם שאינו נימול, דוד מזכיר לעם ישראל שהוא איננו סתם "ישראל" אלא " מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים", כלומר בבשרינו כרתנו ברית עם מי שאמר והיה העולם, ולכן אל לכם לפחד אל מול הפלישתי הזה, הברית שלנו, העובדה שאנו מערכות אלוהים חיים, היא העומדת לצידנו, ולא השיריון, הקשקשת או החרב.

אליאב, אח דוד, מאשים " לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ", אליאב, שראה איך העדיף שמואל בשם ה' את דוד על פניו בצורה כל כך בוטה "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ", מבקש להאשים את דוד ששכח את המעמדות השונות, למרות משיחתו בשמן שמואל, למרות ההבטחה כי יהיה מלך אנו רואים התעלמות מוחלטת של אחיו (ואולי אף של אביו) מן נבואת שמואל, ואכן דוד ממשיך לראות את הצאן, עבודה שתיחשב כפחותת ערך מאשר להיות לוחם בצבא ישראל, ולכן אליאב מבקש להזכיר לדוד שלא ישכח, שלמרות הנבואה הוא עדיין רועה הצאן המשפחתי, לכן מבחינת אליאב עצם הירידה אל עמק האלה היא זדון ורע לבב. אם נדייק בדברי אליאב נראה שאליאב אינו מאשים את דוד ברצון להשתתף בלחימה אלא ב- "ראות המלחמה", מסביר הרב חיים דב רבינוביץ'- "הוא מאשימו שהוא מתענג מראיית מלחמה. זה דבר גנאי, כי אנשים טוב לב מצטערים לראות בשפיכת דמים ובורחים ממקומות אלה..."[39]- אליאב רואה בדוד איש בעל רע לב, צמא דם, הוא לא מתפעל מדבריו אל העם שהיה מסביבו, ייתכן שהקנאה של אליאב באחיו לאחר משיחתו בשמן דיברה מתוך גרונו ואף גרמה לו שלא להכיר בגדולת אחיו- "הנביא כותב לדורות את דברי הגידוף של אחי דוד הגדול, ללמד באיזה מידה היה דוד בלתי ידוע אף לקרובים ביותר עד שיכולים היו לגנותו בצורה כזו. כי אף שאליאב דיבר מתוך כעס, ואולי אף מקנאה, לא היה מעיז לעשות כן אילו ידע את כל עוצם גדולתו."[40]

דוד מתחמק מדברי אליאב-  "וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא", דוד מבהיר לאליאב שאין לו על מה לכעוס עליו עכשיו, "הלוא דבר הוא"- כלומר הכל דיבורים, עדיין לא היה מעשה.

דווקא העם, בניגוד לאליאב, שומע את דברי דוד המיוחדים, שכנראה לא נשמעו במחנה ישראל ושולח את דוד היישר אל אוהל המלך, " וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ", ואכן דוד חוזר על הדברים לפני שאול ואף מביא "קבלות", את סיפוריו של דוד על ניצחון הדוב והאריה הוא זוקף לזכותו של הקב"ה, ושאול מבין שדוד הולך בשם ה', בשליחות ה'.

דוד בן ישי, הנער צעיר מבית לחם, מתגלה אל מול הפלישתי הענק, גולית, כקרוץ מחומר טוב של מנהיגות, אחריות ונאמנות לה'. דוד פוסע אל מול גולית מגת, ללא מורא, ללא חת, ומכריז  "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל:"[41].

שאול, שרואה איך נער אחד ניצח את הנורא מכל, לוקח את דוד אליו, " וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו", כל עוד אפשר לנצל את נער הפלא הזה ולשים אותו בראש הצבא הישראלי, שאול מנצל את ההזדמנות, אך יהונתן, בנו, מבין שיש כאן משהו אחר לגמרי ולכן אצל יהונתן נאמר- "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד  וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ".

דוד, בניגוד לשאול, עומד עכשיו למבחן האמונה לפני המלכתו לפני כל ישראל, שאול שעמד למבחן הן בגבעת הערלים, שם נאמר לו בראשונה שמלכותו תקרע, והן במלחמת עמלק, שם נאמר לו שנית על קריעת המלכות ממנו, נכשל פעם אחר פעם, הוא איננו עומד אל מול דרישות העם, הוא איננו עומד בדרישות הנביא בשם ה', שאול נכשל פעם אחר פעם בנסיונות, ובמידה מסויימת, המידות שעמדו לזכותו בתחילת דרכו הפכו עורם.

דוד שנמשך על ידי שמואל, כבר ממש נוגע בהגשמת הנבואה, ממש נוגע במלכות, ואז מתחילות הצרות, הרדיפות, והנבואה מתרחקת מהגשמתה, אך דוד עומד במבחן המציאות, הוא מבקש שלא לפגוע במלך, למרות שעמדו מולו אפשרויות רבות, הוא נאמן למלכות שאול אפילו לאחר מות שאול, כאשר מגיע האיש העמלקי, ומנסה לעשות הון על בסיס הריגת שאול, דוד תוקף אותו בחריפות ושואל- " אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה' "?![42]

בין יונתן ליהונתן

רד"ק מציין על אתר ש"המסורה מן ריש ספרא עד הכא יונתן בר מן ב' לכה ונעברה אל מצב הערלים ויאמר יהונתן מן הכא עד סוף ספרא יהונתן", ואכן מפרק ח פס' א, אנו פוגשים את בן שאול בכתיב מלא, יהונתן.

יהונתן רואה את דוד, ומרגיש שדוד ממלא בנפשו משהו שהוא חיפש באביו ולא מצא, הוא מוצא בדוד אהבת ה', מנהיגות, אחריות ללא מורא, ללא פחד, ולכן, מרגע זה, שנקשרת נפשו בנפש דוד, הוא הופך להיות אדם שלם יותר, שלם ברוחניות, שלם באידיאולוגיה, וברגע זה הוא מבין כי לא הוא צריך להנהיג את ישראל לאחר מות אביו אלא דוד, יהונתן, המלא, השלם, מבין שבמקומות בהם הוא נכשל, דוד מתגלה בגדולת עוזו, במקום שיונתן התגלה באמונה בדיעבדית דוד התגלה באמונה איתנה מלכתחילה, במקום שבו יונתן התגלה כחסר משמעת ומרדן, דוד התגלה כחייל נאמן, אפילו כששאול רצה להרוג אותו, לא הפסיק דוד להאמין כי שאול הוא משיח ה', בניגוד ליונתן שפקודה של אביו נתפסה בעיניו כלא משמעותית.

רבי יעקב כולי, מפרש שלוש סיבות שבגינם נפש יהונתן נקשרת בנפש דוד, אחת מהם, הראשונה שבהם נוגעת לענייננו- "הקירבה בתכונותיהם. בנוהג שבעולם שני אנשים שיש דמיון בטבעיהם אוהבים זה את זה. והנה מצינו ביונתן שחירף נפשו ויצא עם נערו אל מחנה פלשתים בהיותו בטוח בחסדי ה' כמו שדוד עשה עכשיו"[43]

גם המלבי"ם מביא דברים דומים- "ר"ל שמצד רוח הגבורה והקדושה היה קשר והתחברות בנפש, כי הדומה ימשך וישתוקק אל הדומה" המלבי"ם מדגיש שמדובר פה בקשר של קדושה, שהקשר הנפשי ביניהם נעשה על בסיס התגברות והתקדשות, יהונתן שנקשר אל נפש דוד, מתמלא מהקשר הזה, ועל כן, מכאן ואילך יקרא שמו בכתיב מלא, יהונתן.

 

הפעם הראשונה בה מופיע יונתן בכתיב מלא, מעיד על הכלל, עצם העובדה שישנו שינוי בשם מעיד כי יש לדבר משמעות, וכך כותב הכלי יקר- "ויאמר יהונתן אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים כי מאת ה' היה בו זה ההתעוררות לו לכה ונעברה וכו' כי אין לה מעצור ברב וכו' והב' באותו סימן כאות אשר שם למופת אם כה ואמאינו לכך אמר בו ויאמר יהונתן הנה אנחנו וכו' אם כה יאמר אינו וכו' שגם בזה רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו ולזה הוסיף לו ה' בשמו"[44]

השלמות הרוחנית, הדבקות בה', המוכנות למסור את הנפש על קידוש ה' הם הם מוסיפים ליונתן את שם ה', ממש כפי שהקב"ה מוסיף לאברהם ושרה את שמו לשמם, בכדי להראות לכל העולם כי הם קרואי ה', אף כאן, ליונתן מתווסף הי"א שהוא סימן לרוח ה' שביהונתן.

בפרק י"ט פסוק א', מתייחס יהונתן מופיע שוב כחלק מחברה שהוא חש מנותק ממנה, כחלק מחברה שמבחינתו מסמלת אנטיתזה לדוד- "דַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד" ולכן הוא מופיע שוב כיונתן, החסר, אבל בהמשך אותו הפסוק, כשהוא מופיע שוב בהקשר של הדבקות בדוד, במודל החיקוי שלו הוא מופיע שוב בכתיב מלא- " וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד:", העובדה כי בפסוק אחד יהונתן נקרא בשני אופנים שונים, מעידה על הכלל, יונתן לאחר פגישתו עם דוד אינו דומה ליונתן שלפני הפגישה.

כשנפש נקשרת בנפש אזי הנפשות מתמלאות ומתחזקות, מתמלאות קדושה וטהרה, ולכן הן יותר מלאות, יותר שלמות עם עצמן, ולכן שם ה' נקרא על יהונתן לאחר ההתקשרות הנפשית שבינו לבין דוד, זהו סימן ואות לשלמות האישית, הנפשית, הפנימית.

סיכום

יונתן בן שאול מופיע בהתחלה כדמות חסרת אמונה שלמה בקב"ה, שלפניו נמצא דבר אחד, אך ורק שלמות של ממלכת ישראל, אין הוא מקבל את העובדה כי ישנם פלישתים השולטים בארץ, הוא פועל באופן פזיז, ללא התייעצות מתוך תחושה של רוממות וגאווה, ולכן הוא איננו שומע בשבועת אביו ומפר אותה, הוא רואה באביו חסר עמוד שידרה, חוטא ובכלליות- לא מנהיג.

כשהוא מתחבר אל דוד, הוא לראשונה רואה את כל התכונות הללו, בצורה חיובית אצל אדם, מנהיגות, אחריות, אמונה בקב"ה, חשיבה מערכתית ולא פזיזה וקבלת מלכות ישראל, ולכן נפשו נקשרת בנפשו, הקשר הנפשי הזה הוא איננו דבר של מה בכך, אלא חיבור אידיאולוגי-רוחני גבוה מאוד, ולכן שמו נכתב בכתיב מלא.





[1] הגמרא בסנהדרין קב: מלמדת אותנו כמה קטנים אנחנו לעומת הדורות הקודמים, ואפילו החוטאים שבהם  "רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא"


[2]  לצורך השוואה, דוד מופיע בספר שמואל א' 295 פעמים (והוא נכנס רק באמצע הספר), ושאול מופיע 302 פעמים.


[3] שמואל א', י"ג, א'-ג'. מכאן ואילך כל מקור שלא מופיע אחרת, הוא משמואל א'.


[4] יג, ג-ד.


[5] במדבר י, ט.


[6] ח, יט-כ.


[7] רד"ק על אתר


[8] טו, כד.


[9]יג, ד-כג


[10] י', ח.


[11] רש"י דברים פרק י"ז, כ- "ולבלתי סור מן המצוה - אפילו מצוה קלה של נביא"


[12] י"ג, י.


[13] שם, יב.


[14] שם, שם.


[15] העיר חברי עומר כהן, כי יש דמיון בין סיפור העלאת העולה ע"י שאול לבין חטא העגל. גם בחטא העגל העם מחכה למשה  "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" (שמות ל"ב, א), העם סופר 40 יום וכשראה העם שבושש משה לרדת, הוא מבין שכנראה קרה לו משהו, ולכן צריך לחפש דרך אחרת לעבוד את ה', " קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שם) , העם בבקשתו הראשונה מבקש תחליף למשה, מתוך חשיבה 'שכלית-ריאלית' שאם משה לא ירד עד כה כנראה שהוא כבר לא ירד, ולכן צריך למצוא לו תחליף.


[16] מלבי"ם ד"ה 'נסכלת', פסוק יג.


[17] י"ג, יד.


[18] י"ד, א.


[19] י"ג, ה.


[20]י"ד, ו-ז.


[21] מלבי"ם ד"ה "עשה כל אשר בלבבך"


[22] י"ד, ט-י.


[23] ויקרא י"ט, כו.


[24] חולין צ"ה:


[25] שם תוד"ה "וכיונתן בן שאול"


[26] י"ד, יב.


[27] משנת רבי אליעזר פרשה ט עמוד 161


[28] י"ד, יט.


[29] שם, כג. מעניין לראות שהמשפט המדויק הזה נאמר גם לאחר קריעת ים סוף (שמות י"ד, ל), אפשר להבין שלאחר כל כך הרבה שנות שיעבוד לפלישתים, סוף סוף מגיע מלך ישראל ומציל את ישראל. שמואל בצטטו את שנאמר מיד לאחר קריעת ים סוף חיפש ליצור השוואה רגשית בעיני הקורא בין שיעבוד מצרים וקריעת ים סוף לבין שיעבוד פלישתים והמלחמה בגבעת הערלים.


[30] שם, כט.


[31] סנהדרין מ"ג:



[33] מעבר לבחירה באבנר לשר צבא, עולה מתוך הפסוקים התחושה כי שאול ממש מנדה את בנו, וייתכן שהוא רואה באבנר ממשיך דרכו. לדוג' "וישֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל" (פרק כ, כה), אבנר יושב על יד המלך, מקומו של יהונתן.

 


[34] י"ז, יא


[35] הרי אילולא היה מפחד היה מציע יונתן את עצמו, ואם תאמר ששאול לא סומך על יונתן, בוודאי שאפשר לתרץ ששאול סומך על שר צבאו לשעבר, אדם שהוכיח את עצמו מול הפלישתים כבר פעם אחת יותר מאשר הוא סומך על נער תמים למראה שמספר סיפורי גבורה על אריות ודובים לכן בוודאי שצריך לומר שאף יונתן פחד.


[36] "...שהיה לישי שפחה יפה ואמר לה השמעי לי, ולא רצתה. והתחילה לבכות ובאה לפנ גבירתה אשת ישי ואמרה לה מה לך וסיפרה לה המעשה. אמרה לה גבירתה לכי וקבעי לו זמן בבית אפל ואני אבוא במקומך, וכן היה. ונתעברה ממנו וילדה את דוד, והיו סבורים ישי ובניו שהיה דוד ממזר שהרי פרש מאישתו שלא בא עליה כמה שנים, והיו מבזים את דוד והשליכו אותו אל השדות" (ילקוט מעם לועז, קצז)



[38] מעניין לראות כמה סיפור דוד וספור יוסף מקבילים, הנידוי מצד האחים, היחס השונה מצד האבא (לטוב ולרע), ההליכה לדרוש בשלום האחים למרות היחסים המעורערים ביניהם, המדרש בילקוט מעם לועז מוסיף ש"אמר אביו: עוד שאר הקטן, ולמה קראו לו קטן? לפי שהיה מאוס בעיני אביו. שבעודו קטן היה מתנבא ואומר, עתיד אני להחריב את מקומות הפלישתים, ולהרוג מהם אדם גדול ושמו גלית, ועתיד אני לבנות את בית המקדש. מה עשו אנשים ביתו, השליכו אותו עם הצאן לרעותם" (ילקוט מעם לועז, קצז), אפילו הלשון "השליכו" מקבילה לסיפור יוסף. (להרחבה בנושא הזה אפשר לעיין ב'מקבילות נפגשות', הרב אמנון בזק, הוצאת תבונות, עמ' 94.


[39] "דעת סופרים" עמ' רכב.


[40] שם שם


[41] פרק י"ז, מ"ו.


[42] שמ"ב א', יד.


[43] ילקוט מעם לועז על אתר.


[44] כלי יקר שמואל א יח, א.


 

 

בית המדרש