ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מן הסכנה ואילך

ע"י: הרב אבי בלידשטיין

הרב אברהם בלידשטיין עוסק במאמרו בסוגית ´מן הסכנה ואילך´. סוגיה זו עוסקת בסיטואציה בה מנהג או הלכה קדומה עברו מן העולם, מפני שקיומם היה כרוך בסכנה למקיים

הקדמה: הביטוי "מן הסכנה ואילך"

מצאנו בכמה מקומות, שתנאים מספרים שמנהג קדום או הלכה קדומה עברו מן העולם, כתוצאה מ"סכנה". לדוגמה –

בראשונה,                              היו מכריזין עליה                          שלש רגלים

ואחר הרגל האחרון                                                                    שבעה ימים

ומשחרב בית המקדש,   התקינו שיהו מכריזין עליה              שלשים יום.

ומן הסכנה ואילך,        התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עירו ודי.

תוספתא (ליברמן) בבא מציעא  ב, יז

כלומר, ההלכה המקורית הייתה להכריז על מציאה במשך ג' רגלים וכו'. בהמשך, מחורבן הבית, תקנו תקנה – להכריז במשך שלושים יום. לבסוף, "מן הסכנה ואילך" תקנו תקנה אחרת – אין צורך בהכרזה במשך שלושים יום, אלא מספיק להודיע למעגל מסוים של אנשים, ודי.

כעת, נעיין במשפט "ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע...ודי". מה פירוש המשפט הזה?

בפשטות, נראה לומר שמתואר כאן אירוע היסטורי. כלומר, היה אירוע ידוע שנקרא "הסכנה" (איזו עוצמת חרדה טמונה במילה האחת הזו!), ואז ביטלו את התקנה הקודמת והתקינו תקנה חדשה. המשפט הזה איננו בא ללמד הלכה,  שסכנה באופן כללי דוחה חובת השבה כזו או אחרת. המשפט הוא דיווח על אירוע, ואילו התוכן ההלכתי מובע בתקנה שהתקינו אז. התקנה היא ששינתה את אופן ההשבה. ולכן, התקנה החדשה יכולה להיות בתוקף גם לאחר שהסכנה חלפה - מן הסכנה ואילך. ניתן להעלות השערות שונות, מדוע לא חזרה ההלכה הקודמת משחלפה הסכנה, אבל ברור שהיא לא חזרה.

כאמור, הביטוי "מן הסכנה ואילך" מופיע בכמה מקומות בדברי התנאים, ונראה לי שבכולם זו משמעותו. חז"ל אמנם משתמשים במונח "סכנה" גם בהקשרים אחרים, בהם ברור שאין הכוונה לאירוע ההיסטורי הנ"ל. אבל יש מקומות בהם ברור שהמונח משמש כתיאור של אירוע היסטורי ידוע, המכונה בפי כל "הסכנה". כך לדוגמה –

 

אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו? בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו: הרי שיצאה מראשון בגט ומשני במיאון, מהו שתחזור לראשון? שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז, ושאלו את ר' עקיבא בבית האסורין ואסר, את רבי יהודה בן בתירה בנציבין ואסר.

יבמות קח, ב

היום הראוי לנישואין, מן הסכנה ואילך ובמצב של אונס

נראה לי שבעזרת הבנה זו של הביטוי "מן הסכנה ואילך", ניתן להבין ברייתא עמומה בתחילת מסכת כתובות. שנינו בברייתא[1] -

 

מפני מה אמרו "בתולה נשאת ליום הרביעי"

שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד

ותנשא באחד בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל

שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה

 

ומסכנה ואילך             נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים;

                               ובשני לא יכנוס

ואם מחמת האונס        מותר

כתובות ג, ב

 

החלק הראשון של הברייתא עוסק בנתינת טעם לדין המשנה, הקובע שהיום הראוי לנישואי בתולה הוא יום רביעי. אנחנו נתרכז כעת בחלק השני של הברייתא, העוסק בחריגות מדין המשנה במצב של אונס או בעקבות שעת הסכנה.

לאור מה שאמרנו לעיל, אני מציע לקרוא את הברייתא כך: מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי, כלומר, מהאירוע ההיסטורי הידוע הנקרא "הסכנה", ואילך, נהגו העם בפועל לכנוס בשלישי. חכמים לא מיחו בידם, לא בשעת הסכנה ולא משם ואילך, וזה הפך להיות הנוהג המקובל. דין המשנה השתנה בעקבות הסכנה. כעת, אם מישהו יבוא וירצה לכנוס בשלישי איש לא יאמר לו דבר – כך עושים כולם.

אם נשאל מדוע ההתייחסות של החכמים הייתה מוגבלת ל"ולא מיחו בידם", מדוע החכמים לא ביטלו את תקנת נישואי-בתולה-ביום-רביעי בעצמם, נראה לענות אחת משתיים: יתכן שהחכמים לא הספיקו להגיב לגזירה, התגובה העממית הקדימה אותם – ומאותו רגע לא היה צורך בתגובה של פסיקה מפורשת, ויתכן שהחכמים לא היו מסוגלים להגיב באופן גלוי ופעיל – הרי הייתה זו שעת סכנה.

כמו בדוגמה של השבת אבידה, גם כאן, אין תוכן הלכתי ישיר במשפט "מסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים". אין ללמוד מכאן הלכה, האם סכנה באופן כללי דוחה את דיני היום הראוי לנישואין או לא, יש כאן תיאור היסטורי. אמנם סביר להניח שלמנהג העם לכנוס בשלישי יש משקל הלכתי מסוים, וכן לעובדה שהחכמים לא מיחו, אך אין זה נוגע למשקל ההלכתי של הסכנה עצמה.

כאמור, בעקבות הסכנה נוצר מצב בו כל מי שרוצה יכול לכנוס בשלישי. לפי זה, המשפט הבא, "ובשני לא יכנוס", קובע, שגם אחרי המנהג ואי המחאה של החכמים, אם מישהו ירצה לכנוס בשני, הדבר לא יתאפשר לו (בלשון התוספתא – "רצה לישא בשיני אין שומעין לו"). זו כבר חריגה מהמנהג החדש שנוצר. אבל אין ללמוד מכאן דבר על היחס בין סכנה כשיקול הלכתי לבין דיני היום הראוי לנישואין. שכן לא מדובר כאן על מישהו שבשעת סכנה ומחמתה רוצה לשאת בשני, אלא במישהו שמן הסכנה ואילך, אחרי שחכמים הסכימו בשתיקה למנהג החדש שנוצר, רוצה לשאת בשני.

לבסוף קובעת הברייתא – "ואם מחמת האונס מותר". כלומר, האידנא, מחמת האונס מותר לכנוס בשני. בניגוד לביטוי "מן הסכנה ואילך", הביטוי "מחמת האונס" מתאר שיקול הלכתי כללי. אונס דוחה את דיני היום הראוי לנישואין, לפחות במידה מסוימת. אונס מתיר לשאת בשני. במובן הזה, המשפט "ואם מחמת האונס מותר" איננו בר השוואה כלל למשפט "מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי". האחד מתאר תיאור היסטורי, חסר משקל הלכתי, ואילו השני הוא הלכה פסוקה הקובעת את משקל האונס מול דיני היום הראוי לנישואין.

דרך אגב, ראוי להעיר הערה ספרותית על היחס בין הרישא לסיפא בברייתא. נראה שהברייתא באה ליצור ניגוד מבחינת תפקוד החכמים. החכמים מופיעים הן ברישא והן בסיפא. ברישא הם שוקדים על תקנת בנות ישראל – הם פעילים, יצירתיים, מתקנים תקנות. בית הדין מתפקד באופן דומה – היותו כתובת אחראית כשיש טענת בתולים משרה בטחון על חיי האישות בישראל. מול הסכנה הפנימית, המרחפת על טהרת חיי המשפחה, החכמים מתמודדים בהצלחה. ואילו בסיפא, המנהג הוא המתמודד בהצלחה מול הסכנה החיצונית, ולא החכמים. החכמים מגיבים לאחר מעשה, ולמעשה אינם מגיבים, "לא מיחו בידם חכמים".

ניתן להסביר זאת באופנים שונים – אולי האירוע ההיסטורי, "הסכנה", ערער את מעמד החכמים? אולי קשה לתקן תקנות אפקטיביות בזמן שכח זר לוחץ ושולט? אולי "הסכנה" עוררה כוחות התנגדות עממיים, שהקדימו את החכמים? אולי כוחות אלו חזקים בהרבה מכוחם של החכמים? כך או כך, הניגוד בברייתא ביחס לתפקוד החכמים, בין ימים כתיקונם לבין "מן הסכנה ואילך", בולט לעין.

הברייתא מציירת ניגוד נוסף – מבחינת העם, המתחתנים: ברישא הם מצטיירים כמי שעלולים להיכשל באיסורים חמורים (יש חשש שמא האישה זינתה תחת ארוסה, ושמא האיש לא יטען טענת בתולים אלא יעדיף לחיות עם אשתו באיסור). החכמים מתגייסים לגדור את הפרצה ע"י תקנת היום הראוי לנישואים. ואילו בסיפא, כשיש איום חיצוני על טהרת הנישואים בישראל (בפשטות, בזמן "הסכנה" נגזרה גזירה המאיימת על קיום טקס הנישואים בזמנו ובטהרתו), העם, המתחתנים, הם הגודרים את הפרצה.

ההסבר הזה בברייתא עומד, לכאורה, בסתירה לאופן שבו הירושלמי והבבלי הבינו את הברייתא, כפי שנראה להלן.

הבנת הירושלמי בברייתא

הנה דברי הירושלמי על הברייתא שלנו:

מה בין שני לשלישי?

לא דומה משתהא יום אחד למשתהא שני ימים

וישתהא שני ימים?

שלא יערב עליו המקח

ויערב עליו המקח?

לית יכול דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה

ירושלמי, כתובות א, א

דיון הירושלמי מתמקד בשאלה – "מה בין שני לשלישי", כלומר, מדוע מן הסכנה ואילך ניתן לכנוס בשלישי אך לא בשני. בסופו של דבר הירושלמי מוצא תשובה לשאלה זו, אך אותנו מעניינת עצם השאלה. הרי לפי פירושנו אין מקום לשאלה הזו. שכן לפי הבנתנו, העובדה שניתן לשאת בשלישי אך לא בשני איננה תוצאה של תקנה מחושבת, אלא של מנהג של העם שנתהווה – בשעת הסכנה נוצר מנהג לכנוס בשלישי, ומרגע שלא מיחו בידם חכמים זו כנראה אופציה ראויה. שני לא – פשוט כיוון שבפועל לא נהגו כך בשעת הסכנה. מכך שהירושלמי מחפש רציונאל להבדל בין שני לשלישי, נראה שהירושלמי הבין שההיתר לשאת ביום שלישי נוצר כפסיקה מחושבת ולא מכורח נסיבות.

אמנם, ניתן ליישב את שאלת הירושלמי עם הבנתנו: אולי הירושלמי סבר שאמור להיות רציונאל הלכתי גם למנהג עממי שנוצר בשעת הסכנה? נקודה למחשבה.

אך כפי שנראה כעת, גם הבבלי ביאר את הברייתא באופן שמנוגד להבנה הנ"ל – וכאן יהיה קצת יותר מסובך ליישב.

הבנת הבבלי בברייתא

דיון הבבלי על הברייתא:

 

מאי 'סכנה'?

אילימא דאמרי: בתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג

'נהגו' - לגמרי ניעקריה?

אמר רבה, דאמרי: בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה...

וליעקריה?

גזירה עבידא דבטלא, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן

'ובשני לא יכנוס, ואם מחמת האונס – מותר'.

מאי אונס?

אילימא הא דאמרן,

התם קרי ליה סכנה, והכא קא קרי ליה אונס?

ותו, התם נהגו, הכא מותר?

אמר רבא, דאמרי: שר צבא בא לעיר [...]

ואיבעית אימא: מאי מחמת האונס?

כדתני': הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה

כתובות ג, ב 

 

בבבלי יש שקלא וטריא סבוכה על הברייתא שלנו. לא נעסוק בכל הדיון, אלא בשתי נקודות שחשובות לענייננו. כפי שנראה, בשתי נקודות אלו נראה במבט ראשון כאילו מתייחסים ל"מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי" כאל פסק הלכה, ולא כאל תיאור היסטורי גרידא. במבט מעמיק יותר, נראה שניתן לבסס את הבנתנו בברייתא על מסקנת הבבלי. 

 

1. הבבלי עוסק במושג "סכנה" שבברייתא, ומציע שמדובר על גזירה שהייתה – "דאמרי: בתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג". על כך מקשה הבבלי - "נהגו?! לגמרי ניעקריה". ושוב בהמשך, כשהבינו שמדובר על גזירה שונה קצת - "דאמרי: בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה" – שאלו – "וליעקריה?". כלומר – אם הסכנה המדוברת הייתה גזירות כה חמורות, החכמים היו צריכים להתערב ולפסוק את ביטול תקנת נישואי-בתולה-ביום-רביעי, ולא להסתפק במנהג המיקל.

משאלה זו משתמע שהבינו  את "נהגו" כפסק הלכה, הנמצא על סקאלה אחת עם פסק העוקר את התקנה. ואילו לשיטתנו השאלה לא מתחילה: "נהגו" ו"לא מיחו" פירושו שלא הייתה כאן פסיקת הלכה כלל, והטעמים לכך אינם בהכרח הלכתיים, אלא ייתכן שהם היסטוריים – יתכן שהחכמים לא הספיקו להגיב לגזירה, התגובה העממית הקדימה אותם – ומאותו רגע לא היה צורך בתגובה של פסיקה מפורשת, ויתכן שהחכמים לא היו מסוגלים להגיב באופן גלוי ופעיל – הרי הייתה זו שעת סכנה.

אמנם, כשמגיעים למסקנת הגמרא הבנתנו מתיישבת היטב: לפי מסקנת הגמרא אנחנו מגלים שהחכמים לא עקרו את התקנה, אלא הסתפקו בהיווצרות המנהג, מכיוון ש"גזירה עבידא דבטלא, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן". כלומר – חכמים העדיפו להשאיר את הדבר בתחום ההתרחשות העממית, ולא לבטא עמדה הלכתית, כיוון שזה היה כופף את ההלכה למציאות הדינאמית. במילים אחרות – מודה הגמרא שאין כאן פסיקת הלכה, אך הגמרא מדגישה שאין הדבר נובע מכך שהחכמים לא יכלו להיות מעורבים בהתרחשות מבחינה הלכתית, אלא מכיוון שהעדיפו שלא.

 

2. בהמשך הסוגיא הגמרא מנסה להבין מהו האונס המופיע בסיפא של הברייתא. בשלב ראשון מציעה הגמרא להבין שהכוונה לאותה סכנה שהופיעה כבר ברישא של הברייתא. זה כמובן יוצר קשיים רבים בפשט הברייתא, ולכן אפשרות זו נדחית – לעניינינו, ההווה אמינא הזו עומדת לכאורה בניגוד להבנתנו. שהרי לשיטתנו "סכנה" ו"אונס" אינם ברי השוואה, "סכנה" מציין אירוע היסטורי שגרר תגובה עממית – "נהגו", ואילו "אונס" הוא קטגוריה הלכתית, שמקבלת פסק הלכה – "מותר". אבל שוב, גם כאן – המסקנה עומדת לימיננו. שהרי הגמרא דוחה את ההשוואה בין השאר בטיעון – "התם נהגו הכא מותר", ואולי הגמרא רומזת בדחייה בדיוק לחילוק הנ"ל.

בנוסף, כשהגמרא מספקת זיהויים אחרים של "אונס", היא איננה מציעה אירועים היסטוריים מקבילים ל"סכנה", אלא מצבים יומיומיים – "דאמרי שר צבא בא לעיר", "מת אביו של חתן או אמה של כלה", שדורשים פסק הלכה, ובוודאי אין מקום לדבר בהם על היווצרות של מנהג כעין זה שנוצר "מן הסכנה ואילך".

סיכום

בלימוד עומק הפשט של הברייתא גילינו עולם עשיר: הדין הפשוט ברישא, המצב שנוצר "מסכנה ואילך" – מנהג העם בתגובה למצב הזה ותגובת החכמים לתגובה זו, ולבסוף – הדין "באונס". לכל שורה בברייתא יש את המנגינה המיוחדת שלה. ראינו גם את הניגוד הספרותי שהברייתא יוצרת בין המצב הפשוט לבין המצב מסכנה ואילך, מבחינת תפקוד החכמים ומבחינת התנהגות העם.

כשלמדנו את הירושלמי ואת הבבלי, המשווים בין "מסכנה ואילך" לבין "מחמת האונס", נראה היה במבט ראשון שהם פירשו את הברייתא בצורה שטוחה יותר – הברייתא כולה עוסקת ברובד הלכתי, ולכן הרישא והסיפא ברי השוואה.

מבט מעמיק יותר על הדיון בבבלי מגלה שניתן לראות במסקנת הבבלי – ההבחנה בין "נהגו" לבין "מותר", העמדת "מן הסכנה ואילך" כ"דאמרי תיבעל להגמון תחילה",  וכן "מחמת האונס" כ"שר צבא בא לעיר" או "מת אביו של חתן או אימה של כלה" – רמזים לעומק הנ"ל.

 





.[1] מקבילה דומה מאוד בתוספתא, כתובות א, א. בירושלמי יש מקבילה כמעט זהה לסיפא של הברייתא- "ומסכנה ואילך..."


 

 

בית המדרש