ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כמה מילים, כמה

ע"י: הערת המערכת

קהלת נוטע בנו מבט ציני המזלזל במילים ובלהג הרב אותו אנו יוצרים במטרה ליצור חידוש שאיננו. איל קליין מבקש בפתיחה לגליון הפתיחתא השמונה עשר להעניק משמעות מחודשת למאמרים ולחידושים שנוצרים בישיבה.

בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת. דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד.

ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר. סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

קהלת יב, י-יג

את פסוקי החתימה של מגילת קהלת ניתן לקרוא כמכילים אכזבה עמוקה מעולם המילים. האזהרה לפני-האחרונה שמספק לנו החכם מכל אדם, רגע לפני שהוא מסכם את השקפתו על החיים ועל האדם ביראת הא-להים ובשמירת המצוות, עוסקת בהתראה מפני עשיית ספרים הרבה אין קץ, ומבטאת בוז נורא כלפי העיסוק המחשבתי האובססיבי – להג הרבה יגיעת בשר. נראה ששתי מסקנות אלו מובילות לכיוון דומה, הממליץ על עבודת ה' תמימה, פשטנית ונטולת עכבות-פילוסופיות מאיזה סוג שהוא. דווקא לאחר הצגתו של קהלת כמי שמגמת חייו היתה נתונה ללימוד דעת את העם, תיקון משלים, מציאת דברי חפץ וכתוֹב יושר דברי אמת, האכזבה והבוז שהוא מגלה כלפי הלהג ההגותי המרבה-עצמו-לדעת וכלפי כתיבת הספרים האינסופית צורמים וקשים לעיכול במיוחד. אין מדובר סתם במישהו הניצב מחוץ למושא ביקורתו ומטיח בו האשמות; מדובר במי שחש כי יסוד כל חייו שווה כקליפת השום.

עולמנו הרוחני, בתור בני אדם שבחרו להקדיש פרק זמן משמעותי ביותר מחייהם ללימוד תורה, בנוי על אתוסים שונים ואף מנוגדים באופן מהותי למסקנתו של קהלת. אנו מאמינים שללימוד תורה יש ערך שהוא מעבר לקיום מצווה דתית (אחת מיני רבות), שיש לו תוצאה ריאלית כלשהי, פרי. התורה היא דבר ה', והעוסק בה מתעלה מעצם העובדה שתודעתו עוסקת בתכנים א-להיים. מעבר לכך, התורה היא חכמה א-להית הבאה להראות כיצד להוריד את אור ה' אל העולם, כיצד להביא את העולם למקומו המלא, המתוקן. כל עיסוק שלנו בתורה, בין בתחומי ההלכה והעיון התלמודי ובין בתחומי האגדה והמוסר, מרחיב את החכמה הא-להית הזו, מרבה אותה ומגדיל אותה. כל מפגש של שכל אנושי עם אותה החכמה מוליד תובנות חדשות, מסקנות והבנות ייחודיות, ובכך מביא ברכה לעולם התורה.

עד כאן ניסוח תמציתי ביותר של הסברים נפוצים מסוימים, בעיקר מתוך משנת הרב קוק, שבאו לבאר את החשיבות ואת הפרודוקטיביות של לימוד התורה. הסברים אלה מביאים לידי הדגשה הולכת וגוברת של הפירות הממשיים של הלימוד – הכתיבה, היצירה והחידוש. ואכן, לא מעט בעקבות קריאותיו של הרב קוק, עולם התורה שלנו מצוי בתנופה רחבה של ריבוי כתיבה ועיסוק בדברי תורה. ניתן למצוא זאת בכתבי העת השונים והרבים, בפקולטות המאוכלסות-למדי לתלמוד ולמחשבת ישראל, בעלונים ובאסופות מאמרים של ישיבות, בספרים החדשים שיוצאים כמעט מדי יום, ועוד. קשה שלא להרגיש שמחה וגאווה בראותנו את השפע הגדול היוצא מתוך עולם התורה, ומתוך המשקפיים של הרב קוק אנו רואים בכך ברכה של התורה ותקווה להעמקת השפעתה על החיים ועל פני המציאות.

ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר.

איזה מקום אנחנו מסוגלים לתת לדברים אלה של קהלת?

למרות שקולו של קהלת הוא, בהקשר זה (וגם ברבים אחרים, אך אכמ"ל), קול ייחודי ויוצא דופן בנוף היהדות והמסורת, נראה לי שחשוב כי הוא יהדהד אצלנו. דווקא אנחנו, שמוקירים מאוד את המילים הכתובות, את הספרים ואת המאמרים, את היצירה והכתיבה, צריכים לקלוט אל תוכנו משהו מתוך המסר העוקצני והציני הזה. בסופו של דבר – אחרי ששומעים את הכל – עניין האדם הוא יראת ה' ושמירת מצוותיו. אחרי כל התחכום, כל הרעיונות, כל העושר הרוחני, המושגים, התורות, האידיאות – אחרי כל ה'נבירה' הזו בעולם הרוח, צריך להבין שהעיקר בַּכל זה נקודה פשוטה מאוד, נקודה גרעינית, אטום של תובנה. יראת ה' – ככה קהלת מנסח את זה. ואמנם, בדיוק בשביל להבין את המושג "יראת ה'" אנו טורחים את כל הטרחה המחשבתית הזו –

הלא אם עייננו על הדבר עיון אמיתי, היינו מוצאים אותו על אמיתו ומטיבים לעצמנו, ומלמדים אותו לאחרים ומטיבים להם גם כן. הוא מה שאמר שלמה (משלי ב, ד): אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'. אינו אומר אז תבין פילוסופיה, אז תבין תכונה, אז תבין רפואה, אז תבין דינים, אז תבין הלכות, אלא אז תבין יראת ה'. הרי לך, שלהבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים... הנה הכתוב אומר (איוב כח, כח): הן יראת ה' היא חכמה, ואמרו רבותינו ז"ל (שבת לא, ב): "הן" - אחת, שכן בלשון יוני קורין ל"אחת" הן. הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון.

מסילת ישרים, הקדמה

– אבל בסופו של דבר, יראת ה' היא יראת ה', וחכמה היא הפענוח, התרגום וההשתקפות של אותו עניין תשתיתי, עליו הכל עומד. לאן אתם רצים כל היום, קהלת מגחך עלינו, בשביל מה כל זה? לאן הכל הולך? אל תשכחו את הנקודה, אל תסתבכו בתוך המירוץ המושגי-פילוסופי שלכם ותעזבו את העיקר, את היסוד, את התמצית. הכל מסתכם בדבר שהוא פשוט מכל פשוט, שכל מחשבה יתירה רק מדהה את עוצמת הפשיטות שלו, את עוצמת האור שלו, את המשמעות שהוא מעניק – הכל מסתכם בא-להים, בעבודת א-להים, בעשיית הטוב והישר.

לא רק בעולמנו הקיומי הפנימי צריך קולו של קהלת להדהד. קריאתו של קהלת צריכה להסב את תשומת לבנו למושג שמתאים לכנותו, לדעתי, "האינפלציה של המילים". כבכל תחום בחיינו הציבוריים והאישיים, דבר שהיצעו רב – יוקרו מתמעט, והוא מאבד מערכו. כלל זה אינו פוסח אף על השפה – ככל שמשתמשים אנו במילים מסוימות עוד ועוד, הן נשחקות ונחלשות, הן מאבדות את חדוּתן, את עוצמת השפעתן ואת ייחודן. כתיבת ספרים הרבה, בענייני הרוח, הנפש, המוסר והעבודה התמימה, ויותר מכך, הקריאה והעיסוק הרב כל כך בספרים אלה, מקהים את יכולת הסימון של המילים, מביאים לדהיית תכונתן המעוררת והמפכחת, ומרחיקים אותן ממטרתן. צריך מידה נכונה, איזון, בלמים; לעיטה של מילים לא זו בלבד שאינה מוסיפה קומות ממשיות בנפש, אלא גם יכולה לקלקל, לשבש את היכולת לגעת בדבר עצמו, במסומן, באותו טוב פשוט, אותו אנו רוצים להגדיר ולפרט, אליו לחנך ולהמריץ, בו לשכנע. לאינפלציה הזו יש מחיר ישיר: ההתרגשות שלנו ממאמר, מפתגם, מסיפור, מדבר תורה – מכל מדיום מילולי להעברת מסר תורני – כבר מזמן פחתה ופקעה. זה לא מזיז אותנו, זה לא מעורר ולא מרעיד, זה רק עוד משפט חכמה ועוד מסר מחוכם בתוך עולם שכבר גדוש היגדי חכמה, אידיאות ורעיונות, המרחפים בחלל האויר וקוראים לנו להקדיש להם מזמננו ומתשומת לבנו. ובתוך גודש המילים הזה, איך נמצא את המילים שפותחות את השערים אל הלב שלנו? איך נמצא את המילים הקסומות, המרחיבות את רוחנו ונושאות אותנו מעלה, למחשבות של גדולה, קדושה, תשובה, אמונה? איך נדבר אנחנו עם עצמנו, איך נשכנע את עצמנו ונקדם את עצמנו למקומות הטובים והגבוהים אליהם אנו מעוניינים להגיע?

המסקנה שלי איננה לסגור את ה"פתיחתא" (כפי שודאי הבחנתם). אני מאמין שיש דברים רבים שראוי להם לבוא בכתובים ולתת את השפעתם על מי שיקרא אותם. המקום של מסקנת קהלת בעולמי הוא בנתינת הדעת על השאלה הזו, על הבעיה של "עשות ספרים הרבה" והיזהרות מהשלכות אפשריות שלה. המודעות לבעיה אינה מסרסת את תשוקת היצירה הרוחנית, אבל היא מגבילה ומעדנת אותה; היא מכווינה אותנו לאחוז במלאכת הברירה והסינון, לדעת שגם כתובים שהם בעלי ערך לא תמיד צריכים "לצאת לאור" ולהתפרסם; היא מלמדת אותנו לבנות במות בדרגות שונות, שמתאימות לרמות שונות של כתיבה ושל "תועלת רוחנית" שיכולה לצמוח ממנה. לא דומה הפתחון לפתיחתא, לא הפתיחתא לפתוחי חותם ולא פתוחי חותם להוצאת ספר של ממש. לא כל דבר שהועיל עבורי בכתיבתי אותו, ושביטאתי בו את הווית רוחי ואת נשמתי, בהכרח יועיל בעולם אם אשתדל בפרסומו.

הסיבה שאני עדיין מאמין ביצירה רוחנית ותורנית, ועדיין מעודד את ריבויה, מצויה בהנחת יסוד שיש לי אודות היחס בין 'אורות' ל'כלים'. לאמור – לכאורה, אם באמת אנחנו מאמצים לרגע את נקודת מבטו של קהלת ומשקיפים על עולם היצירה התורני, אנו עלולים לשקוע בהסתכלות מאוד צינית ומזלזלת על כל עולם הכתיבה התורנית. האם במה שנכתב בהיקפים כה עצומים יש באמת הצדקה מבחינת ה'חידוש' שבדברים? האם באמת תועלת רוחנית ממשית יכולה לצמוח מעוד חילוקי חילוקים, קושיות וישובים, הגדרות והשוואות, סיכומים ומבואות? האם כל הדיבורים האלה מוסיפים עניין מהותי על מה שאנו משיגים מהפסוק "את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"?! ברם, זלזול זה, על אף כל העוצמה הכרוכה בו, איננו צודק. 'חידוש' בדברי תורה לא חייב להוסיף תוכן מחודש לחלוטין, הוא לא צריך לעשות מהפכה בעולם המושגים שלנו כדי להיחשב לחידוש בעל ערך. באמת, היצירה הרוחנית עוטפת בסופו של דבר את אותו הגרעין הרוחני היסודי בלבושים שונים, ברעיונות ובניסוחים מגוונים – ובכך חשיבותה וחיוניותה. אמנם הכל מתחיל מאור אחד פשוט ובוהק, מנקודה אטומית של יראת ה' ושל טוּב; אך המילים, הרעיונות, החידושים, המאמרים והספרים הם כולם כלים שונים עבור אותו האור. היחס בין האור לכלים איננו חד כיווני; למרות שמטרת הכלים היא לבטא ולהכיל את האור שמעבר להם, הרי שריבוי הכלים גורם להמשכת יותר אור. הכלים – התורות, הרעיונות, המחשבות – משמשים כמעין מנסרה לאור הא-להי; הן מפיקות ממנו גוונים וגווני גוונים, צבעים וציורים, המעשירים ומרחיבים את עולמנו ואת דעתנו. כל שיר, כל הגיג וכל ביטוי של אותה הנקודה הדתית שבנפש מממש אותה עוד, נותן לה יותר אחיזה במציאות, מגשים אותה ומעניק לנפש שלנו עוד אמצעים להתברך ממנה. כיוון שהאור הוא פשוט, בוהק ואינסופי, הרי שדווקא הוא זקוק לכלים רבים ושונים כדי להיות בעל משמעות עבורנו, כדי להוריד את השפע לכל מרחבי החיים ולכל חדרי הנפש. הכלים הנאים חיוניים בשביל להרחיב דעתו של אדם.

איל קליין

 

 

בית המדרש