ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

המוסר של חז"ל כפי שמשתקף מפרשית בן סורר ומורה

ע"י: גלעד שטרן

במאמר האחרון בסדרה המאמרים במסגרת תוכנית ´משנה ונשמה´ בהנחיית הרב משה פאלוך, עוסק גלעד שטרן בפרק השמיני של מסכת סנהדרין ומסביר לאורו את יחסם של חכמים למוסר.

חלוקה לקבצים

 

לימוד משנה צריך להיעשות בשני שלבים. בשלב הראשון, עלינו להבין את הפן הטכני של סידור המשניות – מהו הרצף הלוגי שבין המשניות. בשלב השני, עלינו לנסות ולהתכוונן אל הרעיון שמתחבא בין השורות.

לאחר שנלמד את המבנה והסדר של הפרק השמיני במסכת סנהדרין, ננסה להבין מתוכם את השקפתם המוסרית של חז"ל בכלל, ובכל הנוגע לנושאים העוסקים בפרק בפרט.

 

ראשית, ננסה לחלק את הפרק לקבצים. חלוקה זו היא בעיקר ספרותית, ואיננה מתייחסת לתוכנם של הקבצים. נחפש ביטויים משותפים וסגנון דומה היכולים להעיד על גבולות הקובץ.[1]

 

קובץ א'

(א) בן סורר ומורה - מאימתיי נעשה בן סורר ומורה?

משהביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון אבל לא העליון,

אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה שנאמר "כי יהיה לאיש בן" (דברים כא, יח) ולא בת, "בן" ולא איש. הקטן פטור, שלא בא לכלל מצוות.

(ב) מאימתיי הוא חייב? משיאכל טרמיטר בשר, וישתה חצי לוג יין באיטלקי;

רבי יוסי אומר: מנה בשר, ולוג יין.

 

אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, אכל טבל ומעשר ראשון, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין –

אינו נעשה בן סורר ומורה: עד שיאכל בשר, וישתה יין שנאמר "זולל, וסובא" (דברים כא, כ). אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו" (משלי כג, כ).

 

(ג) גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה: עד שיגנוב משל אביו, ויאכל ברשות אחרים. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו, ומשל אימו.

 

(ד) היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה.

רבי יהודה אומר, אם לא הייתה אימו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה.

היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חירש אינו נעשה בן סורר ומורה:

שנאמר "ותפשו בו" (דברים כא, יט), ולא גידמין;

"והוציאו אותו" (דברים כא, יט), ולא חיגרין;

"ואמרו" (דברים כא, כ), ולא אילמין;

"בננו זה" (דברים כא, כ), ולא סומין;

"איננו שומע, בקולנו" (דברים כא, כ), ולא חירשים.

 

מתרים בו בפני שלושה, ומלקין אותו. חזר וקילקל, נידון בעשרים ושלושה;

ואינו נסקל, עד שיהו שם שלושה הראשונים שנאמר "בננו זה", זה הוא שלקה בפניכם. 


ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור;

אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב.

 

קובץ ב'

(ה) בן סורר ומורה, נדון על שם סופו ימות זכאי, ואל ימות חייב:

 

שמיתתן של רשעים הנאה להם, והנאה לעולם; ולצדיקים רע להם, ורע לעולם. יין ושינה לרשעים הנאה להם, והנאה לעולם; ולצדיקים רע להם, ורע לעולם. פיזור לרשעים הנאה להם, והנאה לעולם; ולצדיקים רע להם, ורע לעולם. כינוס לרשעים רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים הנאה להם, והנאה לעולם. שקט לרשעים רע להם, ורע לעולם; ולצדיקים הנאה להם, והנאה לעולם.

 

(ו) הבא במחתרת, נדון על שם סופו. היה בא במחתרת, ושבר את החבית אם יש לו דמים, חייב; ואם אין לו דמים, פטור.

 

קובץ ג'

(ז) ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף את חברו להורגו, אחר הזכור, אחר נערה מאורסה.

 

אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה אין מצילין אותם בנפשן.

 

v     כעת נפרט את מאפייני הקבצים שתוחמים את הקבצים השונים:

 

קובץ א: (משניות א'-ד')

1) הקובץ נפתח בשאלה "מאימתי נעשה בן סורר ומורה", ולאחר מכן (משנה ב') "מאימתי הוא חייב". התשובה ניתנת לאורך כל הקובץ: במשנה א' שואלים מאימתי נעשה בן סורר ומורה, ועונים "משיקיף...". המשניות הבאות עוסקות בשאלה מתי אינו נעשה בן סורר ומורה – "אינו נעשה בן סורר ומורה (עד ש..)" ביטוי זה חוזר פעמים רבות במהלך הקובץ. לקראת סוף הקובץ (משנה ד') אנו רואים גם את הביטוי "אינו נסקל עד ש.." שגם דומה לשונית לביטוי אינו נעשה, וגם עונה על השאלות בהן פתח הפרק.

בהקשר הזה יש לשים לב שלא כל התשובות שניתנו הן בהכרח תשובות ישירות לשאלות שפתחו את הפרק. שכן השאלות היו מאימתי נעשה בן סורר ומורה, מאימתי חייב, אך התשובות היו בין השאר: "אינו נעשה בן סורר ומורה" ו-"אינו נסקל".

2) עורך המשניות ציין גבולות גזרה לקובץ בהזכרת הזקן התחתון או העליון. זוהי שיטה נוספת לחלוקה לקבצים – חיפוש ביטוי שמופיע בתחילתו של הקובץ וגם בסופו.

3) לא ניתן להתעלם מהסגנון המשותף למשניות ב'-ד' וקצת למשנה א'. במשניות אלו אנו רואים פירוט רב של מקרים וצמצומים של פסוקים. סגנון זה מאוד אופייני למדרשי הלכה. בהמשך המאמר נראה כי  אכן קובץ משניות זה מבוסס על מדרש הלכה.

 

קובץ ב: (משניות ה'-ו')

1) משניות הקובץ פותחות בביטוי משותף – "נדון על שם סופו". ביטוי זה הוא המאפיין הבולט של הקובץ.

2) בלב הקובץ קיים חלק יותר אגדתי בו ישנם ביטויים חוזרים: "הנאה להם והנאה לעולם"; "רע להם ורע לעולם". לקמן נעמוד על הקשר בין מסגרת הקובץ לבין לב הקובץ עצמו.

 

קובץ ג: (משנה ז')

1) התלבטתי רבות אם יש לכלול את משנה ז' כקובץ בפני עצמו או כחלק מקובץ ב'. מצד אחד, ישנו קשר נושאי בין המשניות, כולן דנות במקרים שבהם אדם "נידון על שם סופו". אנו הורגים את הרודף בכדי שלא יחטא[2] בדומה לנידונים על שם סופם שמופיעים בקובץ ב'. מצד שני, אין למשנה ז' שום דמיון לשוני עם קובץ ב'.

פיתרון לדילמה נמצא בכך שמשנה ז' פותחת בביטוי "ואלו הן". לאורך מסכת סנהדרין מופיע ביטוי זה חמש פעמים. בפעמים אלו הוא פותח רשימה בה מצוינים מקרים בעלי דין משותף. כך למשל, בפרק ז' משנה ד', לאחר הביטוי "אלו הן הנסקלין" מופיעה רשימה ארוכה של אלו שחייבים סקילה (בן סורר ומורה הוא האחרון ברשימה זו). המסקנה הנובעת מכך היא שמשנה ז' הינה קובץ נפרד של "ואלו הן שמצילין אותן בנפשם".

2) המשנה פותחת ומסיימת במילים: "מצילין אותן בנפשם". המושגים הללו מהווים מעין מסגרת לקובץ זה.

 

מהלך הפרק

 

אנו נתבונן על מהלך הפרק בשני נתיבים. בנתיב הראשון, ה"משנה", נחפש את ההגיון שבסדר הפרק, ואת המקורות לדינים המוזכרים בו. ננסה להבין איך משנה אחת מובילה לזו שאחריה, ומה הקשר בין הקבצים. בנתיב השני, ה"נשמה", ננסה להתמקד בהשקפה המוסרית של חז"ל המשתקפת דרך הפרק, ולהאזין למסרים שהפרק מנסה להעביר ללומד.

 

א. משנה

פסוקים

לפני שנתייחס לקבצים, עלינו להכיר את הפסוקים המתייחסים לבן סורר ומורה. כפי שנראה, הקובץ הראשון מושתת על פסוקים אלו. בספר דברים מתייחסת אחת הפרשיות לבן סורר ומורה. זו היא ההזכרה המקראית היחידה של דין זה בכל התורה:

 

כִי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם:  וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:

דברים כא, יח-כא

 

מפשט הדברים לא ברור מה היה חטאו המדויק של הבן, אשר בגינו נתחייב מיתה. כל שידוע לנו הוא שהבן איננו שומע בקול אביו ואימו, ושהוא זולל וסובא. יש לשים לב שהביטוי "זולל וסובא" לא מוזכר בהגדרתה הראשונית של התורה לבן סורר ומורה. ההגדרה התורתית הראשונית היא רק "איננו שומע". ההורים, בפנייתן אל זקני העיר, מוסיפים את ההגדרה "זולל וסובא".

תוכן הקובץ

קובץ א - בקובץ הראשון המשניות מגדירות את מאפייניו של הבן, ועונות על השאלות שהועלו במשניות א' ו-ב': מאימתי נעשה בן סורר ומורה? מאימתי חייב?

ננסה לסווג את המשניות בקובץ הראשון לפי תתי נושאים:


  • ·        משנה א' – מין / גיל הבן ("ולא בת.. ולא איש")

  • ·        משנה ב' – 1) הגדרת חיובו של בן סורר ומורה ("משיאכל... וישתה") 2) אכילה ושתייה ("אכל.. ולא אכל בשר, שתה... ולא שתה יין")

  • ·        משנה ג' – גניבה (גנב משל אביו...)

  • ·        משנה ד' – 1) ההורים (רצון ההורים/ היחס ההלכתי בין ההורים/ מגבלותיהם הפיסיות)
    2) בית הדין (הפרוצדורה של מהלך הדין)

סדר המשניות זהה כמעט לגמרי לסדר של הפסוקים:[3]

פסוק י"ח:

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן - במשנה א' מופיעה דרשת המילה "בן" מפסוק י"ח - "סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ..." - בספרי מובאת דרשה שדורשת גזירה שווה בין המילים "איננו שומע" המופיעות בפרשיה:

 

"איננו שומע" "איננו שומע" לגזירה שוה: מה איננו שומע האמור להלן זולל וסובא אף איננו שומע האמור כאן זולל וסובא; ומה איננו שומע האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו אף איננו שומע האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.

ספרי דברים, פיסקא ריח

 

המדרש מסביר כי יש להקיש את משמעות "איננו שומע" מפסוק כ' לפסוק יח'. כך, כפי שבפסוק כ' הכוונה היא לזולל וסובא ולגנב, כך גם בפס' יח' כוונת הביטוי "איננו שומע" היא לזולל וסובא ולגנב. למרות זאת, משניות ב' וג' מתייחסות בשנית לפסוק יח' ונותנות משמעות חדשה לביטוי "איננו שומע". חז"ל קוראים בביטוי "איננו שומע" את העניין של זולל וסובא – האכילה והשתיה, וכן את הגניבה של האוכל והשתיה.[4]

פסוק י"ט:

"וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ" – תחילת משנה ד' עוסקת באביו ואימו של הבן הסורר (וכן בספרי ריט דרשו את הפסוק לנושאי משנה זו) .

פסוק כ':

"וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה" – סוף משנה ד' עוסקת בבית דין (וכן בספרי ריט דרשו את הפסוק לנושאי משנה זו).

באמצעות דרשות חז"ל במדרש, הצלחנו לסדר בקלות את קובץ א' על פי סדר הפסוקים. בתוך כך, הספרי, שיצא מבית מדרשו של ר' עקיבא, מציג לנו מגמה פרשנית עליה נעמוד בנתיב השני.

 

קובץ ב - כשאנו קוראים את קובץ ב' ומנסים לשייך אותו למקור מסוים, ניצבות בפנינו שתי אופציות. הראשונה היא להמשיך את קריאת הפרק לאור הספרי:

 

אמר רבי יוסי וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין הוא נסקל? אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה ואמרה ימות זכיי ואל ימות חייב –  שמיתתם של רשעים הניה להם והניה לעולם ושל צדיקים רע להם ורע לעולם; יין ושנה לרשעים הניה להם והניה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם; שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הניה להם והניה לעולם.

ספרי דברים, פיסקא רכ

 

הספרי, בשם ר' יוסי,[5] מסביר לנו שאמנם במבט ראשון העונש לבן סורר ומורה נראה מופרז, אך במבט מעמיק יותר מובן כי "בן סורר ומורה נדון על שם סופו" – ההלכה מעוניינת למנוע ממנו למות חייב. נראה שר' יוסי הוא התנא של משנתנו - ניתן לראות זאת מהמשותף למדרש והמשנה (הן בתוכן והן בלשון).[6]

 

אמנם לא מצאתי מקורות למשנה ו', אך אני חושב שעורך המשניות רצה להראות לנו שמה שאמרנו לגבי בן סורר ומורה הוא הדין לגבי הבא במחתרת. הבא במחתרת מתחייב בנפשו למרות שאינו עושה מעשה שמחייב מיתה כשלעצמו אלא אנו יודעים מה הוא הולך לעשות בסופו של דבר, ואנו רוצים שימות זכאי.[7]

כפי שראינו לעיל, קובץ ב' תחום במסגרת של בן סורר ומורה והבא במחתרת. ליבו של הקובץ מסביר כי מיתתם, שנתם, פיזורם וכו' של רשעים היא הנאה להם ולעולם. הנאה להם כי ימותו זכאים, והנאה לעולם כי לא יגרמו עוד נזק.[8]

 

קובץ ג – כפי שהוזכר לעיל, המשנה האחרונה בפרק היא קובץ בפני עצמו. עניין זה נלמד מכך שהביטוי "אלו הן.." מוכר לנו מפרקים אחרים במסכת סנהדרין ומכות כפתיחה לרשימה של עונשים מסוימים.[9] מסכת סנהדרין מפרק ד' ואילך מורכבת מרשימות של עונשים שנפתחות ב"אלו הן.." ובפנינו ניצבת רשימה קצרה נוספת. בן סורר ומורה לקח חלק ברשימת הנסקלים שמופיעה בפרק ז ונמשך בשל ההקשר התוכני לפרקנו. משנה ז' כבר לא עוסקת בנסקלים אלא באלו שמצילים אותם בנפשם. זהו דין חדש. דין זה כנראה הובא לכאן אגב המשניות הקודמות בהן דובר על הצלת הבן הסורר מחטאו העתידי. זהו עניין שנצטרך לברר ב"נשמה".

מהו מקורו של דין רודף? הספרא על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט טז):

 

ומנין לרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורס' חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר: "ולא תעמד על דם רעך"

ספרא קדושים, פרשה ב

 

מלשון המשנה והספרא, אנו מבינים שאדם חייב להציל את נפש חבירו בכך שיהרוג אותו.[10] בכך, הוא מקיים את דין "ולא תעמוד על דם רעך", שכן אדם שחוטא בעבירות מעין אלו כאילו נאבד מן העולם, כאילו נשפך דמו. מצטייר כאן מצב קיצוני מאוד, אנו מצילים את נפשו של האדם, בכך שאנו נוטלים אותה.

ניתן להבחין בהדרגה מסוימת: מתחילים בבן הסורר בו החטא רחוק מאוד, לאחר מכן גנב במחתרת בו יש חשש מסוים לחטא קרוב, ולבסוף דין רודף שמדבר על חטא ממשי שהולך להתרחש לנגד עינינו בשניות הקרובות.

 

אז מהו חידושו של קובץ ג? הלשון של קובץ ג מדגישה לנו שהצלה בנפשו של האדם שייכת רק לדינים המתרחשים בין אדם לחבירו (הרודף את חברו להורגו, אחר הזכור, אחר נערה מאורסה). רק במצבים מעין אלו מצווה האדם הפשוט להרוג את הרודף. אך בדיני שמיים (הרודף אחר הבהמה והמחלל את השבת ובעובד עבודה זרה) אין מצילין אותם בנפשן. על הבדל זה נעמוד בחלק ה"נשמה".

 

לסיכום, בחלק ה"משנה" עסקנו בהבנת הנושאים המדוברים בקבצי הפרק השונים, ובהקשרים בהם הם נאמרו. הקובץ הראשון השתלשל על-פי סדר הפסוקים (עם התערבות קלה של המדרש). לאחר מכן הובא הקובץ השני ובו מובא טעם דינו של בן סורר ומורה, שנראה במבט ראשון כלא צודק. בן סורר ומורה מוסבר לנו כדין שהוא "הנאה לו והנאה לעולם" – אנו מצילים את הבן מעצמו, ואנו מצילים את העולם מהבן שעתיד לגדול ולהיות לעבריין. הקובץ השלישי מוסבר כרשימת דינים חדשה של כאלו שמצילים אותם בנפשם, כאן אף הודגש ההבדל בין רודף בדיני אדם לרדוף בדיני שמיים.

 

ב. נשמה

בניגוד לחלק שעסק ב'משנה' של הפרק בו עסקנו בחילוקים יותר טכניים, ננסה להתמקד כעת באמירה שמאחורי סדר המשניות, ובהשקפת חז"ל שעולה מבין שורות הפרק.

קובץ א - עד כה הסברנו את סדר המשניות בקובץ הראשון ע"פ סדר הפסוקים. אך נראה שיש סיבה מהותית יותר מאחורי סדר המשניות. לטענתנו, דין בן סורר ומורה עובר כאן צמצום מסוים. צמצום זה מתחיל כבר מן הפסוקים, ומתמשך לאחר מכן בהתגבשות התורה שבעל פה.

כבר בפסוקים מצאנו צמצום שעובר דין בן סורר ומורה. בתחילת הפרשיה מוגדר הבן על ידי התורה כ"איננו שומע בקול אביו ובקול אימו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם". כלומר, ההגדרה הראשונית של חטא הבן היא אי-ציות להוריו.[11] אך כאשר ההורים מתלוננים בפני זקני העיר, הם נותנים הגדרה יותר ספציפית לחטאו של הבן באמרם "איננו שומע בקולנו זולל וסובא". לחטאו של הבן נוסף לפתע עניין הזלילה והסביאה. לטענתנו, ההורים לא רצו לשלוח את בנם להריגה רק מכיוון שזלזל בסמכותם, אלא רק מכיוון שהדבר בא לידי מעשים ממשיים. ההורים, אולי מתוך רחמים על בנם, לא רצו לשלחו לסקילה רק בגלל חוסר ציות זה או אחר, אלא בגלל שיישם את התנהגותו הרעה במעשים – זולל וסבא. ההורים לא רצו להגדיר את בנם כסורר ומורה בהתאם להגדרה התורתית הראשונית, אלא פנו לזקני העיר רק כשהמצב נהיה חמור יותר. בכך הם צמצמו, הלכה למעשה, את ההגדרה הראשונית של בן סורר ומורה וקבעו קו אדום רחוק יותר.[12] אצל חז"ל[13] נדרשת גזירה שווה בין ההגדרה הראשונית בדברי התורה לבין ההגדרה של ההורים. זאת אומרת שניתן לומר שחז"ל קבלו את הצמצום של ההורים: בן סורר ומורה חייב להיות גם זולל וסובא.

את הצמצומים הבאים עושים חז"ל בעצמם[14] באמצעות דרשת הפסוקים. במשנה א' מצומצם הדין לזמן מסוים מאוד בבגרותו של הבן[15] - משהביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון. כמו כן, מצומצם הדין לבנים בלבד. במשנה ב' מצומצמת אכילתו של הבן לכדי שיעור שעליו לאכול כדי לההרג, ללא קשר לאופי הסעודה שאכל, אלא רק לכמות. במשנה ג' מבוארת גנבתו של הבן, שכלל לא עולה מפשט הפסוקים. נראה כי מקורה של הלכה זו בהשערה שהזלילה והסביאה של הבן נעשו מרכוש גנוב. במשנה ד' חז"ל דורשים הסכמה מלאה של הורי הבן בכדי להורגו, וכן התאמה פיסית בין הוריו[16] וכן דרישה למצב פיסי בריא[17] - דברים שללא ספק לא כתובים בפשט הפסוקים. לבסוף, מובא דיון על מצב שבו הבן ברח, מתי ידונו אותו למיתה ומתי לא. אמנם לא בטוח שהלכה זו מהווה גם היא צמצום, אך גם היא נאמרת ברוח הדברים שנתקלנו בהם עד כה – העמדת הדין במקרה נדיר במיוחד.

ניתן להבחין במגמה של חז"ל (כהמשך להוריו של הבן בפסוקים) המצמצמת את דינו של בן סורר ומורה לכדי מקרה כמעט בלתי אפשרי.

מה גרם לצמצום הזה? ניתן לשער שלהורים ולחז"ל היה קשה מבחינה מוסרית להרוג את הבן שלא חטא בפועל עדיין. כעת, הפך דינו של בן סורר ומורה כמעט לבלתי אפשרי. אמנם הדין כמעט ולא יכול להתקיים עתה, אך האם הוא בכלל מוצדק? שאלה זו נשאלה, במילים אחרות, על ידי ר' יוסי במדרש:

 

אמר רבי יוסי: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין הוא נסקל?

ספרי דברים, פיסקא רכ

 

אמנם קיום דינו של בן סורר ומורה צומצם מאוד, אך עצם המצאותו של דין זה משאיר אותנו עם שאלתו המוסרית של ר' יוסי. את התשובה לדברי ר' יוסי אנו מקבלים בקובץ השני.

 

קובץ ב - עורך המשניות פונה לתשובה לשאלה שהתעוררה לר' יוסי ולנו בעקבות הקובץ הראשון. הבן הסורר מוצג בקובץ השני במציאות הרבה יותר פסטורלית: זה לא בדיוק עונש אלא יותר מניעה. אנו מונעים מהבן להפוך לעבריין עתידי. אנו מזהים את הפוטנציאל השלילי שלו כבר עתה, בהיותו ילד, ומדכאים את הפוטנציאל בהריגתו. הבן "נדון על שם סופו".

מניעה[18] היא כבר יותר מוסרית, כי היא "הנאה לו" שלא ימות חייב כדברי ר' יוסי בספרי, ו"הנאה לעולם" שסביבתו לא תסבול.

עורך המשניות הוסיף כאן את דינו של הבא במחתרת כדי להדגיש שגם הריגתו נובעת מאותה סיבה. התפיסה המקובלת על דין הבא במחתרת היא שלבעל הבית מותר להרוג את הגנב שפרץ לביתו מטעמי הגנה עצמית בלבד, זאת מכיוון שישנו חשש סביר שמדובר ברוצח. רצף המשניות מחדש לנו כי בדין בא במחתרת יש גם פן של "נידון על שם סופו". כלומר, יש ערך בהצלתו בכך שנהרוג אותו. כמובן שדין בא במחתרת הובא לכאן מסיבות ספרותיות, כפי שהצגנו בחלק הראשון של המאמר.

ניתן לראות שישנם שני ערכים שעומדים כאן על הפרק. הראשון, שלא ימות חייב. והשני, הגנה (עצמית או על הסביבה). כשיש זמן עד לביצוע החטא, אנו שופטים את המקרה בבית דין כמו בבן סורר ומורה. אך כאשר הזמן דוחק, האדם הפרטי יכול להוות מעין בית דין שדה ולפסוק לעצמו כי יש להרוג את הבא במחתרת.

 

קובץ ג - כפי שהסברנו, בקובץ השלישי ישנה הבחנה ברורה בין מי שאנו מצווים להציל בנפשו (=להרוג) ובין אלו שלא. בדינים המתרחשים בין בני האדם אנו מצווים לפעול ולהרוג את הרודף. אך בדינים המתרחשים בזירות שאינן קשורות ליחסינו עם בני אדם אחרים, אלא יותר כלפי שמיים, אין אנו מצווים להתערב. מדוע?

כדי לענות על שאלה זאת נציג שוב את עניין השאלה המוסרית בבן סורר ומורה, וממנה ננסה להבין את משמעות קובץ ג', ואולי אף את משמעות הפרק כולו.

עד כה נחשפנו להסבר מוסרי אחד בעניינו של בן סורר ומורה – "נידון על שם סופו". אך האמת היא שלעורך המשניות היתה אפשרות להכניס כאן הצדקה אחרת לבן סורר ומורה. במקורות התנאיים המצויים בידנו ישנן עוד שתי סיבות לדינו של בן סורר ומורה:

 

אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר.

סנהדרין עא, א

 

לפי הגישה של ר' שמעון באמת לא היה בן סורר ומורה ולא אמור להיות אי פעם. ר' שמעון מוחק את ההתמודדות הפרשנית בכך שהוא מבין שגם התורה לא ציפתה מאתנו לקיים את הדין הזה. המוסר האלוקי ניתן להבנה – באמת אין מציאות מוסרית שתאפשר את קיומו של בן סורר ומורה. לכן, באמת לא צריך לקיים את דין זה, אלא רק לדרוש ולקבל שכר. ראינו הבלחה של גישה זו אצל ר' יהודה במשנה ד' בה הוא דרש התאמה פיסית מלאה בקול ובמראה בין האב לאם,[19] דבר שהוא בגדר לא היה ולא עתיד להיות,[20] שכן מקרה זה לא יכול להתרחש במציאות. אמנם, בקובץ השני נראה כי עורך המשניות מעדן את תפיסתו המוסרית של ר' שמעון, והולך לכיוון קצת שונה.

 

ר' שמעון בן אלעזר אומר: הבת ולא הבן?! אלא גזירת מלך היא: בן סורר ומורה אפילו העלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשיעור או עד שיאכל בחבורה שהוא כיוצא בה.

תוספתא (ליברמן) סנהדרין יא, ו

 

את דברי ר' שמעון בן אלעזר ניתן להבין בשתי דרכים. הבנה אחת בדבריו היא שהגזירה איננה מוסרית ואיננה אמורה להיות כזאת, אלא היא חוק ללא סיבה. הבנה אחרת היא שהמוסר האלוקי הוא מעבר להבנת בני האדם, ואין ביכולתנו להבין את הצדק שנעשה בדין בן סורר ומורה. בכל מקרה, לפי שתי הדרכים, בניגוד לדעת ר' שמעון שהובאה לעיל, המוסר האלוקי לא מובן לנו, הוא חידה סתומה שלא ניתן לפתרה.

 

מדוע, אם כן, החליט עורך המשניות להשתמש דווקא בנימוק "נידון על שם סופו"?

נראה שקובץ ג' עונה על השאלה הזאת בדרך אליגורית. אנו יכולים להבין את המוסר האלוקי רק בתחומים מסוימים. לעומת זאת, ישנם תחומים רבים בהם הוא לא ניתן להבנה על ידי בני אנוש. בדברים הניתנים להבנה על פני הארץ, שמיוצגים על ידי דינים שבין אדם לחבירו, עלינו לקחת את המוסר האלוקי לידיים, ולהתיימר להבינו. אך בדברים שקשורים לשמיים אנו מצווים "במופלא ממך אל תדרוש". ישנם דברים שאין ביכולתנו להבינם ולכן אין עלינו להתערב בהם.

האדם צריך לדעת שביכולתו לעסוק רק בקצה קצהו של המוסר האלוקי שמתגלה לו ביקום, ואל לו לנסות לעסוק בדיני שמיים – המוסר השמיימי האלוקי, בו אין לו נגיעה.

 

סיכום המהלך

 

ברצוני להניח לרגע את הנימוקים המוסריים הספציפיים שניתחנו סביב בן סורר ומורה, ולהתמקד באמירה המוסרית של חז"ל בניסיונם למצוא הצדקה מוסרית לפרשה זו, ולהכרעתו של עורך המשניות בעניין.

מסתבר שבן סורר ומורה נמצא בדיוק על התפר שבין דבר חסר פשר לדבר בר-פשר. העורך יכול היה לבחור בנימוק של ר' שמעון, לפיו כל צו אלוקי אמור להיות מובן במוסר שלנו, ואם הוא לא מובן כנראה שהוא לא היה ולא עתיד להיות. הוא גם יכול היה לבחור בשיטתו של ר' שמעון בן אלעזר, על-פיה את המוסר האלוקי לא ניתן לנתח כלל בכלים אנושיים, אלא יש לקבלו כגזירת מלך. אך המשנה בחרה ב"נדון על שם סופו".

בהסבר "נדון על שם סופו" ישנם שני צדדים נוגדים לכאורה. הבן "נידון" בבית דין בו השופטים הם בשר ודם, אך הם דנים אותו "על שם סופו" דבר שלא יכול להיות ידוע לבן אנוש. הידיעה מה יהיה בסופו של נער זה היא ידיעה אלוקית. לעומת זאת, השיפוט שהוא שיפוט אנושי. מפורסם המדרש על חנוך שמסביר מדוע הוא נלקח לבית עולמו בגיל כל-כך צעיר, יחסית לבני דורו:

 

אמר רבי איבו: חנוך חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו?

בראשית רבה (וילנא), פרשה כה

 

הידיעה מה יהיה בסוף חייו של האדם היא ידיעה שלא ניתנה לבני אדם – ועדיין, על פיה אנו מבססים את הצדקתנו המוסרית.

עורך המשניות מנמק את דינו של בן סורר ומורה כהחלטה שתחילתה בידי אדם וסופה בידי שמיים. בני האדם עושים את המקסימום כדי להגיע לרצון ה' ולמוסר האלוקי, אך הם יודעים שאין ביכולתם לגעת במוסר האלוקי האינסופי, אין ביכולתם לדעת בוודאות מה יהיה בסופם.

לכן, בקובץ ג' מביעים חז"ל את אי היכולת האנושית להתעסק בדיני שמיים. על האדם נגזר להישאר בתחום האנושי אותו הוא יכול לשפוט בכליו האנושיים.

מה יעשה האדם מול חוסר הודאות? או במקרה שלנו – מה יעשה בית הדין? כיצד עלינו לשפוט בכלים אנושיים מוגבלים?

נראה שהעניין החשוב הוא החיפוש המוסרי, הרצון לנסות ולגלות את המוסר בעולם, השאיפה לנסות ולשפוט בבית דין על אף שאין ביכולתו של האדם להגיע אל הצדק המקסימלי. גם אם נראה רק את קצה קצהו של המוסר, עלינו להמשיך ולחפש, כמו שהרב קוק כותב באורות התשובה:

 

החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל?

[...] אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות.

אורות התשובה ה, ו

 

חז"ל מחפשים את השלמות למרות שהם יודעים שאין הם מסוגלים להגיע אליה. אך לא ניתן לחיות בספק המוסריות כל הזמן, קיימת חובה להכריע. לכן חז"ל הרשו לעצמם לצמצם את דין בן סורר ומורה (בקובץ א'), מתוך הבנה שגם אם הם לא מסוגלים להגיע אל האמת, אל ה"נידון על שם סופו", עליהם להגיע לפעולה כלשהיא. אם ימשיכו לחיות בספקנות בודאי שהצדק לא יעשה מעצמו.

חז"ל מחליטים להכריע לפי תפיסתם הרוחנית-מוסרית מתוך תקווה שהם הולכים ברצון ה'. ואולי (כפי שמשתקף מדברי הרב קוק) עצם הרצון של חז"ל, ולמעשה של כל אדם, להגיע לרצון ה', למוסריות האידיאלית – הוא כבר רצון ה'. "עיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה".

 

ויהי רצון שכל מעשינו יהיו לשם שמיים.





[1]. כל פיסוק של משניות ומדרשים במהלך המאמר הוא שלי (ג.ש) והוא נועד לנוחיות הקריאה. כמו כן, ההדגשות במקורות השונים הן גם כן שלי (ג.ש), ומטרתן להצביע על ביטויים חשובים במטרה להבין את מבנה הטקסט או את מקורו.


[2]. זו אופציה מסוימת לפירוש המשניות. ראה: הערה  10 לקמן.


[3]. תודה שלוחה לרב מומי שהאיר את עיניי בנושא זה.


[4]. כדי למצוא את משמעות הביטוי הייחודי "זולל וסובא" מביאה המשנה הוכחה ממשלי: "אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו" (משלי כג, כ)".


[5]. מעניין לשים לב לכך שר' יוסי הוא המקל במשנה ב' לגבי כמות הבשר והיין שיהיה על בן סורר ומורה לצרוך בכדי להתחייב בנפשו. רק כמות גדולה של אוכל מראה לנו באמת שממולנו ניצב עבריין עתידי שיש להרגו, ולכן ר' יוסי דורש שיעור גדול כדי שבאמת נוכל לדון את הבן על שם סופו.


.[6] ועיין סנהדרין עב, ב.


.[7] כל הכתוב במשניות אצלנו הוא מבית מדרשו של ר"ע (ר' יוסי הוא תלמידו). אמנם לפי ר' ישמעאל ניתן לראות רמז לכך שהסיבה למותו של הבא במחתרת איננה מפני זכאותו או חובתו, אלא מטעמי פיקוח-נפש: "אם במחתרת ימצא הגנב. ומה זה, ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג, אתה אומר ספק שהוא בא לגנוב וספק להרוג, או אינו אלא ספק לגנוב וספק שלא לגנוב, אמרת, אם כשיגנוב ודאי והרגו הרי זה חייב, ק"ו זה שספק בא לגנוב ספק לא בא לגנוב; מכאן אתה דן על פקוח נפש [שספיקו דוחה את השבת]" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה יג)


[8]. בכך מתקרבת דעתו של ר' יוסי לדעת ר' ישמעאל (הערה 5). מכאן אולי ניתן להסיק כי יש לפקפק בקיומה של מחלוקת אמיתית ביניהם, וצריך עיון.


[9]. אמנם בפרק ג' הוזכר הביטוי "אלו.." ככותרת לפירוט מעמדות הלכתיים – המשחק בקוביה וקרובים. אך לענייננו יש להתמקד  במשניות המובאות מפרק ז', ד: 'אלו הן הנסקלין' והלאה -  בן סורר נכלל ברשימה זו. אחר-כך ראינו גם הנשרפים הנחנקים ועוד. וכן במכות: הגולים הלוקים. מעניין לציין שבפרק י' בסנהדרין צוינו אף אלו שאין להם חלק לעולם הבא בכותרת זו, דבר שמעמיד את האנשים הללו באותה דרגה של עונשי ב"ד – דרגה של עונש ממשי.


[10] כך פרש רש"י את המשנה. הרמ"ה, לעומת זאת,  הבין את המשנה אחרת: "ואלו שמצילין אותן מיד רודפיהם בנפשם של רודפים" (יד רמ"ה סנהדרין עג,א ד"ה מתניתין). לעיון נוסף ראה: אלבק לסדר נזיקין, השלמות ותוספות במסכת סנהדרין, עמ' 452 ד"ה 'שמצילין אותן'.


.[11] ישנה אפשרות לפרש בפשט שהבן מאבד את הזכות הבסיסית לחייו מכיוון שזו מוענקת לו רק בגלל השתייכותו למשפחה, ולא בגלל היותו פרט בפני עצמו. המרידה במשפחה שוללת ממנו זכות זאת. לעיון - משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים, הוצאת מאגנס, 1997, עמ' 48-46 (להלן: הלברטל).


.[12] גם חז"ל הגיעו בסופו של דבר למסקנה שהכל הולך לפי רצון ההורים, כפי שאנו רואים במשנה ד': "היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה".


.[13] המדרש בספרי דברים ,שצטטנו לעיל, התלבט בשאלה זו: "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו - יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק? (זאת אומרת: חוסר ציות רגיל להוריו – ג.ש) תלמוד לומר: "איננו שומע" "איננו שומע" לגזירה שוה: מה איננו שומע האמור להלן זולל וסובא אף איננו שומע האמור כאן זולל וסובא, ומה איננו שומע האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו אף איננו שומע האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו" (ספרי דברים, פיסקא ריח)


[14]. הרב ד"ר שמעון פדרבוש בספרו המוסר והמשפט בישראל, מוסד הרב קוק, תש"ח, עמ' 104-105, מסביר שמגמת התורה הייתה כלשונו "המתקת דין של חוק אכזרי קדמון". המשפט הפטריארכאלי ששרר בתקופת התורה נתן לאב זכות לחרוץ על בנו משפט מוות, ואילו התורה דרשה שבית הדין יהיה היחיד שיקבע את דין הבן. בכך היוותה התורה התקדמות מוסרית המתרחקת מהמדיניות הקדומה. בימי חז"ל, כאשר בני האדם התרחקו עוד יותר מהמשפט הפטריארכאלי, היה עליהם להגביל אף יותר את מציאות דין בן סורר ומורה שכבר לא תאם את רוח המוסר של התקופה, ולכן צמצמו אותו.


.[15] בתלמוד הבבלי מוסבר שמשך זמן זה הוא שלושה חודשים בלבד (סנהדרין סט,א בשם רבי כרסדופאי) ובתלמוד הירושלמי מוסבר שמשך זמן זה הוא שישה חודשים בלבד (סנהדרין ח, א).


.[16] הגמרא (סנהדרין עג, א) מבינה את דברי המשנה: "רבי יהודה אומר, אם לא הייתה אימו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה" על פי מדרשו של ר' יהודה: "ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה" (מדרש תנאים לדברים, פרק כא). סיטואציה כזאת היא כמעט בלתי אפשרית.


[17]. לעניות דעתי, הדרשה הכי מאולצת בהקשר זה היא ' "איננו שומע, בקולנו" (דברים כא,כ), ולא חירשים' – שהרי בפשט הבן לא שומע בקול הוריו, וחז"ל דרשו מכך שההורים הם אלו שלא שומעים. דבר זה יכול להצביע על מגמת צמצום די מכוונת מצד חז"ל.


.[18] כבר באמירה זו של חז"ל יש חידוש. חז"ל הפכו את פרשיית בן סורר ומורה מחטא ועונשו למניעה של חטא עתידי. זאת אומרת שלא באמת התרחש כאן חטא. זאת לעומת תפיסתו של יוסף בן מתתיהו למשל שהציג את סקילת בן סורר ומורה כעונש ולא כפעולה מונעת: "בחורים שינהגו זלזול בהוריהם ולא יחלקו להם את הכבוד הראוי ויזידו נגדם, אם במעשי בושת אם מתוך טפשות, יוכיחום הוריהם תחילה בדברים [...] (דברי ההורים לבן – ג.ש) עכשיו, מאחר שיש לנהוג סלחנות על שגיאותיהם של צעירים, דייך בזה, שזלזלת בכבודנו וחזור לדרך הנכונה ותן דעתך, שגם אלוהים כועס על אלה שמעיזים פנים נגד הוריהם, משום שגם הוא אב לכל גזע האדם, ודומה הוא, שנגרמת גם לו בושה יחד עם השותפים לו בכינוי אב, כשלא זכו מבניהם לכבוד המגיע להם [...] ואולם אם יתברר דברי הוריו ותוכחת פיהם, לקחת מוסר, נחשבים כאפס בעיני הבן ובמעשי חוצפה בלתי פוסקים כלפיהם יהפוך את החוקים לאויבים ללא פשרה, יוּצא בידי ההורים עצמם אל מחוץ לעיר [...] וירגמהו באבנים" (קדמוניות היהודים, ספר רביעי, עמ' 264-260). לפי זה יוצא שהבן באמת חטא בחוסר כבוד להוריו, והוא נענש על כך. אך לא בטוח שניתן להתייחס אל כתביו יוסף בן מתתיהו כמקור הלכתי אמין. בעניין ההתלבטות בנושא ניתן לעיין בדוקטורט של דוד נחמן, "ההלכה בכתבי יוסף בן מתתיהו", עמ' 319-310. באופן יותר כללי לגבי היחס בין יוסף בן מתתיהו לחז"ל בפרשיה זו ראה: הלברטל, 67-63.


[19]. ראה הערה 13 לעיל.


.[20] הגמרא (סנהדרין עג, א) אכן פירשה את גישתו של ר' יהודה לפי שיטתו של ר' שמעון.


 

 

בית המדרש