ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים"

ע"י: יאיר שאג

יאיר שאג מנתח את פרק רביעי במשניות של מסכת ברכות. מאמר זה מהווה חלק מלימוד תוכנית ´משנה ונשמה´ בהנחית הרב משה פאלוך.

חלוקה לקבצים

 

קובץ א'

(א) תפילת השחר, עד חצות;

רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות.

 

תפילת המנחה, עד הערב;

רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה.

 

תפילת הערב, אין לה קבע.

ושל מוספין, כל היום.

 

קובץ ב'

(ב) רבי נחוניה בן הקנה

היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, תפילה קצרה.

אמרו לו: מה מקום לתפילה זו?

אמר להם:

בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי,

וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי.

 

(ג) רבן גמליאל אומר:

בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה.

רבי יהושוע אומר: ומעין שמונה עשרה.

רבי עקיבה אומר:

אם שגרה תפילתו בפיו – מתפלל שמונה עשרה;

ואם לאו – מעין שמונה עשרה.

 

(ד) רבי אליעזר אומר:

העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים.

 

 

רבי יהושוע אומר:

המהלך במקום סכנה, מתפלל תפילה קצרה ואומר:

הושע ה' את עמך את שארית ישראל,

כל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך;

ברוך אתה ה', שומע תפילה.

 

 

קובץ ג'

(ה) היה רוכב על החמור – יירד;

אם אינו יכול לירד – יחזיר את פניו.

אם אינו יכול להחזיר את פניו –

יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים.

 

(ו) היה יושב בספינה או בקרון או באסדה –

יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים.

 

קובץ א'

(ז) רבי אלעזר בן עזריה אומר:

אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר;

וחכמים אומרין:

בחבר עיר ושלא בחבר עיר.

רבי יהודה אומר משמו:

כל מקום שיש חבר עיר –

היחיד פטור מתפילת המוספין.

 

כניתוח כל פרק נפתח גם את הפרק הזה בחלוקה לקבצים. בפרק זה ישנה תופעה מעניינת, קובץ שנפסק באמצעו ונקטע בידי קבצים אחרים. הקובץ הבסיסי של הפרק הוא קובץ מתקופת תלמידי ר' עקיבא- משניות א' וז'.[1] משנה א' עוסקת בזמני תפילות הקבע ומסתיימת בתפילת המוספין. ולכן משנה ז' שעוסקת גם היא בתפילת המוספין היא המשכה של משנה זו. עוד ראיה לאורגניות של הקובץ היא הופעתו של רבי יהודה גם במשנה א' וגם במשנה ז'. הקובץ השני, משניות ב' וג', הוא קובץ מתקופת דור יבנה, הדוברים בו הם רבן גמליאל הנשיא, שני גדולי הדור ר' אליעזר הגדול ור' יהושוע, רבי נחוניה בן הקנה וצעיר הדור ר' עקיבא. הקובץ קשור מבחינה תוכנית, הוא מדבר כולו על תוכנם של התפילות. אחידות הקובץ מתבטאת גם בפן הצורני, ניתן להבחין גם  במסגרת תוחמת: תיאור ר' נחוניה בן הקנה מתפלל 'תפילה קצרה' פותח את הקובץ ור' יהושוע סוגר אותו בדיני 'תפילה קצרה'. הקובץ השלישי, משניות ה'-ו', הוא קובץ אורגני שלא קשור בלשונו ובתוכנו לקבצים שלפניו ואחריו. את אחידותו של הקובץ ניתן לראות בנקל, ה'פזמון החוזר' – "יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים" ואחידותו של הנושא שלא מוזכר בקבצים האחרים, מלמדים על היותו קובץ אורגני.

כמו שאמרנו, הפרק בעצם בנוי מקובץ שנפרץ באמצעו ובתוכו נכנסו שני קבצים אחרים. לכן נוכל לומר שהטופוגרפיה של הפרק היא כעין עיגול בתוך עיגול, כאשר ה'עיגול הפנימי' בא להתייחס ולהסביר את ה'עיגול החיצוני'.

כשאנו מבחינים בתופעה כזו בה קובץ פורץ אל תוך קובץ אחר אנו צריכים לשאול את עצמנו מה גרם לרבי לערוך כך את המשנה. עריכה מעין זו אומרת דרשני, וקוראת לקורא להבין איזה מסר רצה רבי להעביר בעריכת הפרק.

כדי לענות על השאלה הזו נצטרך לשאול את עצמנו מה הקשר בין הקובץ הראשון לקובץ השני, מלבד העובדה ששניהם עוסקים בתפילה. עיון מקרוב בקובץ הראשון ובקובץ השני מגלה כי ישנה מילה שחוזרת על עצמה - 'קבע'. בקובץ הראשון "תפילת ערבית אין לה קבע". ובקובץ השני בדעת ר' אליעזר "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". ברצוני לטעון כי  הקבצים מציירים מהלך לוגי אחיד. הקובץ השני מעלה דילמה שמתעוררת בעקבות הקובץ הראשון והקובץ השלישי בא בכדי 'לפתור' את הבעיה שהועלתה. העריכה המבנית של הפרק מבטאת מהלך זה. הקובץ השני 'פורץ' לתוך הקובץ הראשון בכדי לבטא את 'פריצתה' של הדילמה. עריכתו של רבי באה להעלות את 'פריצתה' של הדילמה לתודעתו של הקורא.

 

הקובץ הראשון 'העושה תפילתו קבע'

 

תוכנו של הקובץ הראשון הוא קביעת זמנים לתפילות הקבע. כפי שאומרת התוספתא - "כשם שנתנה תורה קבע לקרות שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה" (תוספתא ברכות ג, א). הקובץ הראשון עוסק בזמנים של אותן התפילות. ביסוד הקובץ עומדת העובדה שיש ארבע תפילות קבועות שנקבעו כנגד הקרבנות – שחרית מנחה ערבית ומוסף.[2] נראה כי קביעות התפילות קודמת לתקופת הקובץ. זאת בשל העובדה שהקובץ לוקח את ההלכה שישנן ארבע תפילות כנתון מוסכם ודן מהם זמני אותן התפילות. ההלכה הנותנת קבע לתפילות מעלה מידית את השאלה, אם התפילות הן קבועות, היכן מתאפשר לכל יחיד ויחיד לבטא את תפילותיו ובקשותיו האישיות? כאן מגיע הקובץ השני.

 

הקובץ השני 'אין תפילתו תחנונים'

 

הקובץ השני מתחיל מהמעשה של ר' נחוניה בן הקנה. תלמידיו רואים אותו מתפלל בכניסתו וביציאתו מבית המדרש ושואלים אותו "מה מקום לתפילה זו?". לדעת המפרשים[3] שאלתם היא מה התוכן של התפילה אותה הוא מתפלל, "מה מקום - כלומר מה טיבה", וכך גם משתמע מן התשובה שהוא נותן להם. אך לפי ההצבה העריכתית של הקובץ כ'פריצה', והסברנו את הפריצה הזו לעיל, ניתן לומר שהשאלה שלהם היא באמת "מה מקום לתפילה זו". במילים אחרות, מה המקום של תפילה זו במהלך היום, האם יש מקום לתפילות נוספות מעבר לתפילת הקבע? תשובתו היא שבאמת יש מקום גם לתפילות וולונטריות שעניינם הוא בקשה והודאה אישית. המשך הקובץ עוסק במחלוקת המשולשת בין ר' אליעזר ר' יהושע ור' עקיבא. אם הקובץ הראשון דיבר על קביעות הזמן, החלק הזה בקובץ השני מדבר על קביעות התוכן. על דברים אלו 'צועק' ר' אליעזר "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", לא ברור האם ר' אליעזר בא לחלוק על הדעות שלפניו או שהוא רק אומר את דבריו כ'דברי מוסר', אך ברור שהוא בא כנגד דברי קודמיו תוך התייחסות לבעייתיות של תפילת הקבע. עניינה של התפילה הוא התחנונים, תחינותיו ובקשותיו של האדם מול א-לוהיו. הקביעות של התפילה יכולה להוביל לקיבעון ולאיבוד מימד התחנונים שבתפילה.

דבריו של ר' יהושע על התפילה הקצרה מחזקים את הטענה, שעיקר התפילה טמון בבעיותיו האישיות של כל מתפלל. התפילה אותה מבקשים רבן גמליאל ר' יהושע ור' עקיבא לעצב במשנה ג' היא תפילה בעלת שמונה עשרה בקשות קבועות, בקשות כלליות על נושאים שיכול להיות שלאו דווקא מעניינים את האדם הפרטי שעומד בתפילה. לפי ר' יהושע תוכנה של התפילה הקצרה הוא "הושע ה' את עמך את שארית ישראל, כל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך; ברוך אתה ה', שומע תפילה", התפילה הקצרה היא בעצם התמצית של התפילה, בכך שר' יהושוע שם את צרכיהם של ישראל כתוכנה של התפילה הקצרה, "יהיו צרכיהם לפניך", הוא מגלה שגם לדעתו עיקר התפילה הוא בקשותיו האישיות של כל אחד ואחד מישראל.[4]

לסיכום קובץ זה ניתן לומר שבעקבות קביעתן של תפילות הקבע בקובץ הקודם עולה ומתעוררת בקובץ זה הדילמה של תפילות הקבע, כיצד תפילות שקבועות בזמן ובתוכן יכולות לשמור על מהותן- התחנונים. בתוך כך, גם התנאים שקובעים זמן ותוכן קבועים לתפילה יודעים שתוכן התפילה ותמציתה הוא התחנונים, אשר במבט ראשון נראים כסותרים קביעותה.

 

הקובץ השלישי 'ובלבד שיכון ליבו'

 

הקובץ השלישי מביא את פתרון הדילמה – כוונת הלב. קובץ זה עוסק בכיוון התפילה וקובע שמי שיכול יכוון את פניו כנגד בית קודשי הקודשים, ומי שלא יכול לכוון את פניו יכוון את ליבו. מדוע כיוון התפילה הוא בית המקדש? על שאלה זו עונה התוספתא:

 

סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות מכוונים לבן לפני המקום ומתפללין שנא' (מ"א ח) והתפללו אל ה'. היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנא' (שם) והתפללו אל ה' דרך ארצם. היה עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ירושלים שנא' (שם) והתפללו אל העיר הזאת. העומדים בירושלים מתפללין כנגד בית המקדש שנא' (שם) והתפללו אל הבית הזה. העומדים במקדש יכונו את לבן כנגד בית קדשי הקדשים שנא' (שם) והתפללו אל המקום הזה, נמצאו העומדין לצפון פניהם לדרום העומדים בדרום פניהם לצפון העומדים במזרח פניהם למערב העומדים למערב פניהם למזרח ונמצאו כל ישראל מתפללין למקום אחד.

תוספתא ברכות ג, יד-טז 

 

הפרק אליו מפנה התוספתא הוא פרק ח' בספר מלכים א' – תפילת שלמה. תפילתו של שלמה שנאמרה בעת חנוכת המקדש פורסת את תפיסתו של שלמה לגבי מהותו של המקדש. היינו מצפים שהעיקר יהיה עבודת המקדש, הקורבנות, אבל מי שמסתכל על הפרק רואה שעיקר עניין המקדש על פי תפילת שלמה הוא התפילה. בתפילה זו ממרכז שלמה את כל התפילות אל בית המקדש, אל בית קודשי הקודשים. "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בנית בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם" (מלכים א' ח, מח-מט). מפסוקים אלו עולה כי הפניה אל המקדש היא בעצם פניה אל הקב"ה. בפרק הזה מגדיר שלמה את מהותה של התפילה –

 

כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

מלכים א' ח, לח-לט

 

התפילה היא תחינתו של האדם על כל 'נגע לבבו', הקב"ה יודע את לבב האדם ושומע לתפילתו. הפנייה למקדש, על פי תפילת שלמה, היא בעצם הפניית הלב, על צרותיו ותחינותיו, אל מי ששיכן שמו בבית הזה – הקב"ה. פרק זה מגלה שבעצם מהותו של המקדש, של מקום הפולחן, טמונה בכוונת הלב לקב"ה שהיא התפילה.

עניין זה מתגלה גם בפולחן היום יומי, הקבוע, של המקדש – עבודת הקרבנות. מסכת מנחות מסתיימת במדרש: "נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח', ובעולת העוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון אדם את דעתו לשמים" (מנחות יג, יא). ובנוסח אחר בגמרא: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון את לבו לשמים" (ברכות ה, ב). גם בעבודת הקרבנות אנחנו רואים אותו היסוד, עיקר הקרבן הוא כוונת הלב לשמים, לקב"ה. עבודת ה', גם עבודת הקורבנות וגם ה'עבודה שבלב' שהחליפה אותה, עניינה לכוון את לבנו לאבינו שבשמיים.

נאמר דבר נוסף על הטופוגרפיה של הפרק. כמו שאמרנו הטופוגרפיה של הפרק היא עיגול בתוך עיגול, יש לנו בפרק הזה חיצוניות ופנימיות, כשהחיצוניות היא הקובץ על תפילות הקבע והפנימיות היא הקובץ שמרכזו הוא כוונת הלב לבית קודשי הקודשים. הטופוגרפיה של הפרק מלמדת על תוכנו. מה שהפרק אומר לנו הוא שלכל עבודת ה' יש חיצוניות ויש פנימיות, יש את החיצוניות הפולחנית הקבועה כשבתוכה חייבת לשכון הכוונה הפנימית ובלעדיה היא "גוף בלי נשמה".[5]

 

סיכום

 

הפרק מתחיל בזמנים הקבועים של התפילות שנקבעו כנגד הקרבנות, קביעות זו מעלה דילמה, מהו היחס בין הקביעות של הזמנים והתכנים לבין התפילה האישית של כל אחד ואחד, תפילת התחנונים. ההצבה של הקובץ על כוונת הלב כנגד בית קודשי הקודשים נותנת מענה שאלה זו. כמו שבכל הקרבנות יש את המסגרת הקבועה, הפולחנית, אבל העיקר הוא כוונת הלב ו'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון את לבו לשמים'[6] כך גם בתפילה, ה'עבודה שבלב', אמנם חכמים תיקנו קביעות גם בזמנים וגם בתכני התפילה אבל דבר זה לא גורע מהעובדה שעיקר התפילה היא התחנונים, כוונת הלב, "איש נגע לבבו". האתגר הוא להצליח למצוא את הקול האישי, קול התחנונים, קולו של הלב, בתוך אותה מסגרת קבועה.

נסיים בתפילה מתוך תפילתו של שלמה המלך ע"ה: "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם" (מלכים א' ח, לט)

אמן כן יהי רצון.





[1]. אמנם ר' אלעזר בן עזריה מוקדם לדור הזה, אך בכל זאת נראה לומר כי משנה זו שייכת לקובץ מדור תלמידי ר' עקיבא, זאת בשל הופעתו של ר' יהודה בה. הפער הבין דורי בין ר' אלעזר לר' יהודה מלמד שהתייחסותו לא הייתה ישירה. מכאן גם משתמע שהמימרות של ר' אלעזר וחכמים נכנסו לקובץ הזה בגלל התייחסותם לתפילת המוספין, כאשר ר' יהודה מוסיף עליהם את דבריו.


[2]. העובדה שלדעת המשנה התפילות נתקנו כנגד הקרבנות מוכחת מכך שתפילת מוסף נכללת כאחת מתפילות הקבע.


[3]. רש"י על הגמרא, וכן מובא בקהתי.


[4]. וכדברי אחרים בתוספתא "יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שתתן לכל אחד ואחד צרכיו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה" (תוספתא ברכות ג, ז).


[5]. תופעה דומה אפשר לראות בפרק שלישי של ראש השנה שם נמצאת המשנה של "משעבדין לבם לאביהם שבשמים" באמצע קובץ אחר, ועיין שם. ניתן לומר כי המהות הפרק שם מכוונת לומר שהעיקר בתקיעת השופר הוא שיעבוד הלב לשמים ולא התקיעה עצמה ועיין שם.


[6]. משפט זה נאמר על קרבנות, תפילה ותורה. קרבנות הם העבודה ותפילה ותורה הם שני הדברים עליהם נאמר "איזוהי עבודה שבלב".


 

 

בית המדרש