ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הולדת הבת במקורות היהדות - תגובות

ע"י: רן חורי

הולדת הבן במסורת היהודית מלווה במעשים דתיים רבים, אך אין אלו פני הדברים בהולדת הבת, שזוכה ליחס שונה. במאמרו מציג רן את היחס להולדת הבת באגדה בהלכה מן הראשונים עד אחרוני זמננו, ובוחן את הדיון ההלכתי בנידון, מתוך דיון בהנחות הערכיות וההלכתיות של המשתתפים בו. בנוסף למאמר מופיעה גם תגובתו של הרב הלבני.

בעקבות מאמרו של רן חורי אשר יצא לאור בכרך החמישי של פיתוחי חותם ביקש הרב אפרים בצלאל הלבני להגיב לדבריו:


תגובת הרב הלבני:

ר' רן חורי (להלן: המחבר), במאמרו "הולדת הבת במקורות היהודות", פתוחי חותם אב תש"ע, 83–130, דן בדבריי בנושא. ברצוני לההגיב לדבריו.  

ראשית אני רוצה לתקן טעות ביבליוגרפית. המחבר, בעמ' 95 מצטט את דבריי, אך מייחס אותם בטעות  לאמו"ר, פרופ' דוד וייס הלבני. הטעות הזאת מופיעה בעמ' 95 פעמיים, פעם בגוף המאמר: "גישה זו באה לשלול את גישתו של פרופ' דוד וייס הלבני" ושנית בהע' 21. ונוסף על כך יש טעות בציטוט דבריי. בעמ' 103, הע' 32, המחבר כותב: "הלבני... טוען... וכי הברייתא לבת דווקא". הציטוט הזה אינו נכון. אדרבה אני כותב: "שהברייתא התכוונה דווקא לבן ולא לבת".  

ואוסיף עוד עניין ביבליוגרפי. גרסה מורחבת של מאמרי פורסמה בתוך ספרי בין האיש לאישה: הבחנות בין גברים לנשים בהלכה, ירושלים תשס"ז, עמ' כב–כח, תחת הכותרת "ילדה אשתו נקבה מאי מברך". ושם אני דן גם בדבריו של הרב בני לאו. ואני אומר שם שאני בכוונה נמנע מלתלות את העניין בהרגשתו של האב; ברכת הטוב והמטיב היא ברכה של חובה.  

בעמ' 96 המחבר כותב: "הלבני אינו מתייחס לגמרא בסנהדרין [הכוונה לסנהדרין ק ע"ב – אב"ה], לטעמי המצוות, לראיית הולדת זכרים כשכר, לדרשות הכתוב על עדיפות הבן בלידתו". אמנם נכון הוא שאינני מזכיר את הגמרא בסנהדרין. הגמרא שם מתבססת על דברי רבי: "אשרי מי שבניו זכרים; אוי לו למי שבניו נקבות". דברי רבי מצוטטים גם בבבא-בתרא ואני מזכיר את דבריו. את נושא ראיית הולדת זכרים כשכר אני מזכיר: "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה – הויין לו בנים זכרים... ולכן בירכו חז"ל אדם המקפיד על הלכות מסוימות בבן זכר, כדי לעודד את האדם בדבר החשוב לו (בין האיש לאישה, עמ' כב–כג).

המחבר מביא את דברי ר' שמעון: "ומפני מה אמרת תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שכל שמחים בו מתחרטת לשבעה. נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר" (נדה לא ע"ב) ורואה בהם קביעת עיקרון דתי-ערכי. אך התחום של טעמי המצוות אינו מדע מדויק. הגמרא אומרת: "והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה" (נדרים ד ע"ב). ועל זה אומר הר"ן: "ואפילו לר' שמעון... עיקר קרבנה אינו בא על חטא. שהרי אפילו יודעת בעצמה שלא הרהרה בדבר כלום מביאה קרבן" (שם ע"א, ד"ה והרי חטאת). ןבוודאי שאין חובה ליולדת לישבע שלא תיזקק עוד לבעלה.

בעמ' 113 המחבר מציין לדברי הרב מנשה קליין שנוקט בגישה שמרנית ביותר. לפי גישה זו קבעו חז"ל שאין שמחה בלידת בת. הרגשות של בני אדם בעידן המודרני אינן מהוות גורם הלכתי; "הוא [הרב קליין – אב"ה] אינו מנהל שיג ושיח עם העולם הכללי" (לשון המחבר, עמ' 122). גם הרב יובל שרלו מתבטא בכיוון הזה, אם כי בניסוח מתון יותר (עמ' 118, הע' 67).

לעומת זאת המחבר סבור: "הטענה כי הפסיקה מבוססת על ההלכה הכתובה ולא על המציאות ותחושותיהם של בני-אדם אינה נכונה" (עמ' 123). דברי המחבר ודאי נכונים. כנגד אלה הנוקטים בגישה השמרנית אני אומר שיש הלכות שגם הם אינם נוהגים בהתאם להלכה כפי שהיא כתובה במקורות קדומים. למשל, לפי המקורות הקדומים אסור לאיש להסתכל במראה; ראה שו"ע, יו"ד, קנו:ב. אבל הרמ"א שם פוסק שבמקום שגם גברים להסתכל במראה מותר. ובמיוחד בנושא של ברכת הטוב והמטיב שהתקנה נוסחה בצורה כללית, יש יותר מקום להתחשב במה שמקובל היום, כפי שכתבתי בבין האיש לאישה, עמ' כז, הע' 11. וראה גם מאמרי "הבחנות בין גברים לנשים הקשורות לתנאים חברתיים", בין האיש לאישה, עמ' כט–מ.

 

כל טוב,

הרב אפרים בצלאל הלבני

 

תגובת הכותב לרב הלבני

דיון סביב מאמרים שפורסמו בפתוחי חותם הריהו תמיד מבורך, ואני מבקש להודות לרב אפרים בצלאל הלבני על כתיבת תגובתו למאמרי.[1]

אכן, נפל במאמרי בלבול בציון שם מחבר מאמרו של הרב אפרים בצלאל הלבני (להלן: הראב"ה) ובטעות ייחסתי אותו לאביו, פרופ' דוד וויס הלבני. אמנם נראה שאין מתאים ממאמר העוסק בהולדת הבת ובשאלה האם הבת מהווה המשך להוריה כדי לומר כי גם 'ברא כרעיה דאבוה', על כל פנים, אני מתנצל על הטעות בשמו של הכותב. בנוסף, המאמר והספר שאליהם מפנה הראב"ה[2] נשמטו ממני בכתבי את המאמר; תגובה זו תתייחס גם לנאמר בהם.

טענתו המרכזית של הראב"ה ביחס לדברי חז"ל בנושא היא כי דבריהם אינם משקפים עדיפות ערכית-דתית לבת, אלא הנחה לפיה המציאות הקיימת היא שאדם מטבעו מעדיף בן ("בין האיש לאישה", עמ' כג). על בסיס הנחה זו ביחס למציאות נבנות ההנחיות ההלכתיות. במאמרי ביקרתי את הטענה הזו, ולחלק מהביקורת התייחס הראב"ה בתגובתו.

דומני, כפי שכתבתי במאמרי, כי העובדה שהדברים מספר בן סירא המצוטטים במסכת סנהדרין (ק, ב) ביחס לקשיי גידול הבת מובאים שם כהצעה להצדקת דחייתו של הספר אל הספרים החיצוניים מאתגרת את דברי הראב"ה. התייחסות הספר להולדת הבת איננה יכולה להיות צידוק לדחייתו, לפי הגמרא, משום ש"הא רבנן נמי אמרוה". כלומר, קיימת לגיטימציה והכלה לדברים אלו אצל חז"ל, ואת סיבת דחיית הספר יש לחפש במקום אחר. האם מהלך כזה יכול להתבאר כהגיוני אם דברי חז"ל הם רק שיקוף של הקיים בחברה, בלא לקבוע מסמרות לכל עדיפות ערכית של הבן? עצם האמירה של חז"ל מוסיפה רובד או נקודה מסוימת להתייחסות הקיימת בחברה, אם בכוחם לאשר את דברי בן סירא. בנוסף, מה אם התשובה היתה שאין בנמצא התייחסות דומה אצל חז"ל? הדברים היו לכאורה מצדיקים את דחיית הספר. בניגוד לציטוטים אחרים המובאים מבן סירא, המציגים הנחיות נורמטיביות בעייתיות לכאורה, בדברים ביחס לבת הללו מופיעה רק עמדה, ללא הנחיה שהיא, ועל כן נראה שעצם העמדה נתפסת כבעייתית, עד כדי קיומה של הו"א המציגה אותה כביסוס לאיסור הקריאה בספר! האם תיאור מציאות בלבד יכול להוות הצדקה להחרמה כזו? אם עמדתו של בן סירא נתפסת בהו"א כפסולה מבחינה ערכית ברמה כזו, הרי שאישורה אף הוא אינו מתייחס רק למציאות עצמה ולקושי האובייקטיבי לגדל את הבנות.

מכיוון שעל פניו אין בדברי בן סירא ואף בדברי רבי אמירה ערכית מובהקת אלא תיאור מציאות – הקושי בגידול הבת והיותה מטמונת שוא אצל בן סירא, ו'אוי לו' השלוּחַ למי שבניו נקבות בדברי רבי – יש מקום לבוא ולשאול מהו ההיבט הערכי שאליהם הם מתייחסים. נראה לי כי עצם העלאת הטענה, קביעתה ושימורה בספר כן מבקשים לגבש ולכונן תודעה והתייחסות הרואה בהולדת הבת מאורע בעל משמעות שלילית – ושוב, לא רק כשיקוף המציאות אלא גם מכוח האמירה של בעלי הסמכות.[3]

לנקודות נוספות הקשורות לדרשות חז"ל על הולדת הבנים כשכר התייחסתי בעמ' 88, ובהערה 9 שם הצגתי את עמדת הרב אלישיב קנוהל, כמוה כעמדת הראב"ה. כפרשנות נקודתית של מימרות חז"ל למיניהן, המציגות את הבנים כשכר, הטענה כי מדובר בניסיון לעודד את הגברים שמעדיפים הזכרים בשמירת מצוות בהחלט מתקבלת על הדעת. אך כאשר בוחנים את המכלול כולו, ובנוסף את העובדה שהאמוראים עצמם מעידים שנהגו כך, את הלשון 'מעלה עליו הכתוב' במסכת נידה לא א-ב ואת דרשות חז"ל על ההבדלים בין לידת בן ללידת בת – דומה כי בלעדיותו של פירוש זה איננה נשארת על תילה, ולבטח היא איננה יכולה לשלול את הפירוש הרואה בכך גילויים של עדיפות ערכית ללידת בנים. כפי שכתבתי בהערה שם, אין מניעה משילובם של שני כיווני הפירוש – זה הרואה במימרות הללו ניסיון לעידוד לשמירת מצוות, וזו הרואה בהן גילוי של עדיפות ערכית לבנים – יחדיו.

לאור דברי הראב"ה בתגובתו, אסביר שוב את דברי בנוגע לדברי רשב"י במסכת נידה. ר' שמעון מציג את ההבדלים בימי הטומאה בין זכר לנקבה כמבוססים על יחס החברה ללידתם. "זכר שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבעה עשר" (נידה לא, ב). ברור כי אין כאן תיאור מציאות הכרחי ודטרמיניסטי וכמובן, לא חלה חובה על אישה להתחרט על ששימשה עם בעלה. עצם העובדה שהם אינם עולים בקנה אחד עם המובא במסכת נדרים, ושהר"ן עצמו מפרש כי גם לשיטת רשב"י עיקר הקרבן אינו בא על חטא, דווקא מעצימה את העובדה כי לרשב"י היתה מגמה וכוונה באמירת הדברים. חשיבותם של הדברים היא בעצם היחס שהוא מגלה, כאחד מחכמינו, להולדת הבת. לדבריו, עיצוב ימי הטומאה התורני, הנצחי והקבוע נובע באופן כלשהי ממציאות חברתית מסוימת; למצער, הוא ביקש לקחת את ציווי התורה בנושא זה וליצור קשר ישיר בינו לבין העדפה קיימת – ובכך בהחלט טמונה מגמה.

אינני חושב כי ישנו דמיון בין גישת הרב מנשה קליין לגישת הרב יובל שרלו לנושא. בעוד הרב קליין שולל את עצם תחושת השמחה, קיומה והלגיטימציה שלה, ולכאורה מבטל כל ביטוי אנושי שאיננו קשור בטבורו אל הכתובים בחז"ל (לפחות ביחס לנושא זה), גישתו העקרונית של הרב שרלו היא הפוכה – נתינת מקום משמעותי לטבעיות החיים, לרגשות האנושיים ולנורמליות, גם במסגרת החשיבה התורנית ופסיקת ההלכה. הנקודה ההלכתית בעטיה הרב שרלו אינו משנה את הברכה, לפי דבריו שלו עצמו, היא קיומה של ברכת שהחיינו על פי עמדת המשנה ברורה, שגם היא מבטאת שמחה.

 

בסוף הדברים אתייחס בקצרה לשאלה האם, במידה והברכה על הולדת בת אפשרית, מדובר בחובה או באפשרות. במאמרו, שנסקר במאמרי, מביא הרב בני לאו את דעת הרשב"א, לפיו ברכת הטוב והמטיב תלויה בהנאת תועלת של שניים, והברכה על הבן, ספציפית, נובעת מכך שהוא 'חוטרא לידה ומריה לקבורה', עבור הוריו. מושג זה מובא בגמרא ביחס לאישה המבקשת להתגרש מבעלה בטענה שאין לה בן, מכיוון שהיא חפצה במי שיסעד אותה וימשיך אותה. הדין במקרה שיש בת, על פי הריטב"א (יבמות סה, ב, ד"ה 'אמר'), הנמוקי יוסף (כא, ב בדפי הרי"ף, ד"ה 'אבל לא האשה) הרדב"ז (שו"ת, ג, תקעה) ועוד אחרונים, הוא שהאישה איננה יכולה לכפות גט על בעלה, מכיוון שבתה יכולה לסעוד אותה ולהוות עבורה 'חוטרא' (לפירוט ראו מאמרי, עמ' 116; בין האיש לאשה, עמ' כה-כו). מכאן לומד הרב לאו כי ברור שהרשב"א יורה לברך על הולדת הבת הטוב והמטיב.

על דברים אלו מעיר הראב"ה (בין האיש לאשה, עמ' כו), כי צירוף השיטות זו לזו אינו נכון. הרשב"א לא גילה דעתו כי יש לברך על הבת הטוב והמטיב, ואם מבחינתו היא נחשבת ל'חוטרא לידה ומריה לקבורה', פרמטר שלשיטתו מצדיק את ברכת הטוב והמטיב – היה עליו להורות לברך גם עליה את הברכה. מכך שלא הורה כן, נראה כי דעתו אינה כדעת הריטב"א וסיעתו וכי בת, לשיטתו, איננה 'חוטרא'. וכן להפך – אם מבחינת הריטב"א ודעימיה 'פרמטר החוטרא' הוא המצדיק ברכה, יש לברך גם על בת, הרי שדברים אלו סותרים חזיתית את קביעת הברייתא בברכות (נז, ב) כי הברכה היא על זכר בדווקא, קביעה שעליה הרב בני לאו איננו חולק (בניגוד לרב אריה שטרן ולרב נחום רבינוביץ, המוזכרים במאמרי, שלא רואים בהתייחסות הברייתא לזכר כבאה להוציא בת). לפיכך, יש לומר כי הם חולקים על הרשב"א בקביעת הפרמטר לברכת הטוב והמטיב. על כן, לדברי הראב"ה, לא ניתן לצרף את שתי העמדות כעמדות פרשניות ולהוכיח מכאן שיש לברך. ניתן, לכל היותר, לטעון כי ישנו שינוי מציאותי המאפשר להגדיר כיום את הבת כ'חוטרא', שינוי שגם הרשב"א, הרואה בכך פרמטר המשפיע על ברכת הטוב והמטיב, יכיר ויודה בו. הראב"ה מפקפק בעמדה זו, אך מותיר על כנה את תחושת ההמשכיות כפרמטר העשוי לחייב את הברכה.

לענ"ד, נראה כי הצדק עם הראב"ה בטענתו כי לא ניתן לצרף את עמדות הראשונים כעמדות פרשניות בשל הסתירה העולה מכך. על כל פנים, מסקנתו היא שכיום, כאשר רוב בני האדם שמחים בלידת בת כשמחתם בלידת בן, קיימת חובה לברך הטוב והמטיב על הולדת הבת. נראה לי כי גם  אם ישנו ביסוס הגיוני רציני ומשמעותי לעמדה זו, פסיקה כזו אינה רצויה מהסיבות הבאות: א. המסורת הרואה בברכות הללו ברכות של רשות; ב. אי ההיכרות ואי הידיעה של רבים אף את ההלכה המחייבת ברכה על הולדת זכר; ג. העובדה כי מרבית העולם הרבני איננו סובר כן, או לפחות מעדיף לאחוז בעמדה שמרנית ולברך ברכת שהחיינו בלידת הבת; ד. קיומן הממשי של תחושות שונות בקרב הורים רבים ביחס ללידת שני המינים, קיום שאיננו יכול לקבוע מסמרות בדבר המציאות החברתית הכוללת; ה. העובדה שמדובר בתהליך חברתי, הדרגתי וסובייקטיבי – מהי בדיוק אותה תחושת המשכיות הקיימת כיום גם בבת? מי חש אותה? האם הדברים היו נכונים לפני מאתיים שנה? מאה שנה? חמישים שנה? האם בתקופת חז"ל רשאי היה לברך מי שחש תחושת המשכיות ביחס לבנותיו הטוב והמטיב בלידתן? נראה כי התהליכיות המובהקת של ההתייחסות ללידת בנות מחייבת זהירות גם בפסיקה ההלכתית, והותרת הברכה כאופציה (רצויה ומבורכת!) להורים החפצים בכך.

 

אני מודה לראב"ה על המקורות הנוספים שהביא ביחס לשינויי הלכה בהתאם לשינויים במציאות וכן על ההפניות לדבריו בספרו המרתק.





[1] רן חורי, "הולדת הבת במקורות היהודות", פתוחי חותם ה, אב תש"ע, עמ' 83–130.


[2] הרב אפרים בצלאל הלבני, בין האיש לאישה: הבחנות בין גברים לנשים בהלכה, ירושלים תשס"ז. המאמר הרלוונטי המרכזי בספר הוא "ילדה אשתו נקבה מאי מברך?", עמ' כב-כח.


[3] בשולי הדברים אעיר, כי בהחלט ייתכן שעצם העלאת הדברים בהו"א מבקשת לקרוא תיגר על תפיסות שרווחו ביחס ללידת בנות, אולם טענה זו אינה מבוססת דיו.


 

 

בית המדרש