ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם יש אבלות באנינות?

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

הרב יהודה יונגסטר מנתח את הדרך המיוחדת אותה קבעו חכמים בכדי להתמודד עם המצב המורכב שבו אדם פוגש בטרגדיה ושמחה חזקים במיוחד, באותה השעה

א. פתיחה

במסגרת הדיון בתקנת נישואי בתולה ביום ד', המבוארת במשנה הראשונה של המסכת, מביאה הגמרא (כתובות ג, ב) ברייתא, העוסקת במצבים שונים, המקשים מאד על קיום התקנה. אחד המצבים בברייתא מכונה מצב של 'אונס'. מהו אונס זה? שתי תשובות מוצעות בגמרא (שם), ולפי ההצעה השניה מדובר על מקרה בו מת אביו של החתן או אמה של הכלה לפני יום ד', ואם יידחו הנישואין תאבד הסעודה שהוכנה וייגרם הפסד מרובה. דין הנישואין במקרה זה מתואר בברייתא נוספת:

 

הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג [במים שיהא ראוי לשתיה, ושוב אינו מתקיים] ומת אביו של חתן [שהוא הטורח בצורכי סעודה] או אמה של כלה [היא המכינה לה תכשיטין, לפיכך אם יעבור המועד שוב אין מכין להם[1]] מכניסין את המת לחדר [שלא יקברוהו, דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבילות], ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש [ויקברו את המת מיד, דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא] ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים [של ימי המשתה ושל אבילות] הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים [ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול, ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מועד קטן טו, ב), ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא, דהיינו איסור תשמיש, כדלקמן]

כתובות ד, א[2]

 

הברייתא אינה מציינת מתי קוברים את המת, ומפרש רש"י, כי הקבורה היא אחר בעילת מצוה, ומשמע כי היתר בעילת מצוה הוא דוקא קודם קבורה, ואילו היו קוברים מיד אחר החופה קודם הבעילה – אסור היה לבעול אחר כך.

 

 

 

ב.    האם מותרת בעילת מצוה אחר קבורה? 

 

יש לציין, כי האיסור לבעול בעילת מצוה אחר הקבורה עולה מפורשות מן הגמרא בסוף הסוגיא (כתובות ד, ב). הגמרא משווה בין איסור ייחוד החל על החתן האבל למרות שכבר בעל בעילת מצוה, אך אינו חל על חתן שפירסה אשתו נידה אחר בעילת מצוה. הבדל זה מלמד, כי חכמים חששו מפני זלזול באיסור אבלות, אך לא חששו מפני זלזול באיסור נידה. אולם הגמרא מקשה על מסקנה זו מכח מימרא של רבי יצחק בר חנינא, החושש מפני "מדרון חלקלק" דוקא במקרה של איסור נידה, ופחות במקרה של איסור אבלות. לשאלה זו מציעה הגמרא שני תירוצים, התירוץ השני – תירוצו של רב אשי, הסבור כי האבלות בסוגייתנו אינה דומה לשאר האבלויות, וז"ל:

 

רב אשי אמר: מי קמדמית אבילותא דהכא לאבילותא דעלמא? אבילותא דעלמא –חמיר, ולא אתי לזלזולי ביה, אבילות דהכא, כיון דאקילו רבנן– אתי לזלזולי ביה.

 

השאלה המתבקשת היא, במה קלה אבלות סוגייתנו משאר אבלויות. החילוק הפשוט, העולה על הדעת מיד, מבוסס על היתר בעילת מצוה: כיוון שהתירו לחתן לבעול בעילת מצוה, יש לחוש שהוא יחשוב כי מותרת גם הבעילה השניה, מה שאין כן בשאר אבלויות. אלא שהגמרא דוחה את החילוק הזה על אתר:

 

מאי קולא? אילימא דקתני 'בועל בעילת מצוה ופורש', התם משום דלא חל עליו אבילותא, אי לרבי אליעזר– עד שיצא מפתח הבית, אי לרבי יהושע – עד שיסתם הגולל!

אלא, דקתני נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות.

 

הרי שכתוב כאן מפורשות, כי היתר בעילת מצוה לא יביא לידי זלזול באבלות משום שהוא קיים רק לפני הקבורה, כל עוד החתן אונן ולא אבל. הרי, שמן הרגע שהחתן הופך לאבל – אסורה אפילו בעילת מצוה, וכמו שעולה מפירושו של רש"י לעיל.

 

עתה יש לשאול: אם אבלות אינה יכולה לחול אחר שחלה על החתן חתונה (כלשון רש"י), הרי שקבורה כזו, בניגוד לקבורה בזמנים של חולין, אינה משנה את מעמדו של האבל: קודם קבורה – לא חלה עליו אבלות כי עדיין לא הגיע זמנה, ואחר קבורה – לא חלה עליו אבלות משום שאין לה אפשרות לחול. אם כן, קשה: מדוע מותרת בעילת מצוה קודם קבורה אך היא אסורה אחר קבורה?

 

נסכם את השאלה בדרך של "מה נפשך": אם קבורה ברגל אינה מחילה אבלות ומבחינת דינים אלה לא אירע דבר, שהרי נוהג אבלות שבעה אחר הרגל, מדוע אסור לבעול אחר הקבורה אך מותר לבעול לפניה? ואם קבורה ברגל הופכת את החתן לאבל, שכן אסור לו לבעול אפילו בעילת מצוה, מהו שאמרנו שאין אבלות ברגל, וחייב לנהוג שבעה אחר הרגל?

 

ג.     אבלות של צינעא באנינות וברגל

 

בברייתא מבואר, כי כל אותם ימים שאחר הקבורה 'הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים', היינו איסור ייחוד, מכלל שאסורים הם בתשמיש. ומדייקת הגמרא להלן:

 

[הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל] מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים של צינעא [=שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך]– נוהג.

 

אפשר לבאר דין זה בשתי דרכים, בהתאמה למה שהקשנו לעיל: אפשר לומר, כי הקבורה ברגל אינה משנה את מצב האבלות כלל, ומה שנוהג אבלות של צינעא ברגל הוא משום שגם האונן חייב באבלות של צינעא. אולם אפשר לומר, כי האונן פטור מאבלות לגמרי, ומשנקבר המת, אף שלא חל דין אבלות במועד, הכוונה היא לאבלות פרהסיא, אולם דין אבלות של צינעא – חל.

 

והנה, התוספות (כתובות ד, א , ד"ה בועל) דנים אף הם בהלכה המתירה בעילת מצוה קודם קבורה, אך אוסרת אותה אחריה. להלן נבאר את דברי התוספות שורה אחר שורה, ומתוך דבריהם נעמוד על שתי שאלות יסודיות בסוגייתנו. וז"ל התוספות:

 

בועל בעילת מצוה ופורש. קודם שיקבר המת, אבל לאחר שנקבר –לא, כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני 'כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים' כו'.

 

תוספות מבארים את ההלכה האוסרת בעילת מצוה אחר קבורה באמצעות ההלכה המחייבת לנהוג אבלות של צינעא גם במהלך ימי המשתה, והם מעירים, כי חובה זו של אבלות צינעא נלמדת בסוגייתנו מתוך הסיפא של הברייתא, הקובעת איסור ייחוד בימי המשתה. מהלך זה מלמד, כי התוספות מניחים דבר פשוט, שלא יתכן להתיר בעילת מצוה אם חלה על החתן אבלות של צינעא. משמעות הדבר היא, שהתוספות אינם מייחסים משמעות הלכתית מיוחדת לבעילה הראשונה, ואין היא אלא קיום של מצות עונה, כך שאם מצות עונה נדחית מחמת האבלות, אין סיבה להתיר את הבעילה הראשונה.

 

ונראה, כי יסוד הנחה זו מבוססת על מה שכותבים התוספות להלן (ד"ה בעילת מצוה), וז"ל:

 

קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב 'כי בועליך עושיך', ואמרי' (סנהדרין כב, ב): אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי, וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה, ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה.

 

טעם זה אינו טעם הלכתי, והתוספות נזקקו לו משום שמבחינת ההלכה אין שום ייחוד לבעילה זו, ומעתה, אם אבל אסור בתשמיש – פשיטא שאסור גם בבעילת מצוה.

 

אלא שעתה יש להבין מדוע הותרה בעילת מצוה קודם קבורה, למרות דין אנינות החל על החתן. ככל הנראה, אין מנוס אלא לומר, כי לפי תוספות אין באנינות שום דין אבלות, ואפילו לא של צינעא. יש לציין, כי בשיטה כזו מחזיק הרמב"ם, שכן כתב (רמב"ם, הלכות אבל, א, ב):

 

מאימתי יתחייב אדם באבל? משיסתם הגולל. אבל כל זמן שלא נקבר המת – אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן. ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.

 

מכאן ואילך עוברים התוספות לדון בשאלת המקור להלכה של ר' יוחנן, שיש אבלות של צינעא ברגל, כאשר הם מנסים לדייק הלכה זו מחלקים אחרים של הברייתא, לא רק מן הסיפא המפורשת, האוסרת ייחוד לחתן אחר קבורה:

 

מיהו, מרישא דהכא לא הוי מצי למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה, דמצי לדחויי, דבועל בעילת מצוה היינו אפי' לאחר שחל עליו אבילות.

 

לכאורה, שואלים התוספות, גם לולא היתה הברייתא מציינת איסור ייחוד אחר קבורה, והיתה מזכירה רק את ההלכה שבועל בעילת מצוה קודם קבורה, היינו לומדים שיש אבלות של צינעא ברגל, שהרי עצם העובדה שהיתר הבעילה חל דוקא קודם קבורה מלמד, שאחר קבורה – אסור, מכלל שדברים של צינעא אסורים ברגל!

אלא שהתוספות דוחים דיוק זה ואומרים, כי לולא איסור ייחוד המפורש בסיפא דברייתא, לא היינו יכולים ללמוד על אבלות של צינעא ברגל, שכן היינו יכולים לפרש את הרישא ולומר, שהברייתא אינה דורשת קבורה אחר בעילה דוקא, שכן לא נאמר בברייתא מתי קוברים! אמנם, אחר שנאמר במפורש בסיפא כי אחר קבורה חל איסור ייחוד, ברור שיש לפרש את הרישא כך, שהקבורה היתה דוקא אחר בעילת מצוה.

 

עד עתה ראינו, כי דברי התוספות מבוססים על שתי הנחות: א. בעילת מצוה היא בעילה ככל הבעילות ; ב. אין שום דין אבלות קודם קבורה, ואף לא אבלות של צינעא. מכח שתי הנחות אלה מבארים התוספות מדוע הגמרא מסייעת לדינו של ר' יוחנן, שיש אבלות צינעא ברגל, דוקא מסיפא דברייתא, וכמו שנתבאר.

 

ד.    שיטת ר"ש משאנץ

 

כאן מציגים התוספות שיטה אחרת, שיטת ר"ש משאנץ, וז"ל:

 

אבל קשה לרשב"א: אמאי לא דייק מדקתני 'ופורש', מכלל דנוהג דברים של צינעא, מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא!

 

הר"ש מנסה לשוב ולטעון, כי גם ללא הסיפא המפורשת יכולים היינו ללמוד שיש אבלות של צינעא ברגל. טענת הר"ש היא, שגם אם ברישא היה כתוב במפורש שהקבורה היא לפני בעילת המצוה, עדיין היינו לומדים שאבלות של צינעא אסורה, שהרי הברייתא מצוה על החתן לפרוש מיד אחר הבעילה, מכלל שרק בעילת המצוה הותרה, ומיד אחר כך נאסר עליו התשמיש מחמת אבלות של צינעא שחלה עליו מיד אחר קבורה!

 

מקושיית הר"ש אנו לומדים, כי הוא חולק על שתי הנחות היסוד של התוספות עד כאן: א. לדעתו בעילת מצוה שונה משאר בעילות, שכן היא דוחה אבלות של צינעא ; ב. הוא סבור כי האונן חייב באבלות של צינעא, שהרי גם אחר שאנו יודעים, לאור הסיפא של הברייתא, שהיתר הבעילה הוא דוקא באנינות אך לא באבלות, עדיין על החתן לפרוש מיד, מכלל שגם באנינות חל עליו איסור תשמיש.

 

השאלה על שיטת ר"ש – מתבקשת: אם אבלות של צינעא נוהגת גם באנינות וגם באבלות ברגל, מדוע בעילת מצוה מותרת באנינות אך לא באבלות? מדוע אומרת הגמרא בסוף הסוגיא, כי בעילת מצוה מותרת באנינות משום שקודם קבורה לא חלה אבלות, אם גם קודם קבורה חלים דיני אבלות של צינעא?

 

ונראה לומר, כי לפי ר"ש יש שני דינים באבלות של צינעא. יש אבלות של צינעא שהיא דין בפני עצמו, ויש אבלות של צינעא שהיא תולדה של חלות שם "אבל". מי שמתו מוטל לפניו, חל עליו שם "אונן". שם זה בא לידי ביטוי בעיקר בפטור ממצוות, אלא שנוסף על דיני אנינות, חייבוהו חכמים לנהוג מנהגי אבלות של צינעא. אמנם, כיוון ששם "אונן" אינו תלוי במנהגי אבלות אלה, ראו חכמים להתיר את איסור התשמיש לצורך בעילת מצוה. לא כן דין אבלות. שם "אבל" תלוי במנהגי אבלות, היינו, שהאבל הוא מי שאסור באיסורי אבלות, כך שדי בביטול אחד מן האיסורים כדי שיהיה בכך משום הסרת שם "אבל" ממנו, ולפיכך לא רצו חכמים להתיר בעילת מצוה באבלות, שכן יהיה בכך משום ביטול שם "אבל" שעליו.

 

לפי דרך זו נאמר, כי אף על פי שאין אבלות במועד, אין הכוונה שלא חל שם "אבל" במועד, אלא הכוונה שהמועד אינו מאפשר לנהוג מנהגי אבלות של פרהסיא, ושם "אבל" שלו יחול הודות למנהגי אבלות של צינעא.

 

נחזור לביאור מהלך הדברים בתוספות: ר"ש טוען, כי העובדה שהברייתא מחייבת פרישה מיידית אחר בעילת מצוה, יש בה כדי ללמד כי חלים דיני אבלות של צינעא באנינות וברגל, וכי בעילת מצוה אינה כשאר ביאות, אלא שלפי זה לא מובן מדוע הגמרא לקמן מסייעת לר' יוחנן (שאמר- אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים של צינעא נוהג) רק מכח הסיפא המפורשת (ולא גם מהרישא)! תשובה לשאלה זו מציעה ר"י:

 

ואומר ר"י, דהוי מצי למימר פורש משום דם בתולים, כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה, סה, ב)

 

פירוש: אליבא דאמת, הפרישה היא מחמת דין אבלות צינעא באנינות, אולם אי אפשר לדייק מכאן שגם ברגל יש אבלות צינעא, משום שהמתעקש יוכל לומר שבאנינות אין אבלות צינעא, והפרישה היא מחמת דם בתולין.

 

הקושי על תירוצו של ר"י – ברור: אילו היינו מפרשים את הפרישה כדין דם בתולין, לא ניתן היה לדייק שיש אבלות צינעא ברגל גם מן הסיפא, שכן היינו אומרים שגם שם איסור ייחוד הוא מחמת דם בתולין! ומתרצים התוספות:

 

אבל מ'הוא ישן בין האנשים' דייק שפיר דהוי משום אבילות, דאי משום נדות, כיון דבעיל – אשתו ישנה עמו, כדאמר רב יוסף בסמוך. ועוד, ד'כל אותן הימים' משמע דבכולהו הוי חד טעמא, דהיינו משום אבילות.

 

נפתח במה שסיימו: לשון הברייתא, הכולל את שבעת ימי המשתה עם שעת ימי האבלות תחת הכותרת 'כל אותן הימים', מלמד כי כל השבועיים דין אחד הם, וכשם שאיסור הייחוד באבלות הוא מחמת האבלות, שהרי כבר יכולה להיטהר מנידותה, כך גם בשבעת ימי המשתה איסור הייחוד הוא מחמת האבלות. וטעם הדבר: כיוון שבעל פעם אחת – הופקע מהם איסור ייחוד, ואם למרות זאת נאסרו, אין זה אלא מחמת האבלות.

 

דברי תוספות מסתיימים בהערה:

 

והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן, מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה.

 

בהערה זו באים התוס' להסביר כיצד יתכן להתיר בעילת מצוה באנינות ולאסור אותה באבלות, אם ככלל דין אנינות חמור מדין אבלות, שהראשון – דאורייתא, והשני – דרבנן? אלא שתשובתם צריכה ביאור: מה בכך שמצינו קולות נוספות באנינות? אם שאלת התוס' היא שאלה – יש לשאול אותה גם ביחס לקולות הללו, ואם אינה שאלה, משום שיש טעם מיוחד בהיתרים אלה [כגון שצריך לדאוג לקבורת המת, וקשה לעשות זאת תוך כדי איסור נעילת הסנדל], כיצד הם מסבירים את ההיתר שלפנינו?

 

קודם שניגש לביאור הדברים נקדים, כי הערה זו של תוספות אין לה מקום כלל לפי השיטה הראשונה בתוספות, השיטה החולקת על ר"ש, וסבורה כי אין בזמן אנינות שום איסורי אבלות. לפי שיטה זו, אנינות דאורייתא באה לידי ביטוי בפטור ממצוות ובשאר דברים הנוגעים לכבוד המת, ובעילת מצוה אינה סותרת כלל את דין האנינות, שכן כל תשמיש מותר באנינות. רק לפי שיטת ר"ש ור"י, שגם בזמן אנינות יש איסור אבלות בצינעא, מתעוררת הקושיא כיצד מקילים באנינות דאורייתא ומחמירים באבלות דרבנן.

 

אלא שלפי מה שביארנו לעיל – התשובה מובנת וברורה, וזו כוונת הערת התוספות: ביארנו, כי לשיטה זו, אבלות צינעא בשעת אנינות שונה מאבלות צינעא בזמן הרגל. באנינות מדובר על אוסף איסורים נפרדים, שכן אין עליו שם "אבל" אלא שם "אונן", ושם זה כשלעצמו אינו מחיל איסורי אבלות, ומאחר ומדובר באוסף דינים שכל אחד עומד לעצמו, אם מתירים חלק מהם – אין כאן פגיעה בשם "אונן", ואפשר להקל מפני הצורך, ובעילת מצוה נחשבת צורך. לא כן באבלות. אבלות צינעא בשעת הרגל היא תוצאה של שם "אבל", שכן "אבל" הוא מי שנוהג איסורים אלה, ואם נתיר אפילו אחד מאיסורים אלה – פוקע ממנו שם "אבל". וזהו שהעירו תוס' כאן: כשם שאונן מותר בנעילת הסנדל, שהרי אין בכך פגיעה בשם "אונן" שלו, כך אפשר להתיר לו בעילת מצוה ללא פגיעה בשם זה. אולם ברגל, כיוון שחל עליו שם אבל מחמת הקבורה, שוב לא ניתן להתיר בעילת מצוה, שהדבר סותר את שם "אבל" שעליו.





.[1] את הסעודה.


.[2] ההערות בסוגריים כאן ולהלן מרובעים הינן ציטוטים מרש"י על אתר.


 

 

בית המדרש