ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

למהותו של יום ירושלים

ע"י: הרב דוד סתיו

מדוע יום העצמאות מקיף את כל החברה הישראלי ואילו יום ירושלים הפך ליום סקטוריאלי? הרב דוד סתיו מסרטט קוים בין קדושה לאומית ובין קדושה דתית.

להאזנה יש לרדת לסוף המאמר


סיכום השיעור בידי תלמיד:

הפער בין יום העצמאות ובין יום ירושלים בחברה ובהרגשה בולט לעין כל. דווקא השנה כאשר יום ירושלים חל ביום שישי ההבדל עוד בולט יותר. ביום ירושלים אין צורך להקדים אותו מכיון שמי שחוגג אותו אין חשש שיחלל שבת. לעומת זאת אם יום העצמאות חל ביום שישי מזיזים אותו מכיון שיש חשש של חילול שבת. מחד יש שמחה מכיון שציבור שומר הכיפות שומר את יום ירושלים מבלי חשש חילול שבת בעוד מאידך שאר עם ישראל פשוט לא חוגג יום זה. גם צדו השני של המטבע לגבי יום העצמאות דומה, כאשר מחד אנו מצטערים על חשש חילול השבת של החילונים במדינה ביום העצמאות אולם מאידך אנו שמחים על מעורבותם ביום זה ושמחתם. האם ירושלים יכולה להיות באמת העיר של כולם או שמא בהגדרה זו עיר המדברת רק בשפה הדתית וממילא רק הדתיים יכולים באמת להתחבר לעיר זו?

על המקדש לא היינו מדברים מלכתחילה שהרי ברור כי מדובר בקדושה וטהרה עילאית אשר בהגדרה מכוונת רק לשכבה אליטיסטית של העם. הרמב"ם קובע כי כל ענייני טומאה וטהרה, גם אלו שנוהגים מחוץ למקדש, מטרתם לחנך את האדם להתייחס באופן נכון אל הקודש. ברור אפוא לכל כי דיני כובד הראש וההנהגות של מורא מקדש ודיני הטומאה וטהרה מכוונים את בית המקדש אך ורק לציבור שמייעד את עצמו לתחום זה. לכן, באופן טבעי מי שיתעלם מדינים אלו ולא יקפיד על ההלכות הללו זיקתו לבית המקדש תחלש.

ביום העצמאות אנו חוגגים את הלאומיות הישראלית ולכן כל מי שחיבורו אל העם איתן יכול לשמוח ולחגוג ביום זה. ברור לנו אפוא מדוע ביום העצמאות שהוא יום של עם ומדינה הציבור החילוני מרגיש שייך. אם כן, מקצה אחד עומד בית המקדש האליטיסטי ומקצה שני עומד יום העצמאות העממי – ובתווך יום ירושלים.

 

עיר שחוברה לה יחדיו

מחד יום ירושלים הוא יום של מדינה ועם ולכן הרבה יהודים אשר מושרשים במסורת ישראל מתקשים לחגוג יום זה שהרי אין לו יסודות במסורת ההלכתית. זאת כאמור, בניגוד למקדש אשר כל כולו תוכן דתי והלכתי אשר כל ירא שמים יחגוג וישמח. אם כן, קשה לאיש ההלכה להתחבר לעיר ירושלים כעיר ממלכה, בירת ישראל בה יושב דוד המלך ובה משתכנים משרדי הממשלה. כבכל מדינה, עיר הבירה היא תמצית הלאומיות ולכן כל בן לאום יתחבר לעיר הבירה שלו וישמח בשמחתה.

מאידך, ירושלים היא עיר המקדש בה יש קדושה מיוחדת משאר קדושת ארץ ישראל ובה מקיימים את מצוות מעשר שני. האדם הדתי יכול להתחבר לצדדים אלו ולשמוח בחידושם אולם כאן ירגיש נתק דווקא החילוני אשר דברים אלו לא אומרים לו דבר. האם יש דרך אפוא לחבר את שני הקצוות הללו יחדיו? האם ייתכן כי הדתי והחילוני יישמחו יחדיו, כתף אל כתף בשמחתה של העיר ירושלים?

 

הגמרא בבבא קמא פב,ב מציגה קובץ של הלכות.

עשרה דברים נאמרו על ירושלים. אשר מציגים קובץ הלכות העוסקות בכבודה של ירושלים. בנוסף לקובץ זה מופיע קובץ אשר לכאורה איננו קשור לכבודה של ירושלים אלא למעמדה המשפטי של ירושלים. למשל, אחת ההלכות קובעת כי 'אין הבית נעשה חלוט בה' דהיינו כאשר אדם מוכר בבית בעיר של חומה יש לו זיקה בבית והוא יכול עד זמן מסוים לפדות את הבית בחזרה. לעומת זאת, בירושלים אין הבית נעשה חלוט מכיון שלא נתחלקה ירושלים לשבטים ולכן אין לאף אדם בעולם זיקה קבועה לעיר זו. דוגמא נוספת בקובץ זה היא ההלכה כי אין זקני העיר מביאים עגלה ערופה בשל העובדה שכתוב כי יימצא חלל באדמה אשר נתן לך ה' לרשתה והרי אין עיר זו שייכת לקהילה מסויימת.

השאלה הגדולה שעולה מתוך הדברים לכל מי שלמד אי פעם ספר יהושע היא העובדה שירושלים כן נחלקה לשבטים. החזו"א מעלה את השאלה הזו ואף מצביע על העובדה שהרמב"ם פסק במקום אחד שנחלקה לשבטים ובמקום אחר שלא נחלקה לשבטים. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ז, יד קובע שאין ירושלים נחלקה לשבטים וממילא יש מספר הלכות שהוא קבוע שלא חלות על העיר ירושלים. לעומת זאת, הרמב"ם שם בפרק ב הלכה י מציין את מיקומו של המזבח:

יסוד המזבח לא היה מקיף מארבע רוחותיו כמו הסובב, אלא היה היסוד משוך כנגד כל רוח צפון ומערבי ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד.

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב

אמנם על פניו אין הלכה זו מענייננו אולם הכסף משנה שם מסביר כי מכיוון ששבט בנימין קיבל את הנחלה של הקרן דרומית-מזרחית ואילו המזבח לא אמור להיות בנחלתו אלא בשל יהודה ולכן הזיזו במיוחד את היסוד. מכל מקום, עולה מפירושו של הכסף משנה שבודאי הבין הרמב"ם שירושלים נחלקה לשבטים שהרי לכן הוא פוסק כי יש להניח את היסוד במקום כזה ולא אחר. אם כן, אנו רואים אפוא כי מחד עולה מהרמב"ם שירושלים לא נחלקה בעוד בהלכה אחרת נראה אחרת וזאת בנוסף לפשט הסיפור בספר יהושע. זאת ועוד, החזו"א לא מבין מה שורש המחלוקת בשאלה האם ירושלים נחלקה לשבטים הרי לא ייתכן שהם התווכחו על פשט המקראות בספר יהושע.

 

קדושת ארץ ישראל וקדושת המקדש

ישנה הלכה מאוד מפורסמת ברמב"ם העוסקת בקדושתה של הארץ והמקדש ורלוונטית מאוד אף לימינו. השאלה הגדולה בה הוא עוסק היא מדוע קדושתה הראשונה של ארץ ישראל פקעה ואילו קדושת המקדש לא בטלה:

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל... לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה - ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל...

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו, טו-טז

מבואר ברמב"ם שקדושת המקדש גדולה מקדושת ארץ ישראל בשל העובדה שהשכינה שורה בה בעוד קדושת ארץ ישראל נובעת אך ורק מכיבוש הרבים. זאת ועוד, מדברי הרמב"ם עולה כי קדושת ירושלים דומה לקדושת המקדש וזו העובדה שחשובה לענייננו עד לכדי מסקנה כי קדושת ירושלים נובעת מקדושת השכינה שבמקדש.[1]

הראב"ד חולק על הרמב"ם בכל תוקף כאשר אנו מבקשים להבין מה נקודת המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד:

סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו

הראב"ד טוען כי לא יכול להיות הבדל כלל בין קדושת ירושלים והמקדש ובין קדושת ארץ ישראל. מעבר לכך, אם כבר אנו מקבלים את הרעיון שיש הבדל בקדושה אז צריך לומר הפוך כאשר ארץ ישראל לא בטלה כי היא קבועה בעוד ירושלים והמקדש בטלים מכיון שהם ממתינים לימים גדולים בעתיד עם קדושה גדולה אף יותר.

מכל מקום, המשותף לראב"ד ולרמב"ם הוא ששניהם מחברים בין ירושלים והמקדש. משמע מדבריהם כי ברור שירושלים יונקת את קדושתה מהשכינה שבמקדש. לעומת זאת במחלוקת לגבי קדושת ארץ ישראל ניתן לחקור בשאלה האם תתכן קדושה בירושלים בלי קדושה בארץ ישראל? האם תתכן קדושה בכנסת ישראל שמפתחת מערכת יחסים בין האדם לקב"ה מבלי שהאומה מחוברת לארצה? הרמב"ם קובע כי אדם פרטי יכול להגיע לירושלים ולהתחבר לקדושת השכינה מבלי שקדושת ארץ ישראל תתקיים. האומה הישראלי השולטת בארצה לא הכרחית לדבקותו של היחיד בשכינתו של הקב"ה. לעומתו זאת, הראב"ד שולל אפשרות זו מכל וכל שהרי הקשר בין הקב"ה לעם ישראל עובר דרך האומה ולכן במצב מנותק גם האדם הפרטי לא מסוגל לגעת בקדושת השכינה שבירושלים. יוצא אפוא כי לדידו התשתית הלאומית בארץ ישראל חיונית לחיבור של האדם הפרטי עם אלוקיו.[2]

לסיכום נראה לכאורה כי לרמב"ם נראה שירושלים היא קדושה דתית בעלמא בעוד הראב"ד סובר שקדושת ירושלים מחוברת בקשר בל ינתק למציאות הלאומית בארץ ישראל. אולם נדמה כי לא ניתן להסתפק בהצגה זו בשיטת הרמב"ם מפני שבהלכות מלכים הוא קובע שניתן למנות מלך אך ורק מבית דוד והם היחידים שנכנסים לעזרה. לאמור, ירושלים איננה רק מקום בו שורה שכינה אלא גם המקום בו מלכות בית דוד שוכנת.  

"רבי חייא ור' יצחק ור' יוסי היו הולכים בדרך, בעוד שהיו הולכים פגש בהם רבי אבא. אמר רבי חייא, ודאי השכינה עמנו. כשהגיע אצלם אמר רבי אבא כתיב "מן היאור אשר הוצאתי את עמי ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד לבנות בית להיות שם". אין ראשו סופו ואין סופו ראשו שכתוב לא בחרתי בעיר ואז ואבחר בדוד. מה זה עם זה. אלא כשהקב"ה יש לו רצון לבנות עיר מסתכל תחילה בראש ההוא המנהיג את עם העיר ואח"כ בונה את העיר ומביא בה את העם וזה שאמר לא בחרתי בעיר עד שהסתכלתי בדוד שיהיה רועה על ישראל משום שהעיר וכל בני העיר כולם תלויים ברועה המנהיג את העיר. אם הרועה הוא טוב, טוב לו, טוב לעיר וטוב לעם. ואם הרועה הוא רע אוי לו אוי לעיר, אוי לעם. ועתה הסתכל הקב"ה בעולם ועלה ברצונו לבנותו והקים תחילה את דוד."

זוהר ויקהל בתרגום הרב אשלג

עולה מהזוהר כי קודם כל נבחר דוד ורק לאחר מכן נבחרה ירושלים כעיר ממלכתית. כלומר, עיקר עניינה של ירושלים היא להיות עירו של דוד כעירה של ממלכת ישראל למען כלל האומה. נראה אפוא כי כאשר הקב"ה רוצה להשפיע טוב לעם הוא בוחר ברועה ובעיר שיתאימו לעם. הזוהר רואה אפוא את קדושת ירושלים לא כיונקת קדושה מהמקדש אלא כמשפיעת קדושה לאומה כולה ומשם קדושתה.

בתפילה אותה אנו מתפללים כל יום על ירושלים יש מחלוקת מסוימת בין הנוסחים השונים. אנו רגילים לומר 'ותשכון בתוכה' – דהיינו על השכינה בירושלים ומיד לאחר מכן מוסיפים 'וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין'. לכאורה, צריך זה תמוה ביותר שהרי כסאו של דוד שייך לברכה שלאחר מכן העוסקת בצמח דוד ומדוע הוא קשור לברכת ירושלים? ואכן, מי שיעיין בספר 'המכריע' של התוספות רי"ד סימן יג' העוסק בשאלה זו יגלה כי היה בעבר נוסח ארץ ישראלי בו ברכת ירושלים וברכת צמח דוד לא היו אלא ברכה אחת אחידה – וכך היו מתפללים בתלמוד הירושלמי. רק בנוסח הבבלי נחלקו הברכות ואכן בנוסח זה המשפט 'וכסא דוד' לא היה שייך לברכת ירושלים אלא לברכת צמח דוד.

מהי אפוא נקודת המחלוקת בין הנוסחים? נדמה כי השאלה הגדולה היא האם ירושלים היא מקומו של המלך דוד או שמא מקומה של השראת השכינה. הנוסח הבבלי הפריד לגמרי בין הברכות מכיון שהמלכות נפרדת לגמרי מהשכינה. גם ברש"י על מסכת מגילה בדף יח מבואר שבניין המקדש קודם לבניין המלוכה וחזרת משיח צדקנו – מה שמצביע על העובדה שיש ברכה על השכינה ויש ברכה על גאולת המשיח.

במציאות של היום קודם חזרה המלכות והוקמה המדינה ורק לאחר מכן תגיע בעזרת ה' גם קדושת המקדש וחזרת השכינה. כך גם משתמע בפשטות ברמב"ם כאשר מצוות בניין בית המקדש מופיעה רק לאחר בניית המלכות והופעת המשיח.

בירושלמי התייחסו אל שני הדברים כתופעה אחודה בה הופעת המלכות מגיעה יחד עם השראת השכינה בירושלים. יש בירושלים שתי צדדים גם הלאומי וגם הדתי.

החזו"א כותב באורח חיים קכו על מסכת יומא דף יב האם קדושת ירושלים שייכת לשבטים. לאמור, כאשר אומרים 'ירושלים לא נתחלקה לשבטים' ברור שלא נתכוונו לרובד הגיאוגרפי בו גם ירושלים נתחלקה אלא לרובד הדתי העליון. ברובד זה אנו דנים על קדושתה של השכינה בירושלים כאשר לאף שבט אין בעלות על הקדושה של השכינה בירושלים מכיוון שהיא שייכת באופן שווה לכלל ישראל.

 

סיכום

דווקא בימים אלו בהם אנו נאבקים לא רק על ירושלים אלא על כל מפעל ההתיישבות בארץ ישראל אנו רואים כי מי שקשור לירושלים קשור גם לכל ארץ ישראל. כך הדברים גם להיפך, מי שלא קשור לארץ ישראל יתקשה מאוד להתחבר לעיר הקדושה – ירושלים. הדיכוטומיה בין הלאומיות ובין הדתיות של ירושלים הינה מלאכותית כאשר דווקא ביום ירושלים בו אנו מודים לקב"ה על הטוב שהוא גמל עמנו עלינו לשוב ולאחד את הצדדים. אשרינו שזכינו למה שאבותינו ואבות אבותינו לא זכו אלפיים שנה – עצמאות מדינית יהודית. ירושלים היא עיר מלאה בתורה, בחכמה, אמונות, ספרות, זקנים וזקנות, ילדים וילדות אשר משחקים ברחובותיה. אילו זכריה הנביא היה רואה זאת – מיד היה מתמלא שמחה וכך גם עלינו ביום ירושלים לשמח בעצמאותנו המדינית. עם זאת, חובה עלינו לעבוד קשה בכדי לחבר את העם כולו לשוכן בירושלים.




[1] בעקבות הערתו של הרב אודיה צוראלי מוסיף הרב כי יש הלכה ברמב"ם לגבי קדושת ירושלים בה הוא פוסק כי 'אין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו בה מימות נביאים ראשונים'. שאול הרדב"ז על קבר דוד, שהרי גיאוגרפית קברי בית דוד היו מחוץ לירושלים. מתרץ הרב סתיו כי קדושת ירושלים היא גם לדאוג לסביבת ירושלים. לאמור, אם הרמב"ם אומר שאין לקיים בה קברים משמע כי הכוונה גם לסביבות ירושלים שיהיו קדושים וממילא איסור הקברים איננו רק על תחומי ירושלים גרידא אלא גם על סביבת ירושלים.


[2] ר' יואל בן נון היה נוהג לדייק בפסוק 'גרשוני מהסתפח בנחלת ה'. לאמור, דוד גורש לגת תחום שמוגדר בתוך ארץ ישראל ואם כן מדוע הוא מגדיר אותה מחוץ לנחלת ה'? התשובה לדבריו היא שנחלת ה' היא ריבונות ישראלית ולכן מי שנמצא מחוץ לריבונות הלאומית הגם שהוא עדיין בתחום הטריטוריאלי הישראלי הינו מחוץ לנחלת ה' הקדושה.


 

 

בית המדרש