ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין רשב"י לר´ ישמעאל - בין קודש לחול

ע"י: דניאל גורדון

המחלוקת במפורסמת של רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל מלמדת מסר משמעותי לגבי היחס שבין הקודש לחול, בין קיום פשוט לבין חיי רוח

לרגל ל"ג בעומר, יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, ברצוני לעסוק במחלוקת המפורסמת בין רשב"י לר' ישמעאל במסכת ברכות:

"ואספת דגנך" -מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל;

רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך וגו'."(ברכות לה:) 

 

השאלה המתבקשת היא כמובן איך אפשר לומר ש"ואספת דגנך" זה בזמן שאין עושין רצונו של מקום?! הרי זאת פרשת הקללה והברכה. לכאורה, יש כאן עקירה של פשט התורה, הוצאת הפסוק מכלל הקשרו. יתרה מזאת, רשב"י מקשר בין פסוקים מפרשייה חיובית - "אם שמוע תשמעו"-  לבין פרשיית התוכחה כאילו שתיהן עוסקות בנושא אחד!

המהרש"א היה ער לנקודה הזאת ומביא תירוץ המבחין בין הפרשייה הראשונה של שמע לפרשייה השניה, וכן בין שתי דרגות של "אין עושין רצונו של מקום".

 

יש לעיין בזה דהיאך מתוקם האי קרא "ואספת דגנך" באין עושין רצונו של מקום, הא מפורש ביה והיה אם שמוע וגו' לאהבה את ה' וגו' ועלה קאי ונתתי מטר וגו' ואספת דגנך וגו' והיפך באין עושין רצונו של מקום השמרו לכם פן וגו' ולא יהיה מטר וגו'! 

וי"ל בזה כדברי התוספות, דודאי איירי קרא בעושין רצונו של מקום. אבל אין עושין רצונו כל כך דאינן צדיקים גמורים דאע"ג דכתיב ביה "והיה אם שמוע וגו' ולאהבה וגו'" מכל מקום מדכתיב בהך פרשה "בכל לבבכם ובכל נפשכם" ולא כתיב נמי "ובכל מאדכם" כדכתיב בפרשת שמע "ובכל מאדך" משמע ליה דאיירי הכא באינן צדיקים גמורים, דהיינו שאינם צדיקים במאד כדאמרינן "דיש לך אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו" וע"כ עונשן בדבר שבממון שאין מלאכתן נעשית על ידי אחרים ודקאמר "ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם", היינו הכת אחרת דאין עושין רצונו של מקום כלל כדכתיב ועבדת את אויביך וכתיב לעיל מיניה "תחת אשר לא עבדת את ה'" וגו' ואלו נענשו גם בגופן שמלאכת אחרים נעשה על ידן. 

 

כבר התוס' חילקו בין שתי דרגות של "אין עושין רצונן של מקום". יש עשיה שלא לרצון המתבטאת בפרשת התוכחה, שם ישראל נענשים ממש בגופם. אך יש גם עשייה שלא לרצון בפרשת "והיה אם שמוע".

הפרשייה הראשונה של שמע דורשת מהאדם: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ואילו הפרשייה השנייה מתארת רק חלק מזה - "והיה אם שמוע תשמעו.. ולעבדו בכלל לבבכם ובכל נפשכם". כלומר הפרשייה השניה מתארת מצב שבו התנאי של "בכל מאודך" לא מקוים. חז"ל מפרשים את המילים האלו כאהבת ה' גם על חשבון הממון. לכן גם השכר אינו גבוה כמו שמציע רשב"י – כי הם נענשים בממון, שעליו לא היו מוכנים לוותר.

בפרשייה הראשונה של שמע אין תיאור של שכר ועונש. אהבת האדם לה' בפרשייה זו היא גם "בכל מאודך",  ברגע שאדם מוכן לוותר על הכסף והנכסים שלו, הוא ויתר על שכר ועונש. כל דיבור על שכר יהיה לא רלוונטי כלפיו. הוא בכלל לא מעוניין בכסף, הוא נותן לאחרים לטפל בזה. זה טיבו של "עמדו זרים ורעו צאנכם"- עזיבת העניינים הכלכליים בצד במטרה לאפשר כמה שיותר לימוד תורה ועבודת ה'.

אין צורך לומר שההסתכלות הזאת, המתעלמת מהצרכים הכלכליים, הולמת בדיוק את סיפור רשב"י במערה. רשב"י בורח תחילה לבית המדרש - התורה היא הפתרון והמגן. אך הוא נאלץ לברוח גם מבית המדרש כיוון שגם שם אינו מנותק לגמרי- אשתו הדואגת להאכיל אותו ואת בנו מסכנת אותם. העיסוק בצרכים הכלכליים הוא המעכב את רשב"י. בבריחתו למערה הוא לא דואג לאוכל, ואכן נעשה נס וצומח לו עץ חרובים מחוץ למערה.

כאשר רשב"י יוצא מהמערה ורואה שהעולם כמנהגו נוהג, ועדיין חורשים את האדמה,  הוא אינו יכול להבין את זה ושורף את החקלאי. בת הקול מבהירה לו שזאת לא הדרך: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!"

רשב"י  הוא יחיד סגולה, ואכן אפשר להבחין שהפרשייה הראשונה של שמע פונה ליחיד- "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אך הפרשייה השנייה, המאפשרת את קיומו של הצורך הגשמי והכלכלי, היא זו הפונה לרבים - "בכל לבבכם ובכל נפשכם". זוהי גם המסקנה של אביי בעקבות המחלוקת במסכת ברכות: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".

 

 

 

 

בית המדרש